שעון החול של הגרעין האיראני

שנה להסכם הגרעין: אף כי איראן מצייתת לעת עתה למחויבויותיה בהסכם הגרעין, התנהלותה מצביעה על כך שהיא שומרת לעצמה אופציה לחדש את תוכנית הגרעין הצבאית, וייתכן שתסתייע בקוריאה הצפונית

 
שעון החול של הגרעין האיראני

צילום: AP

יותר משנה חלפה מאז נחתמה בווינה, ב-14 ביולי 2015, עסקת "תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת" (Joint Comprehensive Plan of Action - JCPOA) בין איראן לבין מעצמות P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם וכן גרמניה), האיחוד האירופי וסבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) - עסקה שתכליתה לעכב את מימוש המרכיבים הצבאיים של תוכנית הגרעין האיראנית. התוכנית נכנסה לתוקף ב-16 בינואר 2016 ("יום היישום" - Implementation Day), בכך שסבא"א החלה לאמת ולנטר את יישום מחויבויותיה של איראן. אכן, מן הראוי לבחון כיצד איראן עמדה עד כה בהתחייבויותיה, אך לא רק בהיבט הצר של סוגיות הגרעין אלא בהיבט הרחב של התנהלותה מאז נחתם ההסכם.

על פי דו"חות סבא"א האחרונים, נכון למאי 2016, מאז "יום היישום" איראן מיישמת את "הפרוטוקול הנוסף" להסכם הביטחונות שלה מול סבא"א, מפגינה שקיפות נוכח הפיקוח על אתריה הגרעיניים, ומצייתת להתחייבויותיה. טהרן צמצמה את מלאי ה-UF6 המועשר לשיעור 3.67% ל-300 ק"ג, את מספר הצנטריפוגות בנתאנז ל-5,060 יחידות פעילות, את מספר הצנטריפוגות בפורדו ל-1,044 יחידות בלתי פעילות, והשביתה כליל את העשרת האורניום בפורדו. כמו כן היא עצרה לחלוטין את הפעילויות הקשורות לכור המים הכבדים בעיראק, כאשר מיכל ליבת הכור (שכינויו המדעי הוא Calandria) הוצא מתוך מבנה הכור, ופתחי המיכל נסתמו בבטון. 

אולם, בניגוד לכל האמור לעיל, ייתכן כי איראן ממשיכה להסתיר מסבא"א מידע העוסק בעברה בתחומים הקשורים לפיתוח נשק גרעיני, שהוגדרו בדו"חות סבא"א תחת הכותרת "Possible Military Dimensions" . בקשר לכך יש לציין, כי רק ב-20 בספטמבר 2015 התאפשר לאנשי סבא"א לבקר באתר פארצ'ין (Parchin) וגם ליטול מהאתר דגימות קרקע. זאת, על רקע מידע מודיעיני לפיו איראן בנתה ב-2002 בפארצ'ין מבנה שהותקן בו מיכל גדול ביותר, ומאפייניו הצביעו כי נועד לביצוע ניסויים הידרודינמיים של חומרי נפץ. 

לפיכך ניתן היה לערוך במתקן "ניסויים קרים" בפיצוץ סימטרי של קליפות חצאי כדורים של חומר נפץ, שעוטפות חצאי כדורי אורניום טבעי מתכתי, ואפשר היה לבצע בו גם ניסויים בהדק נייטרונים של פצצה גרעינית מסוג (U-D-D (Uranium Deuteride. למרות שלטענת האיראנים המבנה בפארצ'ין שימש לאחסון כימיקלים ולייצור חומרי נפץ, בדיקת דגימות הקרקע שנלקחו מהאתר שללה זאת. מנגד, בבדיקת הדגימות שניטלו ב-20 בספטמבר 2015 נמצאו שני חלקיקי אורניום טבעי, שמקורם בתהליך כלשהו של עיבוד אורניום. ואולם, בשל הכמות הזעירה של האורניום שנמצא באתר לא ניתן להצביע על מקור החומר. 

לסיכום, המידע שבידי סבא"א, יחד עם תצלומי הלוויין ובדיקת דגימות הקרקע, שללו את טענת איראן בדבר ייעוד אתר פארצ'ין. מאידך, השינויים האינטנסיביים שהאיראנים ביצעו באתר סיכלו את יכולת סבא"א לאמת את החשד כי אכן בוצעו באתר ניסויים הידרודינמיים הקשורים לפיתוח נשק גרעיני.

