הגיבורים שאנחנו לא מכירים
לקראת חג החנוכה התקיים באולם "סמולרש" באוניברסיטת ת"א ארוע מרגש ומשמעותי של אחים ואחיות שכולים מכל רחבי הארץ שנערך תחת הכותרת "לאורו ובצילו של האח"
גדעון מיטשניק
| 03/01/2017
צילום: גדעון מיטשניק
"לאורו ובצילו של האח" הוא מפגש אחים שכולים שמקיימים אגף משפחות והנצח במשהב"ט, מחלקת נפגעים בצה"ל וארגון "יד לבנים", במפגש, שמתקיים זו השנה השמינית ברציפות נטלו חלק כ-1300 אחים ואחיות שכולים מכלל גופי הבטחון. הסמיכות לחנוכה אינה מקרית: האחים השכולים כמו גם ההורים הם גיבורים במלחמה שמאחורי המלחמה- המלחמה על החיים. והמלחמה שלהם נמשכת לאורך כל השנה מאחורי הקלעים ואצל חלקם היא נמשכת כבר עשרות שנים. גיבורים שהציבור הרחב לא כ"כ מכיר ובמקרה של האחים השכולים- לקח גם למערכת זמן להבין עד כמה הם צריכים וזקוקים לתשומת לב ולחיבוק.
היה זה מפגש יוצא דופן של שותפות, השתייכות ואחוות אחים, שהינו חלק מהנסיון המערכתי המתמשך לחזק את האחים ולסייע להם בהתמודדות ולחזקם בתהליך השינוי והצמיחה שלאחר האובדן. הארוע התקיים במעמד ר' אכ"א לשעבר, אלוף חגי טופולנסקי, באחת מהופעותיו הפומביות האחרונות יומיים לפני שהתפטר. לצידו כיבדו את הארוע: סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשהב"ט, אריה מוּעָלם, יו"ר ומנכ"לית ארגון "יד לבנים", אלי בן שם ורחל לניאדו, רמ"ח נפגעים בצה"ל, ג'וסלין בש יו"ר ארגון אלמנות צה"ל' , תמי שלח, סגן ר' אגף משא"ן במשטרת ישראל, תנ"צ שמוליק בוקר ונציגי גופים נוספים
ראש אכ"א (אז) אלוף חגי טופולנסקי בחר בארוע לוותר על הנאום הכתוב ואמר באופן ספונטני כמה דברים מהלב. טופולנסקי פנה לאחים ולאחיות וביקש לחזקם בדרך הקשה והארוכה בה הם הולכים ובירך על הארוע בהדגישו כמה הוא חשוב וחיוני על רקע הימים הקשים שעוברת שוב החברה הישראלית השסועה במאבקים שונים ואף הדגיש את חשיבות נוכחות יו"ר ארגון אלמנות ויתומים בארוע.
אלי בן שם, יו"ר ארגון "יד לבנים" העלה על נס את פעילות וועדת האחים השכולים שמובילה את הפעילות בנושא והדגיש כי ארגון "יד לבנים" הוביל מהלך חשוב שרואה באחים חלק בלתי נפרד מהארגון ומבין את הצרכים הייחודיים להם והתוצאה: "היום יש יותר ויותר אחים שלוקחים חלק פעיל בארגון וזה ביטוי אמיתי לדיאלוג הפורה ולשותפות גורל,הורים ואחים שיחד עושים למען הנצחת הבנים".
אריה מועלם, סמנכ"ל ור' אגף הנצחה, משפחות ןמורשת במשהב"ט אמר: "השירות שניתן באמצעותנו בתחומים שונים, ייעודו לאפשר לכם בכל נקודות זמן בו התרחש האובדן, להתמודד עמו ולהגיע לתפקוד מיטבי ככל האפשר בתחומי החיים השונים. לנו ברור, כי במרכז חוויות האובדן נמצאת מערכת יחסים בינאישית עם האח, שאינה מסתיימת לאחר האובדן אלא משתנה. אובדנכם מהווה עבורכם לא אחת גורם לשינוי, לחיפוש ובנייה של משמעות לחיים לאחר האובדן. כאגף אנו רואים עצמנו גורם תומך בתהליך".
