דעה: בשביל דיקטטורה צריך את צה"ל, שב"כ ומשטרה
התקנות החדשות מאפשרות "מצב חירום מיוחד" ומוסיפות עוד לתחושה כי הדמוקרטיה הישראלית מאותגרת. עם זאת, רצוי להמנע מפוליטיזציה של שירותי הביטחון - זו, יכולה להוות חרב פיפיות בעתיד
עמי רוחקס דומבה
| 30/09/2020
אילוסטרציה. צילום: משטרת ישראל
התקנות האחרונות שאישרה הכנסת בכנסת כוללות "מצב חירום מיוחד" המגביל משמעותית את זכות ההפגנה והתפילה. בעוד תקנות אלו מקרבות את ישראל לאופי משטר אוטוריטרי (דמוקטטורה), הדרך לדיקטטורה עוד ארוכה. בשביל דיקטטורה ראש הממשלה צריך שיתוף פעולה של צה"ל, שב"כ ומשטרה - תרחיש קיצוני עבור החברה הישראלית.
"מצב חירום מיוחד" כפי שמוגדר בתקנות החדשות הוא למעשה תוספת לחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש שאושר קודם לכן. מצב זה מאפשר לממשלה לקבוע מצב מיוחד למשך שלושה שבועות לכל היותר, ולאחר מכן הכנסת היא זו שצריכה לאשר הארכתו, כל פעם לתקופה של שבועיים. מצב חירום מיוחד מתבסס על מצב חירום. כלומר, בלי מצב חירום, לא ניתן להחיל מצב חירום מיוחד. והכנסת רשאית לבטל את מצב החירום.
לא סומכים על הממשלה
גם במתווה המשפטי, המאד בעייתי, שהתקבל בכנסת אתמול (ג'), הממשלה עדיין תלויה בכנסת. את מצב החירום המיוחד אפשר לבטל גם דרך בג"צ, אם פלוני חושב שהממשלה משתמשת בכלי הזה שלא בצדק. הפרדת רשויות כפי שבאה לידי ביטוי בחקיקה (שכל רשות יכולה לשלול החלטת רשות אחרת), היא הבסיס לשלטון דמוקרטי. בלמים ואיזונים. קרי, נותנים לממשלה לפעול, כל עוד היא עושה זאת תחת צידוק אמיתי. במקרה זה - מגיפה.
ומה אם פלוני אינו "סומך" על המערכת השלטונית? האם ראש הממשלה יכול להפוך את עצמו לדיקטטור בחסות תקנות שעת חירום (המאפשרות מצב חירום מיוחד)? התשובה היבשה היא - כן. בתיאוריה, ראש ממשלה בישראל יכול להשתמש בתקנות שעת חירום לעקוף את הכנסת ואת בג"צ ולהחיל שלטון דיקטטורי. אולם, החלטה קיצונית זו סביר שתגרור מרי אזרחי, אותו יצטרכו לסרס שירותי הביטחון. קרי, צה"ל, משטרה ושב"כ. במילים אחרות, ללא שלושת השירותים הללו, קשה ליישם דיקטטורה בישראל (או בכל מדינה אחרת).
האם תרחיש בו שלושת שירותי הביטחון לעיל מצייתים באופן עיוור לבקשת הממשלה אפשרי? תיאורטית כן. עם זאת, אינו סביר. תרחיש שבו שוטרים, חיילים או אנשי שב"כ יורים באזרחים לא נתפס בישראל, מדינה בה 'כולם מכירים את כולם'. התרבות בישראל, בשונה ממדינות כמו רוסיה או בלארוס לדוגמא, מבוססת על חברות. על אסון משותף (שואה) ועל התחושה שכל העולם שונא אותנו ובלי מדינה אין לעם היהודי עתיד. תחושה זו, גם היא, מעצור בפני דיקטטורה ישראלית.
