לקראת שנה חדשה – אתגרים ותפניות אפשריות

כמו בכל סוף שנה עסוקים שירותי המודיעין ומכוני מחקר שונים בארץ ובמדינות שונות בעולם בגיבוש הערכתם לגבי ההתפתחויות הצפויות בחלקי עולם שונים, ובכלל זה באזורנו התוסס, לקראת השנה החדשה הבאה על כולנו לטובה, וכבסיס לתכנון מדיניות ומהלכים בתחומים השונים – המדיני, הכלכלי, וגם הצבאי.

כמו תמיד, חלק מן התחזיות וההערכות המלומדות אכן מתאמתות וחלקן האחר לא, ובצד מה שנצפה ונחזה עולים אירועים והתפתחויות שלא נצפו ולא נחזו על ידי המעריכים בתחומים שונים.

ההיסטוריה באזורנו ובעולם ב-50 השנים האחרונות לפחות מלאה בדוגמאות של ארועים והתפתחויות שלא נחזו, והפתיעו את כולם. כך לדוגמא לא נחזו חלק מהמלחמות באזורנו, ובכלל זה בהן נאלצנו להשתתף כאחד הצדדים הלוחמים – מלחמת "ששת הימים" ביוני 1967, מלחמת "יום הכיפורים" באוקטובר 1973, ומלחמת לבנון השנייה. כך גם מלחמות בהן לא השתתפנו, כמלחמה בין סוריה לירדן בספטמבר 1970, הפלישה הסורית ללבנון ביוני 1976 ומלחמת איראן-עיראק הארוכה בשנים 1988-1980.

כך גם לא נחזו אירועים והתפתחויות מדיניות חשובות, בין אם קריסת ברית המועצות ב-1991, והשינויים שקרו בעקבות כך בגוש המזרחי; תהליך השלום עם מצרים, שהפתיע את האזור והעולם עם ביקורו האמיץ של הנשיא סאדאת בירושלים בנובמבר 1977; המהפך השלטוני באיראן, עם סילוק השאה והקמת הרפובליקה האסלאמית בה בפברואר 1979, ו"האביב הערבי" שפרץ בסוף 2010-תחילת 2011 בחלק ממדינות האזור, ועדיין מפתיע בתהפוכותיו (ראו שינויי המשטר במצרים כדוגמא).

חלק מן הסיבות לכך נבע מחסר במידע טוב, ורובן נבע דווקא מאי הבנה או התעלמות מהמידע שהיה מצוי בידי המעריכים, אשר קיבל פרשנות לא נכונה, (המקרה הבולט ביותר הוא זה של מלחמת "יום הכיפורים").

כל זה מלמד אותנו כי הערכת ההתפתחויות הצפויות בתחומים השונים, כפי שמתבקשים שירותי המודיעין לבצע בעיקר לקראת תחילתה של שנה חדשה, היא עשייה קשה וכמעט בלתי אפשרית לבני אנוש, הגובלת לעתים בהימור רב, ורק מאמתת את מה שכבר נאמר בכתובים באשר למי ניתנה/או לא ניתנה יכולת הנבואה.

למרות זאת, אנסה את כוחי הדל, ועל בסיס ניסיוני המודיעיני והכרתי את הזירה האזורית והבינלאומית, להצביע על התפתחויות אפשריות, ובעיקר על נקודות מפנה בתהליכים ובהתרחשויות האזוריות הצפויות.

הערכת ההתפתחויות האפשריות באזור

הסוגיה הראשונה בה עשוי להתרחש מפנה היא סוגיית מיזם הגרעין של איראן. כידוע הסתיים סבב השיחות הראשון ללא כל הסכם בין הצדדים, ונראה כי הפערים הקיימים בין הכוונות האיראניות לרצונות ולדרישות המערביות הם עדיין גדולים ומשמעותיים. עם זאת, שני הצדדים עדיין מקווים להגיע להסדר מסוים שישביע את רצונם, ולכן האריכו את התהליך עד לקיץ 2015. לפי דיווחים מהמערב השיחות גרמו להאטה במיזם על מרכיביו השונים (העשרת אורניום באמצעות סרכזות/צנטריפוגות, והקמת הכור לייצור פלוטוניום).