הארוע הביא בפני קהל הצופים חויה מרגשת שהורכבה מפאזל של סיפורי חיים והתמודדות כנים, חושפניים ובחלקם מאד לא פשוטים של האחים והאחיות השכולים- התמודדות שהיא שונה מאד מההתמודדות של ההורים ולעיתים גם נשכחה. ההתמודדות לא רק עם השבר הגדול וחווית האובדן אלא גם עם ההשלכות של (אי) ההתיחסות אליהם במקרים רבים ואל אובדנם ואל המקום שלהם- "הבור" כפי שכינתה זאת אחת האחיות ; התיחסות שנדחקה לאורך שנים הצידה ועלתה לחלקם במחיר אישי יקר. לחלקם היה זה "אובדן משולש"- אובדן של האח, "אובדן" של ההורים ואבדן של ילדותם ואולי אף חייהם שהסתחררו.
והסיפורים גם נתנו ביטוי לגורמים שסייעו להם בדרך הקשה של ההתמודדות. הסיפורים האישיים שהועלו ע"י הבמה ע"י קבוצת אחים ואחיות לא הותירו איש בקהל אדיש. המכנה המשותף לכולם היה הבחירה בחיים למרות האסון וכל הפאזל המרגש הזה יצר רוח של "ביחד" רוח של תקווה והתחדשות למרות ועל אף האסון הפרטי. חלק מהתמודדות שמהווה את אחד מהביטויים הפחות מוכרים לציבור של התמודדות של ההורים ובני המשפחה עם האסון והסיוע והתמיכה שהם זוכים לה כחלק מסיפורה של המדינה ומאבקה על זכותה לחיות.
ראשונה לעלות לבמה היתה ענת הלפרין, אחותו של אמנון אריאל ז"ל, שסיפרה על החוויה שעברה עליה כילדה שנדחקה הצידה.:
"הייתי בת 10 .אמנון אחי הבכור, היה נשוי ליעל, שהייתה בחודשי ההיריון האחרונים. מעט לאחר הבשורה על מותו, ילדה יעל והיא וביתה עברו לגור בביתנו והורי, מבלי לבקש את הסכמתי, החליטו שעלי לעזוב את חדרי לטובת השתיים. כולם היו כל כך עסוקים בשכול ובתינוקת החדשה, שפשוט נשכחתי." והתוצאה והמחיר האישי של ענת:" כשקראו לכל הילדים ששיחקו ברחוב לבוא הביתה עם רדת החשכה, הייתי האחרונה שנשארה לשחק, אף אחד בבית לא הרגיש בחסרוני ולא טרח לבוא לקרוא לי. הפסקתי לחלוטין ללמוד, המורים נתנו לי ציונים טובים שלא הגיעו לי, רק כדי לא להעציב את ההורים. ובכל מקום שאליו הלכתי רדף אותי המשפט 'תהיי ילדה טובה בשביל אמא ואבא. אל תעציבי אותם" וסיכמה ענת:. שנים תהיתי מדוע לא היה אף לא אדם אחד שראה לאיזה בור אני נופלת, ולא הבין שגם אני נפגעתי, גם אני איבדתי את אחי שכל כך אהבתי, איבדתי את הורי, איבדתי את משפחתי כולה. אדם אחד היה צריך להיות שם בשבילי. ולא היה..."
בין לבין הנעימה תזמורת צה"ל את הארוע בנגינה ובקטעי שירה.
פאדל סלאלחה מבית ג'אן סיפר על החוויה שלו של לאבד את אחיו הבכור, שהיה כל עולמו, עד כדי להתחתן עם אלמנתו לפי תכתיב המשפחה:" זה כמו לאבד את מאור עיניך, כמו לגדוע איבר עיקרי מגופך. אחי הגדול אחמד, אללה ירחמו, היה הדמות החינוכית והאבהית שלי ומותו היה התחלה של תהפוכות בחיי כילד. עד אותו רגע חלמתי ללמוד פסיכולוגיה, להיפתח לעולם הגדול, לגדול כמו כל ילד נורמלי. פתאום מצאתי את עצמי, ילד ביישן וילדותי בן 13 ,מול מערכת משומנת היטב של משפחה שמטפטפת לי בצורה סדורה ויסודית על הצורך במילוי החלל הגדול שיצר אחי ועל האחריות הבלעדית שלי להתחתן עם אלמנתו.
