האופוזיציה בבחריין לנוכח הסכם הנורמליזציה

חתימת ההסכם עם בחריין מהווה הזדמנות גדולה לשתי המדינות, אך באותה נשימה היא עלולה להוות אתגר ליציבות השלטונית בבחריין. פרשנות של ד"ר דורון יצחקוב

Secretary Pompeo Meets with Bahraini Foreign Minister Al-Zayani. U.S. Embassy Manama photo by Mahmood Ahmed/ Public Domain

החלטתה של בחריין לכונן יחסים דיפלומטים עם ישראל טומנת בחובה הזדמנויות רבות ובמידה רבה של צדק ניתן לכנותה כבעלת פוטנציאל לשינוי במאזן הכוחות האזורי. ברור אפוא, כי האיום האיראני על משטרו של חמד בן עיסא אל-ח'ליפה היווה זרז, לא מבוטל, לכינון היחסים הבילטרליים. ברם, לנוכח המבנה הדמוגרפי העדין השורר בארכיפלג ככלל והשפעתה של איראן על גורמי האופוזיציה בפרט, ראוי להסתכל על מימוש הקשר הבילטרלי באופן זהיר ומדוד.

שלטון אוטוקרטי-שבטי  

בחריין הינה מונרכיה חוקתית המתנהלת תחת שלטון אוטוקרטי-שבטי של משפחת אל-ח'ליפה. בממלכה פועלים שני בתי מחוקקים (העליון והתחתון) המרכיבים את האסיפה הלאומית של הממלכה (אל-מג'לס אל-וָטַני אל-בחריני). עם זאת ההרכב הפרלמנטרי, של שני הבתים, אינו משקף באופן מלא את רצון העם מכיוון שחברי הבית העליון (מועצת השורא), המהווים את הגוף המחוקק הראשי של בחריין, אינם נבחרים אלא שואבים את סמכותם ישירות ממוסד המלוכה.

יתר על כן, מתוך ארבעים המושבים של הבית התחתון (מג'לס אל-נואב), מרבית המושבים שייכים לפרלמנטרים ללא שיוך פוליטי (שמרביתם לויאליים למוסד המלוכה), הנבחרים על פי חלוקה גאוגרפית-מחוזית. לראיה, בבחירות שנערכו בשנת 2018, שתי מפלגות בלבד (ג'מעית אל-אצאלת אל-אסלאמיה; ג'מעית אל-מנבר) לקחו חלק במשחק הפוליטי, אולם ייצוגן נותר סמלי בלבד. זאת ועוד, לאחר מהומות 14 בפברואר 2011 מרבית המפלגות המייצגות את המיעוט השיעי בממלכה, הוצאו אל מחוץ לחוק ופועלות בשולי המשחק הפוליטי. 

מנגד, האופוזיציה בבחריין אינה הומוגנית ופועלת בהשראת אנשי דת והוגי דעות המשקפים קשת רחבה של הלכי רוח. המרחב האופוזיציוני מכיל מספר לא מבוטל של מפלגות, אולם הייצוג השיעי הגדול ביותר נמצא במפלגת אל-וִפַאק אל-וָטני שבעבר החזיקה 18 מושבים בפרלמנט, אולם הוצאה אל מחוץ לחוק בשנת 2016. גם קואליציית מהפכת 14 בפברואר (אִתִלַאף תַ'וּרַת 14 פברואר) שהתגבשה במהלך המהומות וכללה שיעים וסונים כאחד, ספגה מהלומה עם מעצר פעיליה והגדרת ארגון הצעירים של המפלגה כישות טרור.

האופוזיציה בבחריין

ככלל, ניתן לחלק את האופוזיציה בבחריין לשני זרמים עיקריים: האחד, מפלגות הקוראות תיגר על השלטון המלוכני ודורשות לכונן שלטון אסלאמי, המייצג נאמנה את כלל אזרחי המדינה, בדגש על אלו הנמנים עם הזרם השיעי. בין אלו ניתן למצוא את אל-וִפַאק אל-וָטני, ג'מעית אל-עמל אל-אסלאמי, אל- וּפַאא' אל-אסלאמי, חרכת חק, חרכת אחראר אל-בחרין. הזרם השני כולל מפלגות בעלות אוריינטציה סוציאליסטית-ליברלית כגון: אל-תַגַ'מֹע אל-קַוּמי אל- דימֹקראטי, ג'מעית מית'אק אל-עמל אל-וָטני, כֹּתְלַת אל-אקתצאדיון, חרכת אל-עדאלה אל-וָטַאניה.