וכאן יעמדו למבחן שני גורמים: מחד ההתעקשות האיראנית שאינה מוכנה לסגת מעמדותיה, תוך הסתכנות בהגברת הסנקציות כנגדה עד כדי קריסה כלכלית שעשויה לאיים על קיום המשטר הנוכחי, ואולי אף במהלכים צבאיים כנגד המיזם ואתריו. מאידך, הנחישות המערבית, ובעיקר האמריקאית, לא לאפשר לאיראן להגיע לנשק גרעיני שיאיים על מדינות האזור ועל אינטרסי הנפט האמריקאים, ועשוי לחולל תהליך מסוכן של התחלת מיזמי גרעין צבאיים במספר מדינות מובילות באזור, כערב הסעודית, מצרים ותורכיה.

המשטר האסלאמי באיראן כבר הוכיח את עיקשותו הרבה בעת המלחמה הממושכת נגד עיראק, שנמשכה שמונה שנים (1988-1980) רק כי ח'ומייני ואנשיו ביקשו להשיג את ראשו של שליט עיראק, סדאם חוסיין, ושילמו על כך מחיר יקר, באבדות רבות בכוח הלוחם ובאוכלוסיה האזרחית, וכן בהרס הכלכלה, דבר ששכנע אותם בסופו של דבר להסכים לסיום מלחמה מדממת זו. יש לקוות כי הגורמים המתונים יותר (אם באמת יש כאלה) העומדים היום בראשו של משטר זה יגיעו למסקנות הנכונות מבלי שיצטרכו לשלם מחירים גבוהים, שיביאו אותם בסופו של דבר להחלטה הנכונה, כפי שקרה בקיץ 1988, שהביא לסיום המלחמה נגד עיראק.        בשכנתה המערבית של איראן קרה מפנה משמעותי ובלתי צפוי כבר בשנה החולפת, עם הופעתו של הארגון הסוני הרצחני המכנה עצמו "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה", או בראשי תיבות דאע"ש, על במת האזור. הארגון, שהוא תוצאה של ההתפתחויות בעיראק מאז כיבושה על ידי הקואליציה הבינלאומית בראשותה של ארצות הברית, מבטא את כישלונה של זו להפוך את עיראק למדינה בעלת משטר דמוקרטי נוסח המערב, או לפחות למדינה יציבה.

העברת השלטון בעיראק זה לראשונה לידי העדה השיעית, שהיא אמנם הרוב באוכלוסייתה, מהלך שהיה צפוי בהתאם לתוצאות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בה לאחר הכיבוש ב-2003, הביא לאפליה עדתית אנטי-סונית, ובעקבותיה לצונאמי אדיר של התנגדות מצד העדה הסונית, המיעוט ששלט בעיראק מאז הקמתה לאחר מלחמת העולם הראשונה. היה צריך להיות ברור גם לאמריקאים כי לאחר הוצאת כוחותיהם מעיראק ב-2011, יביא הדבר להתגברות המאמצים של הארגונים הסונים השונים, לסלק את המשטר השיעי שנוא נפשם מבגדאד. ארגונים אלה שקמו לאחר הכיבוש ב-2003 בעיקר על בסיס נאמני המשטר העיראקי הקודם של סדאם – חברי מפלגת הבעת', לוחמי משמר הרפובליקה וארגונים אחרים, כ"פידאאי סדאם", ראו במשטר השיעי את בעל בריתו ועושה דברו של האויב מס' 1 שלהם, איראן, עימה החשבון טרם נסגר.

דאעש הפתיע את כולם, ובמיוחד את צבא השלטון בעיראק במהלכיו הצבאיים, ומטיל מאז משטר של טרור ופחד על סביבותיו, בעיקר על מי שאינו נוהג כמוהו, בני מיעוטים אחרים ואפילו סונים הנתפסים על ידו כמי שאינם מאמינים כשרים דיים. מי שעמד עד כה באומץ כנגדו הם הלוחמים הכורדים, הן בעיראק והן בסוריה, ובלמו עד כה את גייסותיו הרצחניים.