לא היו לי הכוחות להתנגד ו אחרי כמה שנים מילאתי את חובתי ונישאתי למונירה שתחיה- דבר שהוביל אותי לכיווני חיים שונים ממה שחלמתי בצעירותי".
סיגלית ברסלב גולדשטיין, אחותו של אלון ברסלב, ז"ל סיפרה: "הייתי בת 13 כשאחי נהרג. תחילת כיתה ח', היום החמישי ללימודים, אבא במילואים. אמא ואני בבית, שש בבוקר, אנחנו ישנות. אני שומעת צעדים על השביל בחצר. דפיקות בדלת. אני שומעת קולות לא מזוהים, כמה משפטים קצרים. אמא בוכה, אמא זועקת. נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות. אמא נכנסת לחדר ואומרת 'קרה משהו נורא לאלוני' מאז חשתי במשך שנים ארוכות תחושה שכיניתי "לבד בעול
וההסבר שלה יפתיע אולי רבים אך לא את רוה חבריה האחים השכולים:" חוויתי אובדן משולש, אובדן של אחי הגדול, אובדן של הורי ואובדן ילדותי והתבגרותי הנורמלית הזרקור הופנה אל הורי השכולים ואילו כאבי נדחק הצידה הרגשתי שקופה! רק בגיל מבוגר יחסית, לאחר שנולדו ילדיי, התפניתי לגעת בפצע הפתוח שהותיר השכול בחיי. פצע שהגליד ועדיין מדמם מפעם לפעם".
טוראית חן מנדלוביץ , שממשיכה את דרכו של אחיה, עוז מנדלוביץ ז"ל, שנפל במהלך "צוק איתן" בגדס"ר גולני אליו התגייסה בקיץ האחרון: "בלילה בו נכנס אחי, עוז, לעזה בין שבת לראשון ה 14 יולי 2014 כל הבית געש מדאגה ואני לא הצלחתי להירדם. בדיוק בשעה 00:05 לפנות בוקר כתבתי לחברתי:'אני דואגת לעוזי מרגישה שמשהו רע עומד לקרות' ... זו בדיוק השעה בא עוז נהרג.
יש רגעים בהם אני עוצרת לרגע את מרוץ החיים וחושבת לעצמי:' מה היה אומר?, מה היה חושב? ואיך היה מכוון אותי? ' אני מרגישה שאני גדלה ומתבגרת וכמעט נוגעת במקומות שהוא היה, אבל בלעדיו "! כאמור, כיום היא משרתת כחיילת בצה"ל ומעידה ומודה על ליווי צמוד של קצינות הנפגעים של חט' "גולני" :" הן לא עוזבות אותי"
ד'אור ביטון, בן ה-13, אחיו של מידן ביטון ז"ל, שנפל ב"צוק איתן" סיפר על חגיגת בר המצווה שארגון "יד לבנים" ואגף משפחות במשהב"ט ארגנו לו בכותל המערבי " זה היה יום מדהים, קיבלתי המון תשומת לב וליווי צמוד אבל מבחינת ההורים שלי זו היתה סגירת מעגל כי התמונה האחרונה של אחי, 10 דקות לפני שנהרג, היתה כשהוא מניח תפילין" ד'אור הזמין לבמה את אריה מועלם, סמנכ"ל הנצחה ושיקום משהב"ט, שיזם את פרוייקט בני המצווה, על מנת להודות לו והעניק לו חיבוק שריגש את כל הקהל.