החשש: פוליטיזציה של שירותי ביטחון
למרות שתרחיש דיקטטורה ישראלית מגיע עם הסתברות קטנה מאד ליישום, ראוי לשים לב כי שימוש תכוף בתקנות שעת חירום יכול לכרסם בביטחון הלאומי. זאת, בשל דעיכה בתחושת האזרח ביחס לנייטרליות של שירותי הביטחון. כאשר שב"כ עוקב אחרי אזרחים, המשטרה מפזרת הפגנות נגד השלטון, והצבא שותף למחסומים בצירי תנועה, ההבדל בין "הוא מגן עלי" לבין "הוא מגביל אותי" קטן מאד.
אמון הציבור בשירותי הביטחון הוא אבן יסוד במשטר דמוקרטי. אם הציבור יאמין כי שירותי הביטחון פועלים נגדו בשם המשטר, ולא בשבילו, האחדות בעם המאפשרת את צבא העם תפגע. אם צה"ל, הגוף הביטחוני הגדול ביותר בישראל, יתפס ככזה שאינו שומר על משטר דמוקרטי, הלגיטימציה שלו לפעול בסביבה אזרחית בישראל תשחק. שחיקה כזו יכולה להביא לעימותים בין אזרחים לחיילים, ומשם הדרך לפגיעה בחוסן הלאומי קצרה.
זו הסיבה שהצבא שומר על היותו גוף א-פוליטי בכוונה תחילה. זו גם הסיבה שבני גנץ, שר הביטחון, החליט, בצדק, שחיילים לא יקחו חלק בטיפול בהפגנות נגד המשטר. אלא המשטרה בלבד. זו גם הסיבה שהשב"כ התנגד לשימוש בכלים שלו לצורך מעקב אחרי אזרחים, ואף תמך בהגבלה ככל הניתן בחקיקה על פעילות זו. המשטרה בהקשר זה הינה הגוף הכי מאותגר. המשטרה היא זו הפוגשת את האזרחים במחסומים, בהפגנות, וברחוב, וחלק ניכר מהכעס הציבורי מופנה אליה.
יש ברירה? שימוש בשיטות חשוכות
למרות שתרחיש יישום דיקטטורה בישראל נחשב קיצוני, המגבלות המוטלות על הציבור הישראלי מזכירות את אלו המוטלות במדינות חשוכות. מעקבי שב"כ, הגבלת הפגנות נגד המשטר, שוטרים וחיילים ברחובות, מחסומים בצירי תנועה ועוד. כל אלו שיטות שאינן מאפיינות דמוקרטיה, אך נדרשות לטיפול במגיפה. אירוע שעד כה מדינת ישראל לא חוותה, ונראה כי הממשלה והכנסת אינן מצליחות לטפל בו ללא תקנות שעת חירום.
אין זה מנחם, אך ישראל אינה הדמוקרטיה היחידה בעולם המיישמת שיטות כאלו לטיפול במגיפה. לכן, המקטרג יכול לטעון כי המעבר לדיקטטורה לא נעשה ביום אחד. אלא בשלבים. מרגילים את הציבור כמו המשל על הצפרדע שמתבשלת לאט. תחת טענה זו, תקנות הקורונה הן הדרך להרגיל את הציבור לדיקטטורה.
טענה זו כוללת בחובה תת טענה הגורסת כי שלושת שירותי הביטחון המוזכרים לעיל למעשה ישתפו פעולה עם ראש ממשלה, במידה וזה ירצה להפוך את עצמו לדיקטטור. מראות כמו מעצרים של תתי אלופים במילואים במהלך הפגנות רק מוסיפים לתחושה זו של פלוני. סמלי סטטוס כמו קצונה בכירה בצה"ל אינה נחשבת עוד במרחב הציבורי. המשטרה מתייחסת לכולם באותה רגישות או חוסר רגישות. תלוי במתבונן. רמיסת סמלי סטטוס חברתיים תחת צידוק המלחמה במגיפה מצטיירת כעוד שלב בדרך.