תופעת דאעש, היא שלב נוסף בקיצוניות האסלאמית המוכרת (ארגונים ג'יהאדיסטים למיניהם וכמובן ארגון אל-קאעדה), ובמאבק ההולך ומתפתח באזור בין הסונים לשיעים, שמתמקד בעיקר בעיראק ובסוריה, ואף יש לו ניצנים בלבנון. זו יצרה מציאות חדשה בשטח עם הקמת הח'ליפות – המדינה האסלאמית – שביטלה את הגבולות בין סוריה לעיראק, שנקבעו לפני כמאה שנים בהסכמי המעצמות דאז. קשה להניח שמציאות זו תשתנה ודאעש יעלם מהמפה האזורית בשנה הקרובה בשל פעילות הקואליציה בראשות ארצות הברית, ותקיפות מטוסיה כנגדו בתקופה האחרונה. אמנם הדבר סייע עד כה לבלום את מאמצי הארגון להשתלט על בגדד וכן על האזור הכורדי בסוריה (כובאני) ובעיראק, אך נראה כי ללא הגברת הנוכחות והפעילות הקרקעית נגד כוחות דאעש, המחייבת מהלך של החזרת צבא אמריקאי לעיראק, אותו אין הממשל הנוכחי בארצות הברית ממהר לעשות, לא יחול שינוי משמעותי במצב.  

הכריזמה של ארגון זה, המצליחה לגייס צעירים שטופי מוח מרחבי תבל להצטרף לשורותיו, מעוררת גם ארגונים אסלאמיים קיצוניים בחלקים נוספים באזור, המכריזים על עצמם כתומכי דאעש, כפי שעשו זאת באפגניסטאן, בסיני, בלוב ובאלג'יריה ואף באפריקה, ועשויה להמשיך ולגייס לוחמים המוכנים לעלות לגן העדן המובטח למען הח'ליפה אבו בכר אל-בגדאדי ורעיונותיו הרצחניים.

בסוריה נכנסת בשנה הקרובה מלחמת האזרחים העקובה מדם לשנתה הרביעית מאז מרס 2011. סוריה של היום אינה זו המוכרת לכולנו מלפני פרוץ האירועים, אוכלוסייתה הצטמצמה – למעלה מ-200,000 הרוגים, ומיליונים שברחו מבתיהם והפכו לפליטים בשכנותיה, כלכלתה מרוסקת וכך גם צבאה הגדול, ששימש אתגר מוביל מולנו מאז הסכם השלום עם מצרים.

המשטר הסורי בראשותו של בשאר אסד שולט היום רק על חלקים קטנים משטחה, בדגש על אזור הבירה דמשק והאזור בו נמצא עיקרה של העדה העלאווית השולטת בחוף הסורי, בעוד שרוב שטחה נמצא כבר בשליטת הגורמים הנלחמים נגדו, ובראשם הארגונים האסלאמיים כג'בהת אל-נוסרה ודאע"ש. האירוע הבולט מבחינתנו בהצלחתם של ארגונים אלה בשנה החולפת הייתה השתלטותם הכמעט מוחלטת על השטח הגובל ברמת הגולן ועל חלקים מדרום סוריה. אירוע חשוב נוסף הראוי לציון הוא פירוקה של סוריה מהנשק הכימי שהיה ברשותה (בתקווה שאכן כל הנשק הוצא משטחה והושמד, והתשתית לייצורו הושמדה גם היא). גם הסיוע שמקבל המשטר מלוחמי החיזבאללה, המקיזים עבורו את דמם, לא הביא עד כה לשינוי המיוחל מבחינתו, ומסייע לו רק להאריך את שרידותו, ואולי את תהליך גסיסתו, שעשוי אולי להביא בסופו של דבר למפנה, ולסיום תקופתו בתולדות מדינה זו.

אמנם בעלות בריתו, רוסיה ואיראן, ממשיכות בתמיכתן בו, מדינית וצבאית כאחת, אך גם בהקשר זה יכולים לחול שינויים מפתיעים על רקע התפתחויות אזוריות ובינלאומיות אחרות, כמשבר כלכלי, הן בשל הסנקציות המוטלות עליהן והן בשל הירידה הדראסטית במחירי הנפט בעולם. אם בשנה הבאה עלינו לטובה יקרה המהפך, והמשטר הנוכחי בסוריה יתמוטט, זה יהיה אירוע דרמטי ביותר הן באשר לסוריה עצמה, והן באשר לאזור כולו.