פרידה שניידרמן, יו"ר וועדת אחים שכולים, שריכזה את ההכנות וארגון הארוע, שיתפה ברגע בו נודע למשפחה על נפילת מאירק'ה אחיה, ממקימי יח' 669 (פינוי בהיטס) שהתקשר באותו יום שישי נורא להודיע שסוף סוף יגיע "המשפחה מצפה ומאירקה לא בא..... שבת ... לקראת ערב ... נשמעה נקישה בדלת קצין מודיעין מביט בעיניים המודאגות ומודיע, המסוק התקרב לנחיתה התהפך ונשרף. הדבר היחידי שנותר על גופו זוהי אותה שרשרת שהענקתי לאחי ביום גיוסו. איבדתי חבר איבדתי אח ושותף חשוב לחיים . הכאב הכל כך צורב ומנקר, המחסור מתעצם, הגעגוע גובר, הזמן אינו מרפא דבר, רק מחדד את האמת ולא נותן ללב להתנחם. כשאני מתבוננת לאחור, ללא ספק היה גם חושך וגם אור גם כאב וגם געגוע לאחי מאירקה והיום אני נמצאת פה איתכם אחי השכולים, יש לי חוויה של הרבה אור, ומי שמאמין בכוחו של לב מואר יכול לשאוב ממנו כוחות, המשכיות ותקווה".
יהודה מגן שאיבד את אחיו בגיל 9 הדגיש את הרצון להמשיך במסלול: " אחי הגיבור, אחי הבכור אורי , אחי שהיה מקור הגאווה והביטחון שלי,מודל השלמות, הדמות המובילה והמייעצת שלי. סטודנט למשפטים, מפקד בצה"ל ובעל עיטור המופת. אחי שחינך אותי לאהבת הארץ, נהרג למען המולדת, למען כולנו...ולכן ... אני בוחר ברשות להמשיך לחיות וליהנות מכל רגע בחיי כי זה מה שאחי היה רוצה, למען זה הוא נלחם ולמען זה הוא נפל."
פייג' סטיינברג, אחותו של מקס שטיינברג שעלה לארץ מארה"ב, התגייס לצה"ל כחייל בודד ונהרג ב"צוק אית " סיפקה זווית אחרת, אופטימית יותר עם קורטוב של ציונות וחיבור בין צה"ל ליהדות ארה"ב:
"שלושים אלף אנשים הגיעו ללוויה! שלושים אלף שלא הכרנו. משפחתי ואני קיבלנו כוחות מהתמיכה האדירה הזאת, זה הקל מעט את ההתמודדות עם המחיר הכבד ששילמנו וזה הראה לנו למען מה ולמען מי אחי איבד את חייו. התחברנו לאנשים שנתנו לנו להרגיש קירבה גדולה ואמיתית, איבדנו את אחי מקס אבל הרווחנו משפחה ישראלית גדולה. נחשפתי לערכים ולתרבות אחרת לגמרי, לאחווה, לרעות ולאהבת ארץ ישראל. זה גרם לי לשינוי עמוק במחשבה ודחף אותי לעשות משהו חיובי, לפתוח דף חדש בעקבות שברון הלב הגדול שהיה לי. חודש אחרי מותו של אחי הגעתי לישראל כדי לסיים פה את הלימודים שלי וכדי להיות כאן אתכם ... להיות עם המשפחה החדשה והמורחבת שלי".
נפתח את החלק השני, אני מתכבדת להזמין את יושבת ראש ועדת אחים שכולים בארגון "יד לבנים",
החלק השני של הארוע נפתח ע"י" סא"ל במיל' אריאל אלמוג, שדיבר על ה"חיבור" שבין סיפורן של המשפחות השכולות לסיפורו האישי- סיפור שהחל בהתמודדות אישית שלו עם ארוע אליו נקלע בפיגוע עת הסתער על מחבל מתאבד ובעקבות גילוי גבורה זה ניצלו חיי אנשים רבים וחייו שלו. אלמוג דיבר על התמודדות עם משברים והעצמה אישית, על צמיחה ממקום של אסון ושבר על אופטימיות וערכים של מנהיגות וגבורה. בעקבות ארוע זה הוא יזם פרוייקט המשלב אנשים בעלי מוגבלויות בצה"ל ועל מעשיו אלו קיבל צל"ש מהשר לבטחון פנים.
לאחים ולאחיות השכולים היה זה ארוע מחזק ומעצים נוסף ועוד שלב חשוב ב"חיבוק" ובהכרה שקיבלו מהמערכת. לאחר הארוע חזרו הגיבורים האלמונים הללו, שחיים כאן בינינו , להמשך ההתמודדות היומיומית ולמאבק על החיים ללא האח.