ההיסטוריה של בחריין רצופה במאבקים בין הממסד השלטוני לבין הרובד האזרחי. לדידם של מקבלי ההחלטות בבירה מנאמה, איראן היא זו שמעורבת בהתססת האופוזיציה השיעית, לאור העובדה שקהילה זו מהווה מעל שישים אחוז מאוכלוסיית בחריין. כך היה בדצמבר 1981, עת ביצעה תנועת החזית האסלאמית לשחרור בחריין (אל-ג'בהת אל-אסלאמיה לִתחריר אל-בחריין) ניסיון כושל למוטט את השלטון המלוכני ולייסד תחת הריסותיה, רפובליקה אסלאמית בהנהגת האדי אל-מודרסי, ששאב את השראתו מהגותו של ח'ומיני. 

לא זו אף זו, במהלך שנות התשעים של המאה העשרים בוצע ניסיון נוסף לחתור תחת אושיות השלטון במנאמה. במהלך גל המהומות של שנת 1996, חשף הממסד השלטוני בבחריין מזימה נוספת להפלת המשטר, במטרה לכונן משטר הנאמן לשלטון "חכם ההלכה". על-פי הטלוויזיה הממלכתית של בחריין, הקושרים הודו בהשתייכותם לארגון חזבאללה אל-בחריני שפעל בהכוונת איראן וארגון חזבאללה אל-חג'אז, ששמו נקשר עם הפיגוע במתחם חיילי ארצות הברית בערב הסעודית.

מטבע הדברים, המבנה הדמוגרפי של בחריין משמש קרקע פורייה בעבור הרפובליקה האסלאמית להעצים את מנוף השפעתה בארכיפלג. תבנית פעולה זו מבוצעת באמצעות 'עוצמה רכה', תמיכה בארגוני אופוזיציה, והכשרת ארגונים מיליטנטיים המשמשים כזרועות פרוקסי. לראיה, בינואר 2018 דיווח העיתון  אל-שרק אל-אוסט, על מעצרם של 47 אזרחים שפעלו בשלושה קני טרור שונים, במטרה לערער את היציבות בבחריין. בהודעה שפרסם שר הפנים הבחריני, הוא הפנה אצבע מאשימה אל עבר משמרות המהפכה, חזבאללה, וארגון אל-חשד אל-שעבי שלטענתו אימנו, מימנו והכווינו את תאי הטרור.

לאחרונה פרסם העיתון אח'באר אל-ח'ליג' ידיעה בדבר סיכול ניסיון פיגוע בבחריין שתוכנן על ידי תא טרור בשם סראיא קאסם סולימאני, שפעל בהכוונת משמרות המהפכה. חברי הקבוצה (המסונפים לארגון סראיא אל-אשתר), קיבלו את הכשרתם בעיראק ותכננו לפוצץ מתקני ציבור וביטחון בבירה מנאמה. עוד נמסר, כי שירותי הביטחון סיכלו את המזימה בעקבות חשיפת מטען חבלה באזור אל-בדיע שכוון כנגד משלחת זרה ששהתה בביקור רשמי בבחריין. 

ההשפעה האיראנית

בעת הנוכחית, הרפובליקה האסלאמית פועלת על פי דוקטרינה המבוססת על שלושה מעגלי פעולה הכרוכים זה בזה. המעגל הראשון שם לעצמו למטרה לחזק את מנוף ההשפעה האיראנית באמצעות 'עוצמה רכה', קרי, סיוע בהקמת מרכזי תרבות, רווחה והכוונה אסלאמית. במרבית המקרים הפעילות מתבצעת בשכונות הכוללות אוכלוסייה שיעית רחבה במטרה להביא לקרוב הלבבות ואהדה לתורת 'שלטון חכם ההלכה'. 