 

"זמן הפריצה" - שנה

כפי שהוצג כבר לפני שנה, הבעייתיות בעסקת הגרעין עם איראן הינה ביכולת ההתמודדות עם "זמן הפריצה" (Breakout Time), המוגדר כמשך הזמן שיידרש לאיראן לייצר נשק גרעיני - אם במועד כלשהו תחליט טהרן "לשבור את הכלים" ולפרוץ החוצה מן ההסכם. לדברי אובמה ערב חתימת הסכם וינה, "זמן הפריצה" הינו שנה אחת - תקופה ארוכה דיה כדי לאפשר חשיפה של המאמץ הגרעיני הצבאי ועצירתו. מנגד, מומחים שונים טענו כי זמן הפריצה עלול להתקצר למספר חודשים, ולכן לא תתאפשר עצירה. בקשר לכך, כפי שידוע היום, אובמה היה נחוש מלכתחילה להגיע לעסקה עם איראן בכל מחיר, וכל מאמציו להציגה כהסכם טוב נועדו לאפשר "למכור" אותה לקונגרס האמריקאי ולבעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון.

זאת ועוד: הסכם וינה מאפשר לאיראן להמשיך לבצע ניסויים אף בדגמי הצנטריפוגות המתקדמים שפיתחה, שכושר ההעשרה שלהם גבוה פי 10 ואף יותר מזה של הצנטריפוגות שהיא הפעילה עד כה. ניסויים אלה כוללים העשרת אורניום בפועל, אם כי נאסר על איראן לצבור את האורניום שהועשר והיא מחויבת לדללו בתום תהליך ההעשרה. הגבלה זו הוטלה על איראן למשך 10 שנים, החל מ"יום היישום". כמו כן, איראן מוגבלת למשך 15 שנה בביצוע ניסויי הצנטריפוגות - אך ורק במתקן הניסויים הצמוד למפעל העשרת האורניום של נתאנז (Natanz) וכן במרכז למחקר גרעיני של טהרן. כפועל יוצא, גם אם איראן לא תפרוץ את הסכם וינה, כאשר יפוג תוקפו יהיה ביכולתה לפתח במהירות כושר העשרת אורניום מתקדם, והיא תוכל לצבור בנקל כמות גדולה של אורניום מועשר עבור נשק גרעיני.

כמו כן, איראן בנתה יכולת משמעותית בתחומים הקשורים למסלול המקביל, של הפקת פלוטוניום כחומר בקיע לייצור נשק גרעיני. כפי שנאמר, איראן אולצה בהסכם וינה לפרק את מיכל ליבת כור המים הכבדים שהוקם בעיראק, ולהסב אותו לכור נטול פוטנציאל צבאי, שישמש אך ורק למחקר ולייצור רדיו-איזוטופים עבור יישומים בתחום הרפואה והתעשייה, אולם הידע והניסיון הרב שהיא רכשה בתחום הכורים הגרעיניים עשוי לאפשר לה בעתיד הקמתו מחדש של כור לייצור פלוטוניום. 

איראן אף רכשה ניסיון בייצור דלק גרעיני המתאים לכור כזה, והמפעל שהיא הקימה לייצור מים כבדים עבור הכור עדיין פעיל. מדעני איראן רכשו ידע וניסיון בלתי מבוטלים בקנה מידה מעבדתי בתחום הפרדת הפלוטוניום מתוך דלק משומש של כור גרעיני, וביכולתם לשדרג את הניסיון שצברו לקנה מידה של מתקן חלוץ להפרדת פלוטוניום ואולי אף יותר. 

 

הקשר לקוריאה הצפונית

היבט מדאיג בהקשר של הסכם וינה הינו הקשרים ההדוקים בין איראן לקוריאה הצפונית, אשר ממשיכה להציב את עצמה עד היום על "ציר הרשע". קשרים אלה באו לידי ביטוי בעבר בעיקר בשיתוף פעולה בתחום הטילים הבליסטיים, אך קיים גם בסיס רחב לשיתוף פעולה גרעיני-צבאי בין שתי המדינות, בפרט בהעשרת אורניום בשיטת הצנטריפוגות ובביצוע ניסויי נשק גרעיני. דמות מפתח איראנית בסוגיה זו הינה כנראה ד"ר מוחסן פאח'ריזאדה-מהאבאדי (Mohsen Fakhrizadeh-Mahabadi), קצין בכיר ב"משמרות המהפכה" ופרופסור לפיזיקה באוניברסיטת אימאם חוסיין (של "משמרות המהפכה"), שנחשב כ"אבי הפצצה הגרעינית האיראנית". בדו"חות סבא"א משנים עברו נמסר כי איראן סירבה לאפשר לאנשי סבא"א לתשאל את פאח'ריזאדה, והוא ירד למחתרת זה מכבר. זאת, לא רק בשל חשש לחייו אלא גם בשל סירובה של איראן לחשוף לחלוטין את מרכיבי תוכנית הנשק הגרעיני. 