לקראת חג החנוכה התקיים באולם "סמולרש" באוניברסיטת ת"א ארוע מרגש ומשמעותי של אחים ואחיות שכולים מכל רחבי הארץ שנערך תחת הכותרת "לאורו ובצילו של האח"
"לאורו ובצילו של האח" הוא מפגש אחים שכולים שמקיימים אגף משפחות והנצח במשהב"ט, מחלקת נפגעים בצה"ל וארגון "יד לבנים", במפגש, שמתקיים זו השנה השמינית ברציפות נטלו חלק כ-1300 אחים ואחיות שכולים מכלל גופי הבטחון. הסמיכות לחנוכה אינה מקרית: האחים השכולים כמו גם ההורים הם גיבורים במלחמה שמאחורי המלחמה- המלחמה על החיים. והמלחמה שלהם נמשכת לאורך כל השנה מאחורי הקלעים ואצל חלקם היא נמשכת כבר עשרות שנים. גיבורים שהציבור הרחב לא כ"כ מכיר ובמקרה של האחים השכולים- לקח גם למערכת זמן להבין עד כמה הם צריכים וזקוקים לתשומת לב ולחיבוק.
היה זה מפגש יוצא דופן של שותפות, השתייכות ואחוות אחים, שהינו חלק מהנסיון המערכתי המתמשך לחזק את האחים ולסייע להם בהתמודדות ולחזקם בתהליך השינוי והצמיחה שלאחר האובדן. הארוע התקיים במעמד ר' אכ"א לשעבר, אלוף חגי טופולנסקי, באחת מהופעותיו הפומביות האחרונות יומיים לפני שהתפטר. לצידו כיבדו את הארוע: סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשהב"ט, אריה מוּעָלם, יו"ר ומנכ"לית ארגון "יד לבנים", אלי בן שם ורחל לניאדו, רמ"ח נפגעים בצה"ל, ג'וסלין בש יו"ר ארגון אלמנות צה"ל' , תמי שלח, סגן ר' אגף משא"ן במשטרת ישראל, תנ"צ שמוליק בוקר ונציגי גופים נוספים
ראש אכ"א (אז) אלוף חגי טופולנסקי בחר בארוע לוותר על הנאום הכתוב ואמר באופן ספונטני כמה דברים מהלב. טופולנסקי פנה לאחים ולאחיות וביקש לחזקם בדרך הקשה והארוכה בה הם הולכים ובירך על הארוע בהדגישו כמה הוא חשוב וחיוני על רקע הימים הקשים שעוברת שוב החברה הישראלית השסועה במאבקים שונים ואף הדגיש את חשיבות נוכחות יו"ר ארגון אלמנות ויתומים בארוע.
אלי בן שם, יו"ר ארגון "יד לבנים" העלה על נס את פעילות וועדת האחים השכולים שמובילה את הפעילות בנושא והדגיש כי ארגון "יד לבנים" הוביל מהלך חשוב שרואה באחים חלק בלתי נפרד מהארגון ומבין את הצרכים הייחודיים להם והתוצאה: "היום יש יותר ויותר אחים שלוקחים חלק פעיל בארגון וזה ביטוי אמיתי לדיאלוג הפורה ולשותפות גורל,הורים ואחים שיחד עושים למען הנצחת הבנים".
אריה מועלם, סמנכ"ל ור' אגף הנצחה, משפחות ןמורשת במשהב"ט אמר: "השירות שניתן באמצעותנו בתחומים שונים, ייעודו לאפשר לכם בכל נקודות זמן בו התרחש האובדן, להתמודד עמו ולהגיע לתפקוד מיטבי ככל האפשר בתחומי החיים השונים. לנו ברור, כי במרכז חוויות האובדן נמצאת מערכת יחסים בינאישית עם האח, שאינה מסתיימת לאחר האובדן אלא משתנה. אובדנכם מהווה עבורכם לא אחת גורם לשינוי, לחיפוש ובנייה של משמעות לחיים לאחר האובדן. כאגף אנו רואים עצמנו גורם תומך בתהליך".