בסוריה עצמה יכול להתפתח מרחץ דמים בבני העדה העלאווית, שהיא מיעוט ביחס לסונים, והארגונים הסונים הקיצוניים למיניהם (כולל דאעש) עשויים לבוא חשבון עם בני עדה זו השנואה עליהם, ששלטה בסוריה זה למעלה מחמישים שנה, ופגעה בהם לא מעט, בעיקר בארבע השנים האחרונות.

הדבר ישליך גם על האזור, ובעיקר על בעלות בריתה של סוריה, איראן וחיזבאללה בלבנון. נפילת המשטר בסוריה תביא לשבירת הציר השיעי ולקשר הישיר בין איראן לארגון החיזבאללה, שמתקיים דרך סוריה, המהווה מבחינתו בסיס קדמי מול ישראל.

הדבר גם ישליך על הזירה הבינלאומית, שכן יהיה בכך מכה לרוסיה, בעלת בריתה של סוריה, שתאבד את מאחזה החשוב והעיקרי באזור מזה שנים, ומנגד עשוי המשטר החדש, במידה ויתבסס בעיקר על גורמים סונים מתונים, לפנות למערב, לו הוא זקוק נואשות כדי לשקם את ההרס הרב שנגרם למדינה ולכלכלתה במהלך ארבע השנים האחרונות, תהליך העשוי להמשך שנים רבות. גם מדינות ערב האחרות, ובעיקר המפרציות, הנמצאות כיום במחנה המתנגד למשטר הנוכחי, תיקחנה בוודאי חלק נכבד בשיקומה של סוריה, ובהחזרת החיים התקינים בה למסלולם.

מי שעשוי להיפגע מהתפתחות כזאת היא שכנתה הקטנה של סוריה - לבנון, ובמיוחד ארגון החיזבאללה הפועל בשטחה. הלחימה בין הסונים לעלאווים (הקרובים לשיעים) בסוריה עשויה לזלוג עד מהרה גם ללבנון, שגם בה מצויים מיעוטים שיעים, ובכלל זה החיזבאללה, כפי שכבר קרה יותר מפעם אחת בשנים האחרונות על רקע האירועים בסוריה. בנוסף לקיטוב העדתי והדתי בין הצדדים, פתח החיזבאללה חשבון עם הארגונים הסונים השונים נגדם הוא נלחם בסוריה, אשר ישאפו לנקום בו על כך, וכמי שתמך במשטר העלאווי נגדו הם נלחמים.

בנוסף לאפשרות של חדירת גורמים זרים לתוך לבנון, ובכלל זה אנשי דאע"ש וג'בהת אל-נוסרה, כפי שכבר קרה בשנה החולפת בערסל שבצפון אזור הבקאע הלבנוני, עשויה לפרוץ בלבנון מלחמת אזרחים בין העדות הסונית והשיעית, שיכולה להכניס את המדינה למערבולת דמים ממושכת. התפתחויות כאלה עשויות להיות בעלות חשיבות רבה מבחינתה של ישראל, הן באשר לתוצאות הלחימה מבחינת חיזבאללה, כמו גם לגבי התקרבות אפשרית של הגורמים הסונים הקיצוניים לגבולה הצפוני של ישראל עם לבנון. כן עשויות התפתחויות כאלה להביא למעורבות איראנית צבאית בלבנון כדי לתמוך ולסייע בבעל בריתם המקומי.

בשכנתנו ממזרח, ירדן, קיימת אפשרות להגברת הזעזועים הפנימיים, בעיקר מצד גורמים אסלאמיים קיצוניים, העשויים ליצור איום על המשטר. כן יש למשטר הירדני קושי להתמודד עם מספר הפליטים הגדול שהגיע לירדן מסוריה מאז תחילת האירועים המתחוללים בה. בנוסף, יכול להתפתח גם איום חיצוני כלפי ירדן מצד דאעש, במידה והמדינה האסלאמית תחליט להפנות אליה את מאמציה הצבאיים. התפתחות כזאת עשויה לדרוש הגברה של מעורבות כוחות הקואליציה כנגד דאעש, כמו גם להקרין על התנהלותה של ישראל בהקשר זה, כדי למנוע את שינוי המצב בירדן, והתקרבות גורמי דאעש לגבולה המזרחי.