המעגל השני חותר לחיזוק גורמי אופוזיציה המתנגדים לשלטון משפחת אל-ח'ליפה, במטרה לזעזע את אושיות השלטון וליצור אלטרנטיבה שלטונית. על רקע זה ניתן להבין את הסיוע לחזית האסלאמית לשחרור בחריין בשנת 1981, ובעת הנוכחית, את הסיוע למפלגת  אל-וִפַאק שמנהיגה הרוחני, שיח עיסא אחמד קאסם, גורש מבחריין ושוהה עתה באיראן. 

המעגל השלישי מהווה המשך ישיר למעגל השני ושואב השראה מהמודל שיושם בעיראק (לאחר 2003). מערך זה מתבסס על הקמת תאים מחתרתיים הבנויים על פעילים שעברו הכשרה אידאולוגית ומבצעית מחוץ לבחריין ועם חזרתם הם חותרים להקמת תשתית מחתרתית, תוך הקפדה על מידור פנימי. 

על-פי דיווחי השלטונות בבחריין נראה כי הארגון הגדול ביותר מבין שלל הארגונים הוא  סראיא אל-אשתר, אולם לצדו פועלים ארגונים כמו: סראיא אל-מוח'תר, סראיא אל-מוּקאומה אל-שעביה; סראיא וּעַד-אללה וסראיא אל-קראר. החוקרים מייקל נייטס ומתיו לוויט (Knights & Levitt) ציינו כי איראן מרבה להשתמש במרחב הימי לשם החדרת אנשים ואמצעי לחימה לבחריין תוך שימוש בסירות מהירות, המהוות חלק חשוב בתורת ההפעלה הימית של משמרות המהפכה.

הממסד הביטחוני הבחרייני

ברור אפוא, כי המאבק מול אויבים מבית ומחוץ מוטל על כתפי מנגנוני הביטחון שמפקדיו הבכירים נמנים, באופן כמעט בלעדי, עם משפחת המלוכה. הממסד הביטחוני של בחריין מבוסס על ארבע זרועות עיקריות: הכוח הצבאי; המשמר הלאומי שאמון על אבטחת שדות התעופה שדות ומאגרי הנפט; משטרת בחריין, משמר החופים, מכס ורשות ההגירה הכפופים למשרד הפנים; הסוכנות לביטחון לאומי שאמונה על סיכול ריגול מבית ומחוץ. 

עם זאת ראוי לציין שהממסד הביטחוני אינו חזק דיו על מנת להתמודד מול איום חיצוני (כדוגמת איראן), או תסיסה חברתית רחבת היקף. עקב כך, הוא נאלץ להסתייע בעבר בסיוע 'כוח המגן של חצי האי ערב' על מנת להשיב את הסדר בממלכה על כנו. 

ניתן לסכם ולומר, כי חתימת ההסכם עם בחריין מהווה הזדמנות גדולה לשתי המדינות, אך באותה נשימה היא עלולה להוות אתגר ליציבות השלטונית כתוצאה מפעילות גורמי אופוזיציה הנתמכים על ידי איראן. ברור אפוא, כי מנקודת מבטו של הממסד האיראני, ההסכם עם ישראל מהווה מכה כואבת ליוקרתו ועל כן, סביר להניח שבחריין תשמש מושא להתקפות חוזרות ונשנות מצד איראן. 

עקב כך יש לפרוס את היחסים על קשת רחבה של נדבכים, אולם תוך הצנעת החשיפה לנוכח הרגישות הדמוגרפית. ראוי לזכור, כי חרף הקרבה הגאוגרפית, בחריין אינה זהה לאיחוד האמירויות הערביות ולכן יש לתכנן את הפעילות הדיפלומטית בנחישות המלווה ברגישות.

ד"ר דורון יצחקוב הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן ומחברו של הספר: "איראן-ישראל 1963-1948: קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה" שיצא לאור בהוצאת מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב.

אולי יעניין אותך גם

bigstock

דרוש: מנכ"ל רשות החדשנות

"ההייטק הישראלי אחראי כיום ל 43% מהיצוא התעשייתי של מדינת ישראל ול- 15% מהתל"ג", מסביר ד״ר עמי אפלבום, ראש הרשות והמדען הראשי במשרד הכלכלה והתעשייה