הארוע הביא בפני קהל הצופים חויה מרגשת שהורכבה מפאזל של סיפורי חיים והתמודדות כנים, חושפניים ובחלקם מאד לא פשוטים של האחים והאחיות השכולים- התמודדות שהיא שונה מאד מההתמודדות של ההורים ולעיתים גם נשכחה. ההתמודדות לא רק עם השבר הגדול וחווית האובדן אלא גם עם ההשלכות של (אי) ההתיחסות אליהם במקרים רבים ואל אובדנם ואל המקום שלהם- "הבור" כפי שכינתה זאת אחת האחיות ; התיחסות שנדחקה לאורך שנים הצידה ועלתה לחלקם במחיר אישי יקר. לחלקם היה זה "אובדן משולש"- אובדן של האח, "אובדן" של ההורים ואבדן של ילדותם ואולי אף חייהם שהסתחררו.
והסיפורים גם נתנו ביטוי לגורמים שסייעו להם בדרך הקשה של ההתמודדות. הסיפורים האישיים שהועלו ע"י הבמה ע"י קבוצת אחים ואחיות לא הותירו איש בקהל אדיש. המכנה המשותף לכולם היה הבחירה בחיים למרות האסון וכל הפאזל המרגש הזה יצר רוח של "ביחד" רוח של תקווה והתחדשות למרות ועל אף האסון הפרטי. חלק מהתמודדות שמהווה את אחד מהביטויים הפחות מוכרים לציבור של התמודדות של ההורים ובני המשפחה עם האסון והסיוע והתמיכה שהם זוכים לה כחלק מסיפורה של המדינה ומאבקה על זכותה לחיות.
ראשונה לעלות לבמה היתה ענת הלפרין, אחותו של אמנון אריאל ז"ל, שסיפרה על החוויה שעברה עליה כילדה שנדחקה הצידה.:
"הייתי בת 10 .אמנון אחי הבכור, היה נשוי ליעל, שהייתה בחודשי ההיריון האחרונים. מעט לאחר הבשורה על מותו, ילדה יעל והיא וביתה עברו לגור בביתנו והורי, מבלי לבקש את הסכמתי, החליטו שעלי לעזוב את חדרי לטובת השתיים. כולם היו כל כך עסוקים בשכול ובתינוקת החדשה, שפשוט נשכחתי." והתוצאה והמחיר האישי של ענת:" כשקראו לכל הילדים ששיחקו ברחוב לבוא הביתה עם רדת החשכה, הייתי האחרונה שנשארה לשחק, אף אחד בבית לא הרגיש בחסרוני ולא טרח לבוא לקרוא לי. הפסקתי לחלוטין ללמוד, המורים נתנו לי ציונים טובים שלא הגיעו לי, רק כדי לא להעציב את ההורים. ובכל מקום שאליו הלכתי רדף אותי המשפט 'תהיי ילדה טובה בשביל אמא ואבא. אל תעציבי אותם" וסיכמה ענת:. שנים תהיתי מדוע לא היה אף לא אדם אחד שראה לאיזה בור אני נופלת, ולא הבין שגם אני נפגעתי, גם אני איבדתי את אחי שכל כך אהבתי, איבדתי את הורי, איבדתי את משפחתי כולה. אדם אחד היה צריך להיות שם בשבילי. ולא היה..."
בין לבין הנעימה תזמורת צה"ל את הארוע בנגינה ובקטעי שירה.
פאדל סלאלחה מבית ג'אן סיפר על החוויה שלו של לאבד את אחיו הבכור, שהיה כל עולמו, עד כדי להתחתן עם אלמנתו לפי תכתיב המשפחה:" זה כמו לאבד את מאור עיניך, כמו לגדוע איבר עיקרי מגופך. אחי הגדול אחמד, אללה ירחמו, היה הדמות החינוכית והאבהית שלי ומותו היה התחלה של תהפוכות בחיי כילד. עד אותו רגע חלמתי ללמוד פסיכולוגיה, להיפתח לעולם הגדול, לגדול כמו כל ילד נורמלי. פתאום מצאתי את עצמי, ילד ביישן וילדותי בן 13 ,מול מערכת משומנת היטב של משפחה שמטפטפת לי בצורה סדורה ויסודית על הצורך במילוי החלל הגדול שיצר אחי ועל האחריות הבלעדית שלי להתחתן עם אלמנתו.