יש לציין, כי במספר דיווחים עיתונאיים נטען כי פאח'ריזאדה נכח, לכל הפחות כמשקיף, בניסוי הגרעיני שקוריאה הצפונית ערכה ב-12 בפברואר 2013. על רקע זה יש לחשוש, כי לאור המגבלות שהסכם וינה מטיל עתה על איראן, היא עלולה להשתמש בקוריאה הצפונית כמתקן ניסוי (Testbed) להמשך פיתוח תוכנית הגרעין הצבאית. 

יש להדגיש, כי בעסקה הגרעינית של וינה בולטת בהיעדרה התייחסות למאמץ הפיתוח האיראני של טילים בליסטיים, המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים, למרות שוונדי שרמן, תת-מזכירת המדינה האמריקאית, הבטיחה בעדותה בפני הקונגרס, ב-4 בפברואר 2014, כי נושא הטילים הבליסטיים, שנכלל כמרכיב בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם, "חייב התייחסות כחלק מהסכם כולל" של סוגיית הגרעין האיראני. 

כמו כן, ב-20 ביולי 2015 אימצה מועצת הביטחון פה אחד את החלטה 2231, המגבילה את איראן למשך שמונה השנים הבאות מלהמשיך בפעילויותיה בתחום טילים בליסטיים בעלי כושר גרעיני, כולל ניסויי שיגור טילים. אך איראן, כדרכה בעבר, "מצפצפת" על ההחלטה, בטענה שהטילים הבליסטיים נועדו למטרה לגיטימית של הגנה על שטחה ולא כנשק השמדה המונית. 

איראן אכן ממשיכה לפתח טילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראשי קרב גרעיניים, וביצעה לאחרונה מספר ניסויי שיגור. הראשון בוצע ב-10 לאוקטובר 2015, כאשר שוגר טיל מדגם "עימאד" (Emad) - שדרוג של טיל "שיהאב-3". "עימאד" מתודלק בדלק נוזלי, הטווח שלו כ-1,700 ק"מ, דיוק פגיעתו כחצי ק"מ, והוא מסוגל לשאת ראש קרב במשקל 750 ק"ג. למחרת הניסוי הוצג הטיל בפני התקשורת על ידי שר ההגנה האיראני, בריגדיר-גנרל חוסיין דהק'אן (Brig. Gen. Hossein Dehghan). טיל נוסף שאיראן מפתחת לאחרונה הינו "סאג'יל-2" (Sejjil-2), המתקדם יותר, שמתודלק בדלק מוצק. הטווח שלו הוא 2,000-1,900 ק"מ, ואף הוא מסוגל לשאת ראש קרב במשקל 750 ק"ג. 

היכולת לפתח מנוע דלק מוצק הינה אבן דרך חשובה בהתקדמות הטכנולוגיה האיראנית בתחום הטילאות. ניסוי טיל "סאג'יל-1" בוצע ב-2008, וניסויי הטיסה של "סאג'יל-2" החלו ב-2009. לדברי בריגדיר-גנרל עבדוללה אראק'י, סגן מפקד "משמרות המהפכה": הטיל יכול "לפגוע בכל מקום שמאיים על איראן". ניסויי הטיסה של "סאג'יל-2" הופסקו ב-2011, אולם חודשו עם ניסוי הטיסה שנערך ב-21 בנובמבר 2015. יש לציין, כי בהתבסס על הטכנולוגיות של "סאג'יל" שואפת איראן לפתח טיל תלת-שלבי לטווח 3,700 ק"מ, "סאג'יל-3", אולם על פי ההערכה הפרויקט הזה לא יתחיל לפני 2017. 

סא״ל (מיל׳) ד״ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר

 

אולי יעניין אותך גם