טור של עמיר רפפורט: קרב עייתירון של חטיבת “אלון” ומה משותף כעת לישראל, לאיראן ולחיזבאללה?

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשבוע הבא, נוצר בפעם הראשונה מאז אוקטובר 2023 “שיווי משקל”, לפיו לפחות לשלושה צדדים - איראן, חיזבאללה וישראל - יש אינטרס משותף: הפסקת אש קרובה.

זה לא אומר שהפסקת האש אכן תקרה בפועל, ובכל זאת, נתחיל באיראנים: אם הם לוקחים בחשבון שיקולים “רציונליים” (בעיניים מערביות), כדאי להם בעת הזאת לצמצם הפסדים כבדים ולצאת מההתכתשות הישירה מול ישראל, שהגיעה לשיאה בהתקפה המרשימה של חיל האוויר הישראלי (ואולי לא רק הוא) בשבת שעברה. עדיין לא פורסם אפילו חלק קטן מן המידע על יעדים איראנים שהושמדו, אבל השורה התחתונה ברורה – איראן הופשטה מכל מערכי ההגנה האווירית שלה, שבחלקם הייתה פאר היצירה של התעשייה הצבאית הרוסית. כבוד גדול לא רק לכלל כוחותינו על ההישג כמעט חסר התקדים בהיסטוריה הצבאית העולמית, אלא גם לאנשי התעשיות הביטחוניות שלנו וכמובן לטכנולוגיה של ארצות הברית.

בראייה של שנה לאחור, ניתן לקבוע כי עד לחודש אפריל השנה האיראנים היו על גג העולם. אסטרטגיית “טבעת האש”, שבה הקיפו את ישראל, עבדה מעל ומעבר מבלי שהם שילמו מחיר ישיר כלל. אלא שאז, ישראל גררה אותם לחילופי מהלומות ישירים, וחצי שנה אחרי מתקפת הטילים האיראנית הראשונה על ישראל, נמצאים כעת האיראנים ללא יכולת אפקטיבית לשתי זרועות התמנון הראשיות שלהם, חיזבאללה וחמאס, וללא רבות מהיכולות הצבאיות שלהם עצמם (שלא היו מדהימות מלכתחילה). זו הזדמנות קורצת לישראל “לטפל” ככל האפשר גם במתקני הגרעין הפזורים בכל רחבי איראן (תקיפה כזאת כבר עמדה לצאת לדרך, לפי הפרסומים, בתחילת העשור שעבר, אבל בוטלה אחרי ששר הביטחון דאז אהוד ברק כבר הורה “לדרוך” את הצבא).

אחת הסיבות לכך שישראל נמנעת מלפרט את מלוא הנזק שנגרם לאיראן בתקיפה המרשימה לפני כשבוע היא להשאיר לשלטון האייתולות “מרחב הכחשה”, כך שלא יהיה חייב להמשך את סבב המהלומות הישיר מולנו. בטח עכשיו, כשאיראן כמעט חשופה לקראת התקיפות הבאות שלנו. “מרחב הכחשה” דומה עזר לבשאר אסד להבליג על תקיפת הכור הגרעיני בדיר א-זור בספטמבר 2007 (מבצע “קוביה”), ונראה כי באיראן מתחולל כעת ויכוח פנימי האם להמעיט בעוצמת המכה שספגו או לבצע את התקיפה הישירה הבאה עלינו. אסור לזלזל, שכן לאיראן יש עדיין זרוע טרור חובקת עולם וכמה אינטרסים משותפים עם רוסיה, שמנהלת חשבונות משלה עם המערב. הפתעה עוד יכולה להגיע.

כך או כך, לישראל יש כמה סיבות טובות משלה ללכת על הפסקת אש דווקא בשיא ההצלחה, כלומר אחרי שורה של הישגים מדהימים בחודשי הבליץ על איראן ועל חיזבאללה, בעיקר מאז “מתקפת הביפרים” ובעקבותיה גל חיסולים שייכנס לספרי ההיסטוריה הצבאית העולמית.