לזה יש להוסיף את אוזלת היד המעשית של הממשלה להתאים את מגזר הבריאות למצב. המגיפה החלה לפני כשמונה חודשים בישראל, ומאז הממשלה לא מצליחה להביא את בתי החולים לתפוקה מספיקה. הכשלון התפעולי של הממשלה לנהל את המדינה יחד עם תקנון תקנות חירום ומצב חירום מיוחד, נותנים תחושה שהדמוקרטיה חומקת מהרחוב הישראלי.
עין צוחקת, עין בוחנת
אין ספק כי המצב הפוליטי בישראל בעייתי. מחד ישנה מגיפה שאינה מבדילה בין אנשים, המחייבת את הממשלה ליישם ריחוק חברתי על מנת למנוע הדבקה. מאידך, מערכת הבריאות הישראלית אינה מותאמת למגיפה כזו. הפער הזה מחייב הגבלת מאפיינים דמוקרטיים באופן זמני עד שימצא חיסון או תרופה למחלה. היות ופתרונות כאלו לוקחים הרבה זמן, החשש הוא שככל שהמגבלות נמשכות, כך התסיסה האזרחית תגבר והאמון במשטר ישחק.
עבור מקבלי ההחלטות בישראל, זוהי תקופה מאתגרת. אלו צריכים ללכת על הקו הדק בין שימור הדמוקרטיה וחופש הפעולה והביטוי של האזרח, לבין הרצון ליישם הגבלות למניעת תחלואה. עבור האזרח, מדובר בתקופה מאתגרת במסגרתה הוא נדרש לתת אמון במשטר ובמערכת הביטחון, ומאידך עליו לבחון בכל העת שהמשטר אינו מנצל תקופה זו לשינוי משטר כפוי.
למרות הקשיים של המשטר והאזרח, אחת הנקודות הקריטיות לבחינת המציאות היא התנהגות שירותי הביטחון. אלו, כאמור, נדרשים להיות נייטרלים פוליטית, וכל ניסיון פוליטיזציה שלהם בידי המשטר או האזרח, יכול לפגוע בסוף הדרך בכולם. מצדם, נדרשים שירותי הביטחון לזכות כל יום מחדש באמון האזרח בכך שהם פועלים לספק את ביטחונו האישי ולשימור הדמוקרטיה הישראלית.
התקנות החדשות מאפשרות "מצב חירום מיוחד" ומוסיפות עוד לתחושה כי הדמוקרטיה הישראלית מאותגרת. עם זאת, רצוי להמנע מפוליטיזציה של שירותי הביטחון - זו, יכולה להוות חרב פיפיות בעתיד
אילוסטרציה. צילום: משטרת ישראל
התקנות האחרונות שאישרה הכנסת בכנסת כוללות "מצב חירום מיוחד" המגביל משמעותית את זכות ההפגנה והתפילה. בעוד תקנות אלו מקרבות את ישראל לאופי משטר אוטוריטרי (דמוקטטורה), הדרך לדיקטטורה עוד ארוכה. בשביל דיקטטורה ראש הממשלה צריך שיתוף פעולה של צה"ל, שב"כ ומשטרה - תרחיש קיצוני עבור החברה הישראלית.
"מצב חירום מיוחד" כפי שמוגדר בתקנות החדשות הוא למעשה תוספת לחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש שאושר קודם לכן. מצב זה מאפשר לממשלה לקבוע מצב מיוחד למשך שלושה שבועות לכל היותר, ולאחר מכן הכנסת היא זו שצריכה לאשר הארכתו, כל פעם לתקופה של שבועיים. מצב חירום מיוחד מתבסס על מצב חירום. כלומר, בלי מצב חירום, לא ניתן להחיל מצב חירום מיוחד. והכנסת רשאית לבטל את מצב החירום.
לא סומכים על הממשלה
גם במתווה המשפטי, המאד בעייתי, שהתקבל בכנסת אתמול (ג'), הממשלה עדיין תלויה בכנסת. את מצב החירום המיוחד אפשר לבטל גם דרך בג"צ, אם פלוני חושב שהממשלה משתמשת בכלי הזה שלא בצדק. הפרדת רשויות כפי שבאה לידי ביטוי בחקיקה (שכל רשות יכולה לשלול החלטת רשות אחרת), היא הבסיס לשלטון דמוקרטי. בלמים ואיזונים. קרי, נותנים לממשלה לפעול, כל עוד היא עושה זאת תחת צידוק אמיתי. במקרה זה - מגיפה.
