פרשנות | המשבר שבין הצבא לאזרחים: אחדות בשדה הקרב ופילוג בעורף

מאה ושלושים כתבו מכתב לראש הממשלה, לשרים ולרמטכ”ל. אם ממשלת הימין לא תשנה כיוון לאלתר ותפעל לקידום עסקה להשבת החטופים, הם לא יוכלו להמשיך לשרת.

כך כתבו ה-130. ארבעה עשר חיילים בשירות סדיר ו-116 אנשי מילואים. סגן הרמטכ”ל תיקן את הרכב מצבת הכותבים: במציאות, רק חמישה מהחתומים ביצעו שירות מילואים מתחילת המלחמה. הדיווח התקשורתי שונה מהמציאות, אמר.

ייאמר בתחילת הדברים: כותבי מכתב כזה, אם הם לובשים מדי צה”ל בשירות, ראויים לעונש. חיילים בשירות סדיר חייבים לעמוד לדין, הפרקליטות הצבאית, השופטים והמפקדים יחליטו כיצד לנהוג לפי חוק השיפוט הצבאי. חיילי מילואים במדים ובשירות השולחים מכתב כזה אינם ראויים לשרת ביחידותיהם, אפילו אם הם לוחמים מצטיינים במלחמה הנוכחית. הצבא יחליט כיצד לנהוג בהם.

מכתב כזה דורש גם פעולות הסברה בקרב הצבא, בעיקר ביחידות הסדירות, שבהן משרתים צעירים בני 20 ופחות, שדעות יש להם, אך שיקול דעת בוגר עדיין לא מגובש. יש סכנה של חיקוי, שיישלחו עוד מכתבים מהסוג הזה, בעד ונגד. חייל בשירות סדיר אינו רשאי לכתוב מכתבים לראש הממשלה ולרמטכ”ל, לדרג המדיני והצבאי, ולהביע את דעתו על המלחמה וניהולה, או על נושאים מדיניים-פוליטיים. גם לא על נושאים ביטחוניים-צבאיים. חייל בשירות סדיר חייב למלא את תפקידו הצבאי בצורה הטובה ביותר ולהישמע להוראות מפקדיו, וכמובן לא להתערב בניהול המדינה והמלחמה.

התגובות למכתב היו קשות: ראש הממשלה נתניהו קבע חד משמעית לגדוע את העניין הזה בכל העוצמה. “האנשים האלו איבדו, בעצם לא היה להם מלכתחילה, את המצפן הלאומי”. שר הביטחון גלנט: פועלים ונפעל ביד קשה נגד גילויי סרבנות.

אבל, ויש כאן אבל: צריך לקרוא את תוכן המכתב ולעקוב אחר מה שנאמר בו. שליחת המכתב פסולה, אך תוכנו צריך עיון. במכתב יש התייחסות נרחבת לעניין עסקה להחזרת החטופים. ואמנם רוב מוחלט בציבור מסרב לקבל מצב שבו שנה אחרי 7 באוקטובר עדיין נמקים במנהרות חמאס 101 חטופים, ובימים אלו, בין ראש השנה לסוכות, אין שום סימן לעיסוק בשחרור החטופים. “לחץ צבאי כבר לא עוזר, אפילו להיפך, הוא אפילו נותן הישגים טקטיים כאלו שבעזרתם אפשר להמשיך לרמות את הציבור. לוחמי חי”ר ושריון לא יכולים להחזיר חטופים”, נאמר במכתב ה-130.

אמת, לוחמי חי”ר ושריון אינם יכולים להחזיר חטופים, ולכן הם כותבים שהם תומכים בהסדר מדיני עם קואליציה בינלאומית שיביא להצלת החטופים ולשיקום ישראל. זה רעיון לא פסול. הובעו השבוע דעות שהחזרת החטופים חייבת לעמוד בראש רשימת העדיפויות של הממשלה, ואחת הדרכים היא להסכים לעסקה שתכלול הפסקת הלחימה בעזה בשילוב עם שאיפה להסדר מדיני בדרום לבנון, כל זה בסיוע קואליציה של מעצמות המערב ומדינות ערביות מתונות. זה מסע ארוך, מלא קשיים ומוקשים, אבל אולי אפשרי.

מתוך מכתב ה-130: “הבנים והבנות שלנו ממשיכים להישלח ללחימה בעזה ובלבנון ללא אסטרטגיה מדינית ותכנית יציאה”. ובכן, הבנים והבנות שלנו ממשיכים להישלח ללחימה בעזה ובלבנון כי כך החליטה ממשלה נבחרת, חוקית וריבונית כחוק. אולי ההחלטות שהתקבלו מ-7 באוקטובר בבוקר הן נכונות ואולי שגויות, זה ענין של דעה היום ופסק דין ההיסטוריה מחר, אך אלו החלטות של דרג מדיני. מותר לתקוף ולחלוק על ההחלטות, אך כאמור לא חיילים בשירות סדיר במכתב לראש הממשלה.