מצרים תמשיך במדיניות הפנים והחוץ שקבע המשטר של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, הן מול האחים המוסלמים בתוך מצרים, הן מול הארגונים האסלאמיים הקיצוניים הפועלים נגדו בסיני והן מול החמאס בעזה. יש להניח כי על רקע זה ימשיך המשטר לקיים את שיתוף הפעולה הביטחוני החשוב עם ישראל. בנוסף יצטרך המשטר במצרים לעקוב מקרוב אחר הנעשה בשכנתו ממערב – לוב, שאינה מגלה יציבות שלטונית, ושכאמור גם בה פועלים  ארגונים אסלאמיים קיצוניים, המצהירים על נאמנותם והצטרפותם לדאעש.

יש להעניק גם תשומת לב להתפתחויות שונות במדינות חצי האי ערב, ובראשן ערב הסעודית, שמחד חשה עצמה מאוימת על ידי שכנתה ממזרח – איראן, ומיזמי הגרעין והטילים שלה, ומאידך מנסה זה למעלה מעשור לקדם את תכנית השלום שלה עם ישראל, שעד כה לא הגיבה רשמית לכך. התפתחות מעניינת מתרחשת בימים אלה בקטאר, המשנה במידה מסוימת את מדיניותה והתנהלותה באזור, הן מול מדינות ערב אחרות, כמצרים, וייתכן גם מול ארגון החמאס בעזה, שהיה עד כה בן טיפוחיה, וראשיו התארחו במלונות הפאר שבשטחה.

תורכיה של ארדואן תמשיך בסבירות גבוהה במדיניותה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. מדיניות הפנים שלה עשויה להעמיד בפניה קשיים ביחסיה עם מדינות אירופה וארצות הברית, בעיקר בכל הקשור לפעילות המשטר נגד האופוזיציה, ואף להעלות סימני שאלה לגבי המשך חברותה בנאט"ו.

הרשות הפלסטינית והחמאס: שתי היישויות הפלסטיניות הנפרדות, הנמצאות יותר באופוזיציה האחת לשנייה מאשר בקואליציה משותפת, למרות אינטרסים משותפים ביחס לישראל. הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן, שכנראה נואשה מניהול משא ומתן מול ממשלת ישראל וגם מן התיווך האמריקאי, עומדת לצאת במסע מדיני-דיפלומטי נגד מדינת ישראל באו"ם ובמוסדות בינלאומיים שונים, כדי לכפות על ישראל הקמת מדינה פלסטינית על פי תנאיה ודרישותיה. על כך כבר נאמר בעבר על ידי שר החוץ שלנו, אבא אבן, כי  "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". בנוסף מאיימת הרשות להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עימנו, דבר שהוא אינטרס חשוב מבחינתה לא פחות. ייתכן כי צעד כזה יכול לרמז על הכנות לקראת אינתיפאדה חדשה עליה רמז אבו מאזן לאחרונה באמרו: "לא אפנה לשימוש בנשק נגד ישראל ואשתמש רק באמצעים דיפלומטיים. אבל אם העם הפלסטיני יאבד תקווה, בסוף הוא יתפוצץ, ואיש לא יוכל למנוע זאת". אני יוצא מתוך הנחה שאת העם הפלסטיני הוא מכיר היטב.

"מלחמה קרה"

ולבסוף מספר מילים על הזירה הבינלאומית, המקרינה גם היא על אזורנו. המדיניות הרוסית האגרסיבית שמנהל הנשיא פוטין בסוגיית אוקראינה, עוררה מחדש את "המלחמה הקרה" בין רוסיה לבין המערב, והביא להטלת סנקציות כלכליות, שכבר נותנות את אותותיהן בכלכלה הרוסית (ואפילו הן בעלות השפעה על החקלאים בישראל). ההנהגה הרוסית אינה נרתעת מכך בשלב זה, ומוכנה להמשיך בהתמודדות זו ולא לשנות את מדיניותה, לבל ייחשב הדבר לכניעה לדרישות המערב, ולהפסד יוקרה.