הפסקת אש בעיתוי הזה יכולה לשרת את ישראל גם בשל שחיקת כוחות המילואים והסדיר שלה, כלכלת החימושים (גם כאשר בתעשיות הביטחוניות שלנו עובדים בשלוש משמרות והצליחו להגביר את קצב הייצור פי חמישה) והמצב הבינלאומי המתדרדר. תהיה אשר תהיה תוצאת הבחירות בארצות הברית, הלחץ עלינו לסיים את המערכה יכול רק לגבור גם מצד ידידתנו הגדולה ביותר. אפילו דונלד טראמפ הוא בלתי צפוי. ואילו החורף המתקרב אינו עונה שבה צה”ל ירצה להילחם קרקעית בלבנון. השטח שם לא דומה לרצועת עזה הקטנה והמישורית, פשוטו כמשמעו. הקור, הבוץ והעננים יקשו על כוחותינו, ויקלו על חיזבאללה שעבר כבר מזמן למוד של לחימת גרילה.

אז האם זה אומר שישראל תזרום הפעם עם מסע השליחות הנוכחי של המתווך עמוס הוכשטיין, ותסכים להפסקת אש שאותה כבר חזה השבוע ממלא מקום ראש הממשלה הזמני של לבנון, נג’יב מיקאתי? האם השיקולים שלנו הם דווקא כן “רציונליים”? ימים, לא רבים, יגידו. בינתיים, קצב האש משני הצדדים מתגבר, דבר שבא לידי ביטוי אתמול בתקיפות כבדות בבעל בק, צור וסוריה וגם במחיר הכבד ששילמנו במטע תפוחים במטולה, שם נהרגו חקלאי וארבעה פועלים זרים, לצד נפגעים במטחים לקריות.

קרב הגבורה של “אלון”

דבר אחד כבר בטוח: את המערכה הצבאית מול חיזבאללה ניצחנו באופן חד וברור, ואין “תיקו” כמו התוצאה המיוחסת למלחמת לבנון השנייה. מעבר לעובדה שאיראן נאלצה למנות השבוע את נעים קאסם הלא כריזמטי למזכ”ל הארגון, למדתי על כך גם סיפור לחימתם של לוחמי חטיבת “אלון” שהתגייסו בחודש שעבר לסבב המילואים השלישי שלהם ב”חרבות ברזל” בצו 8.
אני מתמקד דווקא ב”אלון”, חטיבה 228, משום שעד לחודש הזה לא היו סיפורי גבורה בהיסטוריה שלה, אחרי שהוקמה במסגרת אוגדה 146 של פיקוד הצפון (לשעבר 319). “אלון” היא חטיבת חי”ר די “רגילה” במערך המילואים של צה”ל, ומרבית כוחותיה מבוססים על יוצאי חטיבת הנח”ל. מפקד החטיבה שלה, אל”ם יניב מלכה, הוא אשקלוני, שמשפחתו פונתה מביתה למשך חודשים ארוכים אחרי אוקטובר 2023.

עכשיו יש ל-228 פרק היסטורי מפואר, הכולל קרב הירואי בלב הקסבה של כפר בדרום לבנון (עייתירון) בצהרי השבת שעברה (זמן קצר אחרי התקיפה באיראן). למרבה הצער, בקרב הזה שילמה החטיבה מחיר כבד, כולל נפילתם של רב-סמל מתקדם שאול מויאל בן 47 מקרני שומרון, רב-סרן אברהם יוסף גולדברג בן 43 מירושלים (שתיפקד כלוחם. הסגן שלנו נפצע בקרב באורח קשה אף הוא), רס”ר גלעד אלמליח בן 30 מירושלים, סרן עמית חיות בן 29 מחיפה ורס”ן אליאב עמרם אביטבול בן 36 מאיתן. עוד נגיע לסיפור הקרב, שעדיין נמצא בתחקור, אבל חשוב לציין ש”אלון” נכנסה ללבנון לאחר חודשים של תעסוקה מבצעית הגנתית ברובה לאורך גבול הצפון שכללו אימוני חטיבה לקראת פשיטה.

ברגע האמת, לאחר תחילת הפעולה הקרקעית של צה”ל בדרום לבנון, נכנסו לוחמי צוות הקרב החטיבתי של “אלון” (שכוללים גם כוחות שיריון והנדסה מיחידות אחרות) אל הכפרים ש”נועדו” להם. צה”ל כבש בסך הכול עשרות כפרים בקו המגע בגבול הצפון, מבלי “לגעת” בכפרים הנוצריים, בצבא לבנון ובכוחות יוניפי”ל, שהשתבללו במוצבים שלהם.