במכתב כותבים הכותבים כי “ההפיכה המשטרית הוסיפה ללבטים להפסיק להתייצב. הממשלה לא הספיקה לממש את ההפיכה המשטרית, אך זו נמשכת והמלחמה משמשת מסך עשן”. האם אין גורמים בצמרת משרד המשפטים ובוועדות הכנסת שאינם מרפים וממשיכים לקדם את אותה הפיכה, אך בשיטות אחרות, וזה תוך כדי מלחמה.

במסמכי חמאס שהתגלו ופורסמו השבוע נאמר כי לדעת מנהיגי חמאס “המצב הפנימי בישראל מחייב להתקדם לקראת קרב אסטרטגי”, והכוונה לקידום המהפכה המשפטית, שהאויב ראה בה חולשת עם ישראל. האם אין ספק שניסיונות ההפיכה המשטרית-משפטית ומחאות ההמונים ברחבי הארץ ותופעות אי- ההתנדבות פורשו מעבר לגבול כחולשה. הפרויקט הזה של הפיכה משפטית היה פצע אזרחי, כשם ש-7 באוקטובר היה פצע צבאי-ביטחוני.

קשה לחבר בין ‘מצב האומה’ לקראת יום שמחת תורה השנה לבין קריאות ה’אחדות’, ‘ביחד’, ‘יחד ננצח’ ו’ניצחון מוחלט’. מצב הרוח הלאומי רחוק מאחדות. איזו אחדות יש בתופעה של שני טקסי זיכרון לאסון ואולי עוד טקסים, במציאות של שני מטות משפחות חטופים, בזוועה של השלכת עגבניות ונאצות לעבר בני משפחות חטופים ו/או שכולים. איזו דוגמת מנהיגים היא כאשר הציבור רואה ראש ממשלה ושר ביטחון, שתוך כדי ניהול מלחמה רב-חזיתית מתקוטטים על נסיעה חיונית לשותפה הטובה ביותר בוושינגטון.

איזו אחדות ואמפתיה יש בצמרת פונקציונרים שממשיכים לנצל ללא בושה את מנעמי השלטון בארץ ובחו”ל בעוד הצבא נלחם נגד חמאס, חיזבאללה, חות’ים, מחבלי איו”ש, איראן ומיליציות בעירק. לא תיתכן תחושת אחדות בעם כאשר רבבות מבניו אינם משרתים, ומנהיגי הציבור הזה משחקים בנוסחי חוקים שנועדו להנציח את ההשתמטות.

התופעה המדהימה, והיא כל כך ישראלית, היא ששם, בדרום ובצפון, בחזית, אצל האוגדות והחטיבות והגדודים שלוחמים בעזה ובלבנון יש אחדות ואיחוד, ואין פילוג. סדירים ומילואים, דתיים וחילונים, בני צפון תל אביב וישיבות הסדר, לוחמות במספר חסר תקדים, צעירים ומהבוגרים, הקרבה ומסירות, מקצוענות ורעות. אלו מתגלים במייטבם במלחמת 7 באוקטובר, שהיא עדיין רחוקה ממלחמת תקומה.

בציבור האזרחי רבבות פונו מבתיהם, אך בעריהם ובמושביהם נשארו מעטים, כיתות כוננות, נשים וגברים אמיצים שדבקים בבית, במשק, מטפלים בבעלי החיים ובמטעים, דואגים למשק ולפרנסה. הרבה אומץ לב ואהבה לבית. 

ישאל השואל מנין הפער והשסע הזה בין צבא הסדיר והמילואים לבין חלקים באוכלוסייה שמדברים על אחדות ומעודדים פילוג. פילוג כזה הוא תופעה ישראלית-יהודית עתיקת יומין מימי קדם. הממלכה התפלגה לישראל ויהודה. קנאים לחמו ביהודים בעוד הרומאים צרים על ירושלים. גם כיום, לא רק חילוקי דעות ואידאולוגיות שונות, אלא תופעות של שנאה עמוקה בין חלקי העם, חוסר יכולת להקשיב ולהבין את מי שחושב אחרת, ביטויי גסות ובוטות.

יש הסבר לפער: בצה"ל מחנכים מהטירונות ועד רב אלוף לערכי רעות, עזרה לחבר, אין משאירים פצועים והרוגים בשטח, עזרה הדדית. עצוב שההנהגה האזרחית רובה ככולה איננה משדרת לציבור גם בימי מלחמה ערכים כאלו. זה בעוכרנו, והאויבים מבחינים בכך.