פרשנות | המערכת העולמית מזדעזעת: יפן ודרום קוריאה מתעצמות – אירופה משותקת

בתחילת 2026 מוצאת את עצמה יפן בצומת דרכים היסטורי. לאחר עשורים של מדיניות ביטחונית פסיבית ודשדוש כלכלי מובילה ראש הממשלה סנאה טקאיצ'י תהליך עמוק של “התפכחות אסטרטגית”. מדובר לא רק בתגובה לאיומים חיצוניים אלא בעיצוב מחדש של זהותה של יפן כמעצמה אזורית אקטיבית. 

ההתפכחות של טוקיו נובעת מההבנה שהסדר העולמי שעליו נשענה מאז תום מלחמת העולם השנייה אינו מבטיח עוד את ביטחונה. לכן יפן פועלת לשינוי יסודי במדיניותה הביטחונית והכלכלית. במישור הביטחוני ממשיכה טקאיצ'י את הקו הניצי של ראש הממשלה לשעבר שינזו אבה ומקדמת התחמשות מואצת. 

האיום הסיני

האיום הסיני על טאיוואן נתפס בטוקיו כסיכון ישיר לביטחון הלאומי והאזורי. בהתאם לכך יפן עוברת מהסתמכות כמעט מוחלטת על “המטרייה האמריקאית” לחיזוק יכולות עצמאיות, כולל הגדלת תקציב הביטחון לכ־2% מהתמ"ג ופיתוח יכולות התקפיות. במקביל מתחולל שינוי כלכלי. יפן מפחיתה את תלותה בשרשראות אספקה סיניות ומקדמת מדיניות של “ביטחון כלכלי”. במסגרת זו הממשלה מסבסדת ייצור מקומי של שבבים ומעודדת העברת מפעלים מסין למדינות ידידותיות. ההנחה היא כי בעידן הנוכחי הכלכלה עצמה הפכה לכלי נשק גאופוליטי. 

התפכחות זו משפיעה גם על דרום קוריאה. תחת הנהגתו של הנשיא לי ג'ה־מיונג מוצאת עצמה סיאול במצב דומה: חשופה לאיום הטילים מצפון קוריאה וללחץ הכלכלי של סין. ההבנה ששתי המדינות חולקות אינטרסים ביטחוניים משותפים מובילה להתקרבות אסטרטגית ביניהן. החשש המשותף מהתוקפנות הסינית ומחוסר היציבות סביב טאיוואן דוחף את טוקיו וסיאול להניח בצד מתחים היסטוריים ארוכי שנים. שיתוף הפעולה המודיעיני והצבאי בין שתי המדינות, בחסות אמריקאית, הגיע בתחילת 2026 לרמה שלא נראתה בעבר. 

מנהיגי יפן ודרום קוריאה מדגישים כי השלום במצר טאיוואן אינו רק סוגיה של מדיניות חוץ אלא עניין של הישרדות לאומית. בהתאם לכך יפן כבר אינה חוששת להגדיר את סין כאיום ישיר. שינוי זה מחייב את מדינות האזור להכיר בכך שהתקופה שבה ניתן היה לשלב “כלכלה עם סין וביטחון עם ארצות הברית” מתקרבת לסיומה. סין מצדה אינה מתעלמת מההתפתחויות הללו. בייג'ינג מגבירה לחצים דיפלומטיים, כלכליים ואף צבאיים על יפן ודרום קוריאה במטרה להרתיען מהעמקת הברית ביניהן ומהתערבות באינטרסים הסיניים. 

למרות זאת טקאיצ'י אינה נסוגה מעמדותיה והיא נהנית מתמיכה רחבה בפרלמנט ובציבור היפני, הרואה בה מנהיגה נחושה. בעוד שבמזרח אסיה מתרחשת התארגנות ביטחונית מהירה, התמונה במערב אירופה שונה מאוד. האיחוד האירופי מציג סימנים של התפכחות איטית המלווה בחולשה ושיתוק פוליטי פנימי. הפער בין האזורים בולט במיוחד לנוכח מדיניות “אמריקה תחילה” של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. יפן בחרה באסטרטגיה של התאמת יעדיה הביטחוניים לאינטרסים האמריקאיים במטרה לשמור על מעמדה כשותפה מרכזית של וושינגטון. 