לא היו לי הכוחות להתנגד ו אחרי כמה שנים מילאתי את חובתי ונישאתי למונירה שתחיה- דבר שהוביל אותי לכיווני חיים שונים ממה שחלמתי בצעירותי".
סיגלית ברסלב גולדשטיין, אחותו של אלון ברסלב, ז"ל סיפרה: "הייתי בת 13 כשאחי נהרג. תחילת כיתה ח', היום החמישי ללימודים, אבא במילואים. אמא ואני בבית, שש בבוקר, אנחנו ישנות. אני שומעת צעדים על השביל בחצר. דפיקות בדלת. אני שומעת קולות לא מזוהים, כמה משפטים קצרים. אמא בוכה, אמא זועקת. נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות. אמא נכנסת לחדר ואומרת 'קרה משהו נורא לאלוני' מאז חשתי במשך שנים ארוכות תחושה שכיניתי "לבד בעול
וההסבר שלה יפתיע אולי רבים אך לא את רוה חבריה האחים השכולים:" חוויתי אובדן משולש, אובדן של אחי הגדול, אובדן של הורי ואובדן ילדותי והתבגרותי הנורמלית הזרקור הופנה אל הורי השכולים ואילו כאבי נדחק הצידה הרגשתי שקופה! רק בגיל מבוגר יחסית, לאחר שנולדו ילדיי, התפניתי לגעת בפצע הפתוח שהותיר השכול בחיי. פצע שהגליד ועדיין מדמם מפעם לפעם".
טוראית חן מנדלוביץ , שממשיכה את דרכו של אחיה, עוז מנדלוביץ ז"ל, שנפל במהלך "צוק איתן" בגדס"ר גולני אליו התגייסה בקיץ האחרון: "בלילה בו נכנס אחי, עוז, לעזה בין שבת לראשון ה 14 יולי 2014 כל הבית געש מדאגה ואני לא הצלחתי להירדם. בדיוק בשעה 00:05 לפנות בוקר כתבתי לחברתי:'אני דואגת לעוזי מרגישה שמשהו רע עומד לקרות' ... זו בדיוק השעה בא עוז נהרג.
יש רגעים בהם אני עוצרת לרגע את מרוץ החיים וחושבת לעצמי:' מה היה אומר?, מה היה חושב? ואיך היה מכוון אותי? ' אני מרגישה שאני גדלה ומתבגרת וכמעט נוגעת במקומות שהוא היה, אבל בלעדיו "! כאמור, כיום היא משרתת כחיילת בצה"ל ומעידה ומודה על ליווי צמוד של קצינות הנפגעים של חט' "גולני" :" הן לא עוזבות אותי"
ד'אור ביטון, בן ה-13, אחיו של מידן ביטון ז"ל, שנפל ב"צוק איתן" סיפר על חגיגת בר המצווה שארגון "יד לבנים" ואגף משפחות במשהב"ט ארגנו לו בכותל המערבי " זה היה יום מדהים, קיבלתי המון תשומת לב וליווי צמוד אבל מבחינת ההורים שלי זו היתה סגירת מעגל כי התמונה האחרונה של אחי, 10 דקות לפני שנהרג, היתה כשהוא מניח תפילין" ד'אור הזמין לבמה את אריה מועלם, סמנכ"ל הנצחה ושיקום משהב"ט, שיזם את פרוייקט בני המצווה, על מנת להודות לו והעניק לו חיבוק שריגש את כל הקהל.