הפסד כזה לרוסים, ומנגד הישג חשוב לנשיא ארצות הברית, ארע בימים האחרונים עם ההתקרבות בין ארצות הברית לשכנתה הקומוניסטית קובה, עימה הייתה בנתק למעלה מ-50 שנה, ובגללה כמעט ויצאה למלחמת עולם גרעינית ב-1962. קובה, בת ברית חשובה לרוסיה (ובעבר לברית המועצות) הבינה כי כדי לעבור משנות ה-60 של המאה הקודמת למאה הנוכחית צריך לשנות את המדיניות, ולחדש את הקשרים עם האויבת הקפיטליסטית. האסימון נפל בשני צידי המטבע, ומעכשיו יוכל שוק הסיגרים הקובני לשגשג גם בארצות הברית, וכולם יוכלו להיהנות גם ממוסיקה קובנית טובה.

בפני הנשיא אובמה נשארו עוד מספר אתגרים חשובים לטיפול, כדוגמת צפון קוריאה הסוררת והמנותקת מהעולם, סין המנסה להפוך למעצמה עולמית מובילה, איראן השואפת להתגרען, האסלאם הקיצוני והטרור, כולל באזורנו, כפי שצוין לעיל (דאעש ואחרים), סוריה ועוד. לאחר כישלונו בבחירות האחרונות לקונגרס, יתמקד הנשיא אובמה במדיניות חוץ, על-פי הערכותיהם של הפרשנים השונים העוסקים בכך, וייתכן ויהיו לו מספר הצלחות, כמו גם כישלונות, רק ימים יגידו. אובמה ינצל בוודאי את הזמן שנותר עד לסיום כהונתו כדי לבסס את המורשת שהוא ישאיר אחריו בהיסטוריה, כפי שמקובל בממשל האמריקאי.  

באשר לחידוש המו"מ בינינו לבין הפלסטינים בתיווך אמריקאי, הדבר יהיה תלוי בראש וראשונה בתוצאות הבחירות בישראל במרס 2015, ושנית במידה בה יהיה הממשל האמריקאי משוכנע כי יצליח לעשות זאת לאחר כישלון סבב השיחות האחרון. לא נראה שממשל זה ירצה לנחול כישלון נוסף בסוגיה זו, ויעדיף להשאיר זאת לממשל שיבוא בעקבותיו.

אחרונה לא חביבה בסקירה זו היא אירופה. זו מתנהגת כאילו הכול תקין אצלה, הכלכלה, האסלאמיזציה, האנטישמיות ועוד. עד כה לא רווינו נחת ממדיניותה כאיחוד אירופאי כלפינו, אם כי מדיניותן הפרטנית של המדינות המובילות בה כגרמניה, בריטניה וצרפת נשארה תומכת. הבעיה האסלאמית באירופה הופכת לבעיה אסטרטגית בעיקר במדינות מערב אירופה, ומאיימת על יציבותן הפנימית וביטחון הפנים שלהן, בעיקר מול התגברות הטרור בה, מבית מדרשו של דאעש ושאר הארגונים האסלאמיים הקיצוניים הפועלים בה, ושואפים להשתלט עליה ולהשליט בה את חוקי השריעה. התגובות בתוכה להתפתחויות אלה כבר ניכרות, ויש להניח כי יביאו להתחזקות הימין במדינות השונות, ולמהלכים נגד תהליך האסלאמיזציה ההולך וגובר בהן. הממשלות השונות תמשכנה להתלבט בסוגיה, ורק אם פעילות הטרור בהן תתגבר, הן עשויות לשנות את מדיניות "בת-היענה" בה נקטו עד כה, ולהגביר את פעילותן כנגד גורמים אלה כדי למנוע את ערעור ביטחון הפנים אצלן.

לסיכום: ייתכן שכל מה שתואר לעיל הוא פרי דמיוני הקודח, ושום דבר לא יקרה כפי שתיארתי. ואכן, כל שנה מביאה בכנפיה התפתחויות ואירועים חדשים, חלקם טובים וחלקם טובים פחות (תלוי בעיני המתבונן), הנותנים לעתים תקווה ולעתים גם להיפך, לאזורנו התוסס, לו מתאימה האמרה Never a dull Moment , וכל זאת בתנאי שאנחנו נישאר רק במעמד של צופים ומשקיפים מהצד ובלתי מעורבים, ונוכל בסופה של השנה הבאה לבוא ולבחון מה מתוך כל זה התממש ומה לא, מה נוסף ומה נגרע, וכיצד ממשיכים הלאה, כי כך גזרו עלינו אבותינו כשהחליטו עבורנו כי זהו מקומנו, וכי זוהי הארץ המובטחת.