ומה אם פלוני אינו "סומך" על המערכת השלטונית? האם ראש הממשלה יכול להפוך את עצמו לדיקטטור בחסות תקנות שעת חירום (המאפשרות מצב חירום מיוחד)? התשובה היבשה היא - כן. בתיאוריה, ראש ממשלה בישראל יכול להשתמש בתקנות שעת חירום לעקוף את הכנסת ואת בג"צ ולהחיל שלטון דיקטטורי. אולם, החלטה קיצונית זו סביר שתגרור מרי אזרחי, אותו יצטרכו לסרס שירותי הביטחון. קרי, צה"ל, משטרה ושב"כ. במילים אחרות, ללא שלושת השירותים הללו, קשה ליישם דיקטטורה בישראל (או בכל מדינה אחרת).
האם תרחיש בו שלושת שירותי הביטחון לעיל מצייתים באופן עיוור לבקשת הממשלה אפשרי? תיאורטית כן. עם זאת, אינו סביר. תרחיש שבו שוטרים, חיילים או אנשי שב"כ יורים באזרחים לא נתפס בישראל, מדינה בה 'כולם מכירים את כולם'. התרבות בישראל, בשונה ממדינות כמו רוסיה או בלארוס לדוגמא, מבוססת על חברות. על אסון משותף (שואה) ועל התחושה שכל העולם שונא אותנו ובלי מדינה אין לעם היהודי עתיד. תחושה זו, גם היא, מעצור בפני דיקטטורה ישראלית.
החשש: פוליטיזציה של שירותי ביטחון
למרות שתרחיש דיקטטורה ישראלית מגיע עם הסתברות קטנה מאד ליישום, ראוי לשים לב כי שימוש תכוף בתקנות שעת חירום יכול לכרסם בביטחון הלאומי. זאת, בשל דעיכה בתחושת האזרח ביחס לנייטרליות של שירותי הביטחון. כאשר שב"כ עוקב אחרי אזרחים, המשטרה מפזרת הפגנות נגד השלטון, והצבא שותף למחסומים בצירי תנועה, ההבדל בין "הוא מגן עלי" לבין "הוא מגביל אותי" קטן מאד.
אמון הציבור בשירותי הביטחון הוא אבן יסוד במשטר דמוקרטי. אם הציבור יאמין כי שירותי הביטחון פועלים נגדו בשם המשטר, ולא בשבילו, האחדות בעם המאפשרת את צבא העם תפגע. אם צה"ל, הגוף הביטחוני הגדול ביותר בישראל, יתפס ככזה שאינו שומר על משטר דמוקרטי, הלגיטימציה שלו לפעול בסביבה אזרחית בישראל תשחק. שחיקה כזו יכולה להביא לעימותים בין אזרחים לחיילים, ומשם הדרך לפגיעה בחוסן הלאומי קצרה.
זו הסיבה שהצבא שומר על היותו גוף א-פוליטי בכוונה תחילה. זו גם הסיבה שבני גנץ, שר הביטחון, החליט, בצדק, שחיילים לא יקחו חלק בטיפול בהפגנות נגד המשטר. אלא המשטרה בלבד. זו גם הסיבה שהשב"כ התנגד לשימוש בכלים שלו לצורך מעקב אחרי אזרחים, ואף תמך בהגבלה ככל הניתן בחקיקה על פעילות זו. המשטרה בהקשר זה הינה הגוף הכי מאותגר. המשטרה היא זו הפוגשת את האזרחים במחסומים, בהפגנות, וברחוב, וחלק ניכר מהכעס הציבורי מופנה אליה.