החי”רניקים של 228 נכנסו בתחילה לכפר בליידה בטורים רגליים ארוכים, כמו פעם, ללא נגמ”שים. האויב במידה רבה נעלם, אבל בלב הכפר היו לחטיבה פצועים והישג גדול - תפיסת שבוי החזבאללה הראשון במערכה הזאת, שנלכד בתוך חמ”ל קשר מפואר של חיזבאללה, בעומק 10 מטר מתחת לבניין מגורים תמים לכאורה, בן ארבע קומות. תפיסת מערכת הקשר שלו מוטטה עוד יותר את מערך השליטה והבקרה של חיזבאללה, כהמשך ישיר לפיצוץ של מכשירי הקשר וה”ביפרים”.

כעבור כחודש, בקרב ההירואי בשבת האחרונה, עמדה החטיבה כבר לפנות את הכפר הנוסף שבו פעלה, כאשר הגיע מידע על מחבלים שעדיין מסתתרים בלב הקסבה. המידע המודיעיני במלחמה הזאת עובר בזמן אמת גם בזכות תפיסה שפותחה ונקראת “אמ”ן בדרג הנפרש – אד”ן).
על בסיס המידע, הכוחות יצאו לתקוף בקסבה תקיפה נוספת, לאחר הפצצה נוספת של חיל האוויר והארטילריה. לרוע המזל, מחבל שהסתתר באחד הבתים המופצצים גרם לנפגעים רבים במהלך הסריקה. תוך כדי החילוץ שלהם נפגעו לוחמים נוספים, והיה חשש שאחד מלוחמינו ייחטף. הנפגעים פונו מהשטח גם במסוקים של חיל האוויר, תוך סיכון רב.

תמונת הקרב לא הייתה ברורה לחלוטין במשך שעות, אבל נראה כי מחבל נוסף המשיך להילחם באש ובנשק קל וברימונים, גם אחרי שקיר מהבית נפל עליו וקטע את רגליו. הבית עלה באש, ואל זירת הלחימה הצטרפו גם יחידות מיוחדות של צה”ל.

האש בבית הבוער כובתה באמצעות מים שנלקחו מבארות הכפר. הלחימה נוהלה מלב הקסבה על ידי הפיקוד הבכיר של צה”ל, כולל המח”ט מלכה, מפקד אוגדה 91 תא”ל שי קלפר, מפקד אוגדה 146 תא”ל יפתח נורקין ואלוף פיקוד הצפון בעצמו, יפתח נורקין.

לקראת בוקר יום ראשון הושגה שליטה מלאה על הכפר, והתברר כי איש מאנשינו אינו חסר, כולל חמשת החללים ו-14 הפצועים. השבוע, כמה ימים לאחר הקרב, סיימו לוחמי 228 את משימתם. הם יודעים שיקראו למשימות נוספות. בצה”ל מעריכים כי הקרב בעייתירון ייזכר לדורות בשל הדבקות במשימה של כלל המפקדים והלוחמים, והנחישות שלהם שלא להשאיר אף חלל או לוחם בשטח.

דרושה אסטרטגיה לעזה

בינתיים, בלחימה ברצועת עזה, אין עדיין סימנים משמעותיים לפריצת דרך שתביא להפסקת הלחימה ולהחזרת החטופים, למרות הדיבורים על עסקה מתקרבת ונסיעת ראש המוסד לקטאר. אולי תהיה “עסקה מצומצמת” כמו זו שדיברו עליה השבוע, אבל הדרך לשם עדיין מלאה מכשולים.

אי אפשר שלא לשים לב שישראל ממשיכה לפעול ללא אסטרטגיה ברורה: מצד אחד פעלו הכוחות להוציא את תושבי ג’בליה מבתיהם בהתאם לתוכנית “האלופים”, ומצד שני, בלחץ בינלאומי, נאלץ צה”ל להכניס אספקה גם לאזור זה. ככה, חמאס יוכל להמשיך לשלוט באוכלוסייה בשטח, ולהטריד את כוחותינו, בעוד שאנחנו נשלם את מלוא המחיר של הביקורת הבינלאומית הנוקבת.

להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט