עיר שסועה לה יחדיו

דו לאומיות בחיי היום יום ביפו, ידיעות ספרים, 2020. ספרו של דניאל מונטרסקו

באדיבות ידיעות ספרים

בעקבות "עיר שחוברה לה יחדיו" העניק מונטרסקו לספרו על יפו שם עם מסר הפוך. בעוד שבירושלים המילה "חוברה" מצביעה על תקוה לעתיד,  כאן, ביפו, מתקיים שסע בין הנרטיבים של תושבי העיר, יהודים וערבים. המילה "שסועה" מתארת היטב את המתח בין התרבויות, ייחודה של עיר מעורבת. 

הספר ערוך בניסיון להציג את סיפורה של יפו בראיה משולבת של הנרטיבים הפלסטיני והיהודי גם יחד, או בלשונו של המחבר - מהי יפו? ״מוזיאון הנכבה״ / ״פנינת נדל״ן״ / ״כלת פלסטין״ / ״כלת הים״ / ״קהילה תורנית מתחדשת״ / ״בולגריה הקטנה״? יפו קרועה בין דימויים וכוחות המלווים אותה לאורך מאה שנות המאבק על הבית.

המחבר, דניאל מונטרסקו נולד ב-1971 וגדל ביפו, הוא פרופסור חבר לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות באירופה. עם מטען זה הוא מכיר, חי ונושם את הזרמים מתחת לפני השטח ומנסה להציף אותם. את סיפורה של העיר הוא מעצים באמצעות ראיונות עם ארבעה תושבים : שתי נשים ושני גברים, אחד יהודי ואחד ערבי מכל מין. דרכם לומדים על העמדות של תושביה כלפי הממסד והתושבים המקומיים. 

המרואיינים מאוכזבים מהדור הצעיר יותר מאשר מהממסד. מובעת תקוה למפגש בעתיד בין הנרטיבים היהודי והערבי. עתיד זה יכלול זיכרון משותף וספור חיים שאינו מתעלם מהזיכרון הקולקטיבי של המדוכא, ואינו מכפיף ספור אחד להגמוניה של הספור השליט.

מונטרסקו פורש בפנינו את תולדות העיר כדי להבין כי שינויים דמוגרפיים בהרכב האוכלוסייה משנה את אופייה. בעבר התבטא המתח האתנו-לאומי במצוקת השכונות היהודיות כמיעוט תחת רשות ערבית, כיום בולטת מצוקת המיעוט הערבי בערים המעורבות (כמו גם חיפה, רמלה, לוד), שרוב תושביהן יהודים ורוב המוסדות בהן מנוהלים ע"י יהודים.

זהו ספר על יפו, שהיתה עיר מרכזית בתקופת המנדט, ואפילו הוצעה בהחלטת החלוקה ב-1947 להישאר עיר נמל ערבית. בספר מתוודעים אל השינויים שעברו על יפו, כמו על הערבים בישראל בכלל. עד לעליה השלישית היתה יפו  בירת "הישוב הציוני". עולים הגיעו אליה בדרך הים ויישבו אותה אף על פי שהרוב בה היה ערבי. בתחילת המאה העשרים הולידה יפו את תל אביב, שנוסדה כפרבר היהודי של יפו, אך התהפך הגולם על יוצרו ותל אביב גדלה וספחה אליה ב-1950 את יפו כשכונה ערבית במטרופולין היהודי. עד 1947 חיו בעיר הערבית יפו 94 אלף איש  ובהם כ-30 אלף יהודים.

בעקבות המלחמה ב- 1948 נטשו את יפו רוב התושבים הערביים בעלי האמצעים ונותרה כ-3900 ערבים דלי אמצעים, שלא הצליחה לברוח בשל המלחמה. היא מנתה אז 3,900 איש וגדלה עם השנים ל-15 אלף כיום. 

המאבק על אופייה של העיר כיום בא לביטוי בשמות הרחובות. ביפו , עם שליש מתושביה ערבים, יש רק 14 רחובות המנציחים אישים ערביים, כולל כיכר על שם השיח באסם א- זייד, לעומת  כ-400 רחובות הקרויים על שמות אישים מן התרבות העולמית, היהודית והציונית. 

חלק חשוב בספר מוקדש לתהליך הג'נטריפיקציה (חדירה של אוכלוסייה חזקה לשכונות חלשות ודחיקה של הוותיקים) העובר על העיר ואמור להיטיב עימה.  כמו בכל עיר בעולם גם כאן חידדה הגעתם של יהודים עשירים את הפער עם תושבי יפו הערבים. 

לדוגמא, עג'מי, שכונה ערבית בתוך אוכלוסייה יהודית, יצרה מעין גטו שהתושבים הערבים מרגישים בו בטוחים ואינם רוצים לעזוב. עם כניסתו של האדריכל פיבקו ליפו עלתה רמת החיים של תושביה הערבים. היא כיום גם עיר תיירות עם זיכרון של נמל, גסטרונומיה וסמטאות רב תרבותיות.

מקום של כבוד מוענק בספר לתפקידו של החינוך בתקוה לעתיד של שיתוף בין הלאומים השונים באמצעות הדיאלוג הרב תרבותי המתקיים בעיר. מוסד חינוכי ידוע בעיר הוא בית הספר הרב לשוני – הצרפתי, פרר סן ג'וזף הקיים כבר 130 שנה. המוטו של בית הספר היה תמיד הכלת תרבויות ושפות והוא נועד לאוכלוסייה הטרוגנית מלאומים שונים. 

לסיכום, הספר מקרב את הקורא לצלילים ולריחות של יפו. הוא מומלץ למעוניינים בפרופיל סוציולוגי תרבותי של עיר, ובעיקר לדורות של צברים, הפזורים ברחבי העולם, שנולדו וגדלו ביפו ושורשיהם נטועים בה. טוב גם כי תושביה הרבים של תל אביב יכירו את השכנה הוותיקה והשונה, שהיתה בעבר מזוהה עם עוני, פשע וסמים. 

אולי יעניין אותך גם

סאדיק אל-מהדי, 2019. צילום: REUTERS/Umit Bektas/File Photo

רה״מ סודן לשעבר מת מקורונה

סאדיק אל-מהדי מת בגיל 84 בבית חולים באיחוד האמירויות. היה ראש הממשלה האחרון שנבחר בבחירות חופשיות והודח בהפיכה שבעקבותיה עלה לשלטון עומר אל-באשיר