יש ברירה? שימוש בשיטות חשוכות
למרות שתרחיש יישום דיקטטורה בישראל נחשב קיצוני, המגבלות המוטלות על הציבור הישראלי מזכירות את אלו המוטלות במדינות חשוכות. מעקבי שב"כ, הגבלת הפגנות נגד המשטר, שוטרים וחיילים ברחובות, מחסומים בצירי תנועה ועוד. כל אלו שיטות שאינן מאפיינות דמוקרטיה, אך נדרשות לטיפול במגיפה. אירוע שעד כה מדינת ישראל לא חוותה, ונראה כי הממשלה והכנסת אינן מצליחות לטפל בו ללא תקנות שעת חירום.
אין זה מנחם, אך ישראל אינה הדמוקרטיה היחידה בעולם המיישמת שיטות כאלו לטיפול במגיפה. לכן, המקטרג יכול לטעון כי המעבר לדיקטטורה לא נעשה ביום אחד. אלא בשלבים. מרגילים את הציבור כמו המשל על הצפרדע שמתבשלת לאט. תחת טענה זו, תקנות הקורונה הן הדרך להרגיל את הציבור לדיקטטורה.
טענה זו כוללת בחובה תת טענה הגורסת כי שלושת שירותי הביטחון המוזכרים לעיל למעשה ישתפו פעולה עם ראש ממשלה, במידה וזה ירצה להפוך את עצמו לדיקטטור. מראות כמו מעצרים של תתי אלופים במילואים במהלך הפגנות רק מוסיפים לתחושה זו של פלוני. סמלי סטטוס כמו קצונה בכירה בצה"ל אינה נחשבת עוד במרחב הציבורי. המשטרה מתייחסת לכולם באותה רגישות או חוסר רגישות. תלוי במתבונן. רמיסת סמלי סטטוס חברתיים תחת צידוק המלחמה במגיפה מצטיירת כעוד שלב בדרך.
לזה יש להוסיף את אוזלת היד המעשית של הממשלה להתאים את מגזר הבריאות למצב. המגיפה החלה לפני כשמונה חודשים בישראל, ומאז הממשלה לא מצליחה להביא את בתי החולים לתפוקה מספיקה. הכשלון התפעולי של הממשלה לנהל את המדינה יחד עם תקנון תקנות חירום ומצב חירום מיוחד, נותנים תחושה שהדמוקרטיה חומקת מהרחוב הישראלי.
עין צוחקת, עין בוחנת
אין ספק כי המצב הפוליטי בישראל בעייתי. מחד ישנה מגיפה שאינה מבדילה בין אנשים, המחייבת את הממשלה ליישם ריחוק חברתי על מנת למנוע הדבקה. מאידך, מערכת הבריאות הישראלית אינה מותאמת למגיפה כזו. הפער הזה מחייב הגבלת מאפיינים דמוקרטיים באופן זמני עד שימצא חיסון או תרופה למחלה. היות ופתרונות כאלו לוקחים הרבה זמן, החשש הוא שככל שהמגבלות נמשכות, כך התסיסה האזרחית תגבר והאמון במשטר ישחק.
עבור מקבלי ההחלטות בישראל, זוהי תקופה מאתגרת. אלו צריכים ללכת על הקו הדק בין שימור הדמוקרטיה וחופש הפעולה והביטוי של האזרח, לבין הרצון ליישם הגבלות למניעת תחלואה. עבור האזרח, מדובר בתקופה מאתגרת במסגרתה הוא נדרש לתת אמון במשטר ובמערכת הביטחון, ומאידך עליו לבחון בכל העת שהמשטר אינו מנצל תקופה זו לשינוי משטר כפוי.
למרות הקשיים של המשטר והאזרח, אחת הנקודות הקריטיות לבחינת המציאות היא התנהגות שירותי הביטחון. אלו, כאמור, נדרשים להיות נייטרלים פוליטית, וכל ניסיון פוליטיזציה שלהם בידי המשטר או האזרח, יכול לפגוע בסוף הדרך בכולם. מצדם, נדרשים שירותי הביטחון לזכות כל יום מחדש באמון האזרח בכך שהם פועלים לספק את ביטחונו האישי ולשימור הדמוקרטיה הישראלית.