פרידה שניידרמן, יו"ר וועדת אחים שכולים, שריכזה את ההכנות וארגון הארוע, שיתפה ברגע בו נודע למשפחה על נפילת מאירק'ה אחיה, ממקימי יח' 669 (פינוי בהיטס) שהתקשר באותו יום שישי נורא להודיע שסוף סוף יגיע "המשפחה מצפה ומאירקה לא בא..... שבת ... לקראת ערב ... נשמעה נקישה בדלת קצין מודיעין מביט בעיניים המודאגות ומודיע, המסוק התקרב לנחיתה התהפך ונשרף. הדבר היחידי שנותר על גופו זוהי אותה שרשרת שהענקתי לאחי ביום גיוסו. איבדתי חבר איבדתי אח ושותף חשוב לחיים . הכאב הכל כך צורב ומנקר, המחסור מתעצם, הגעגוע גובר, הזמן אינו מרפא דבר, רק מחדד את האמת ולא נותן ללב להתנחם. כשאני מתבוננת לאחור, ללא ספק היה גם חושך וגם אור גם כאב וגם געגוע לאחי מאירקה והיום אני נמצאת פה איתכם אחי השכולים, יש לי חוויה של הרבה אור, ומי שמאמין בכוחו של לב מואר יכול לשאוב ממנו כוחות, המשכיות ותקווה".
יהודה מגן שאיבד את אחיו בגיל 9 הדגיש את הרצון להמשיך במסלול: " אחי הגיבור, אחי הבכור אורי , אחי שהיה מקור הגאווה והביטחון שלי,מודל השלמות, הדמות המובילה והמייעצת שלי. סטודנט למשפטים, מפקד בצה"ל ובעל עיטור המופת. אחי שחינך אותי לאהבת הארץ, נהרג למען המולדת, למען כולנו...ולכן ... אני בוחר ברשות להמשיך לחיות וליהנות מכל רגע בחיי כי זה מה שאחי היה רוצה, למען זה הוא נלחם ולמען זה הוא נפל."
פייג' סטיינברג, אחותו של מקס שטיינברג שעלה לארץ מארה"ב, התגייס לצה"ל כחייל בודד ונהרג ב"צוק אית " סיפקה זווית אחרת, אופטימית יותר עם קורטוב של ציונות וחיבור בין צה"ל ליהדות ארה"ב:
"שלושים אלף אנשים הגיעו ללוויה! שלושים אלף שלא הכרנו. משפחתי ואני קיבלנו כוחות מהתמיכה האדירה הזאת, זה הקל מעט את ההתמודדות עם המחיר הכבד ששילמנו וזה הראה לנו למען מה ולמען מי אחי איבד את חייו. התחברנו לאנשים שנתנו לנו להרגיש קירבה גדולה ואמיתית, איבדנו את אחי מקס אבל הרווחנו משפחה ישראלית גדולה. נחשפתי לערכים ולתרבות אחרת לגמרי, לאחווה, לרעות ולאהבת ארץ ישראל. זה גרם לי לשינוי עמוק במחשבה ודחף אותי לעשות משהו חיובי, לפתוח דף חדש בעקבות שברון הלב הגדול שהיה לי. חודש אחרי מותו של אחי הגעתי לישראל כדי לסיים פה את הלימודים שלי וכדי להיות כאן אתכם ... להיות עם המשפחה החדשה והמורחבת שלי".
נפתח את החלק השני, אני מתכבדת להזמין את יושבת ראש ועדת אחים שכולים בארגון "יד לבנים",
החלק השני של הארוע נפתח ע"י" סא"ל במיל' אריאל אלמוג, שדיבר על ה"חיבור" שבין סיפורן של המשפחות השכולות לסיפורו האישי- סיפור שהחל בהתמודדות אישית שלו עם ארוע אליו נקלע בפיגוע עת הסתער על מחבל מתאבד ובעקבות גילוי גבורה זה ניצלו חיי אנשים רבים וחייו שלו. אלמוג דיבר על התמודדות עם משברים והעצמה אישית, על צמיחה ממקום של אסון ושבר על אופטימיות וערכים של מנהיגות וגבורה. בעקבות ארוע זה הוא יזם פרוייקט המשלב אנשים בעלי מוגבלויות בצה"ל ועל מעשיו אלו קיבל צל"ש מהשר לבטחון פנים.
לאחים ולאחיות השכולים היה זה ארוע מחזק ומעצים נוסף ועוד שלב חשוב ב"חיבוק" ובהכרה שקיבלו מהמערכת. לאחר הארוע חזרו הגיבורים האלמונים הללו, שחיים כאן בינינו , להמשך ההתמודדות היומיומית ולמאבק על החיים ללא האח.