לעומת זאת היחסים בין ארצות הברית לאירופה הפכו מתוחים יותר. אחת הסיבות לכך היא חוסר היכולת של רוב מדינות אירופה לעמוד ביעדי ההוצאה הביטחונית שהועלו במסגרת נאט"ו, לצד מחלוקות פוליטיות עמוקות בין וושינגטון לבריסל. התבטאויות אמריקאיות בנוגע לגרינלנד והביקורת על חולשתה הביטחונית של אירופה העמיקו את הקרע בין הצדדים. בנוסף לכך אירופה מתקשה לגבש מדיניות אחידה כלפי סין. 

למרות התוקפנות הרוסית באוקראינה, מדינות האיחוד חלוקות בשאלה עד כמה יש לצמצם את הקשרים הכלכליים עם בייג'ינג. היבשת מתמודדת גם עם בעיות פנימיות כמו קיטוב חברתי, גלי הגירה ומתחים דמוגרפיים, המחלישים את יכולתה לגייס תמיכה ציבורית למאמץ ביטחוני משותף. חולשה זו בלטה במיוחד לאחר תחילת מבצע התקיפה באיראן – “שאגת הארי” – בשילוב המבצע האמריקאי Epic Fury. 

מדינות אירופה הגיבו באיחור ובקולות לא אחידים לגבי עצם קיום המבצע ולגבי מידת נכונותן להשתתף בו. מומחים רבים מזהירים כי אם מנהיגי אירופה לא יטפלו בנחישות בנקודות החולשה של היבשת, כפי שעשו יפן ודרום קוריאה, שקיעתה של אירופה במערכת הבינלאומית עלולה להיות בלתי נמנעת. 

הלקח עבור ישראל

בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור כיצד תסתיים המתקפה הישראלית־אמריקאית על המשטר האיראני, אך ברור כי למתיחות הנוכחית יהיו השלכות משמעותיות על מצבה הביטחוני והאזורי של ישראל. נכון לעכשיו ארצות הברית ממוקדת במזרח התיכון ומשתפת פעולה באופן הדוק וחסר תקדים עם ישראל. 

אולם בעתיד ייתכן גם מצב שבו אינטרסים אמריקאיים גלובליים יובילו לבריתות אחרות. למשל, עם מדינות המפרץ, טורקיה או אירופה, שבהן ישראל עלולה למצוא את עצמה בעמדה פחות מרכזית. ישראל הקדימה במידה רבה את יפן ומדינות מערב אירופה בבניית כוח צבאי עצמאי ומשמעותי, בשל האיומים הביטחוניים הייחודיים לה. אולם גם כוח צבאי משמעותי אינו מבטל את מגבלות ההרתעה. 

אירועי 7 באוקטובר המחישו עד כמה מסוכנת שאננות המבוססת על תחושת ביטחון מופרזת ועל הסתמכות על התרעה מוקדמת בלבד. לכן ההתפתחויות במזרח אסיה ובאירופה מהוות גם הן קריאת השכמה נוספת לישראל. בשנים האחרונות איבדה המדינה חלק מהתמיכה הציבורית והפוליטית שהייתה לה במדינות ידידותיות, כולל בארצות הברית. 

המסקנה כפולה: מצד אחד חשוב לשמר את הקשר הביטחוני־אסטרטגי עם ארצות הברית; מצד שני על ישראל לשאוף להפחתה הדרגתית של תלותה בסיוע האמריקאי כדי לשמור על חופש פעולה מדיני וצבאי רחב יותר. בנוסף לכך יש להרחיב את הקשרים הביטחוניים הבינלאומיים, מה שמכונה לעיתים “דיפלומטיה צבאית”. 

שיתוף פעולה כזה עם צבאות באזור ועם מדינות במערב יכול לחזק את מעמדה האסטרטגי של ישראל. לסיכום, המתקפה הישראלית־אמריקאית על איראן עשויה להשפיע לא רק על המזרח התיכון אלא גם על המערכת הבינלאומית הרחבה. במקביל, בעוד יפן ודרום קוריאה מנצלות את המציאות החדשה כדי לבנות כוח אזורי עצמאי, אירופה מתקשה להסתגל לאיומים החדשים. 

מוקדם עדיין להעריך את מלוא השלכותיהם של תהליכים אלה על הסדר העולמי העתידי. אולם עבור ישראל ברור כי לצד עוצמה צבאית נדרשת גם עוצמה מדינית רחבה ויכולת הסתגלות אופטימלית למציאות בינלאומית משתנה.