דרוש שריונר

כדי לעצור את המגפה, ולהציל את המערכת האזרחית בישראל, צריך למצוא מנהיג שריונר. יותם גדות בטור דעה סביב השאלה איזה סגנון ניהול מתאים לתקופת הקורונה

Photo by Cpl. Eden Bachar, IDF Spokesperson's Unit.

המחשבה הזו מבשילה בתוכי כבר חצי שנה, וכשראיתי שמדינת ישראל נכנסת לסגר נוסף בלי הגדרת יעדים, הבנתי שמחובתי לצעוק: דרוש שריונר. בשלושים השנים האחרונות בהן אני עוסק בניהול, נפגשתי עם מנהלים רבים בישראל, צפיתי בארגונים מכל הסוגים, ומצאתי כי במדינת ישראל יש שלושה סגנונות ניהול: חיל האוויר, שריון וחי"ר.

בחיל האוויר התכנון הוא ארוך, וההוצאה לפועל של התוכנית קצרה ויעילה. הפעלת הכוח היא ריכוזית, והיא חותרת לשיפור מתמיד בביצועים. האתוס של החי"ר נבנה סביב הסיסמה: "רק המעז מנצח". הוא מבוסס על האמונה כי בעזרת מוטיבציה גבוהה של הכוחות, ונועזות של המפקדים, אפשר לעמוד בכל משימה ולהשיג כל יעד. לאורה, התפתחה התנהגות נחשונית בקרב המפקדים, שבה מתוגמל המנהל (או המפקד) הקופץ ראשון. 

דבקות במשימה

ארגונים המנוהלים בסגנון זה ממהרים לפעול ולהגיב, גם לפני שתמונת המצב ברורה, ובוודאי לפני גיבוש תכנית מסודרת, וכפועל יוצא, משתנות ההחלטות לעיתים קרובות. בשריון, בגלל העובדה שאתה פועל עם טכנולוגיות (ומוטיבציה לא יכולה להיות תשובה לכל דבר), ובגלל שאתה פועל בשילוב עם כוחות חי"ר, ובשדה קרב בו מרכיב אי הוודאות גבוה יחסית, התפתח סגנון המשלב בין שני הסגנונות הקודמים (חי"א וחי"ר).

יש תכנון, אבל לא ארוך ומוקפד כמו בחיל האוויר, המשאיר מקום ליזמה ופתרון בעיות תוך כדי תנועה, ויש משמעת - השומרת את החתירה של כל הכוחות לדבקות במשימה לאור המטרה. הפעלת הכוח, גם בשריון וגם בחי"ר היא מבוזרת. מרגע שנתת פקודה, לוקח זמן עד שאתה רואה את התוצאות ויכול למדוד אותן. מרגע שנתת פקודה ועד שאתה רואה את התוצאה, היכולת שלך להשפיע על המערכה היא מוגבלת.   

למלחמה בקורונה יש שני מאפיינים הדומים לשדה הקרב. המאפיין הראשון הוא אי וודאות. למרכיב אי הוודאות יש שני רכיבים - בשדה הקרב אנחנו לא יודעים מה כוונות האויב וכיצד הוא יפעל, אנחנו יכולים רק להעריך. בדומה, אנחנו לא יודעים כיצד פועל וירוס הקורונה אלא רק יכולים להעריך, וההערכה שלנו משתפרת ככל שעובר הזמן. הרכיב השני של אי הוודאות הוא הפער בין המצב בפועל לתמונת המצב המצטיירת אצל הקברניטים המנהלים את המערכה. 

הפער הזה נמדד במרחק בזמן בין מה שקורה עכשיו בשדה לבין התמונה הקיימת עכשיו אצל הקברניטים. הפער יכול להיות מספר ימים (או שעות) והוא תלוי באיכות מערכת השו"ב (שליטה ובקרה). המאפיין השני הוא: הפעלת הכוח. בשדה הקרב היבשתי, כאשר אתה מפעיל כוח, עובר זמן עד שאתה יכול לראות את התוצאות. באותו פרק זמן היכולת שלך להשפיע על המתרחש היא מוגבלת, ומסתכמת בהפעלת כוח העתודה. שני המאפיינים האלה מגדירים את סגנון הניהול של המנהל בעל ההתאמה להתמודד בדרך האפקטיבית ביותר עם המגיפה.

פעילות מבוזרת 

בהיסטוריה של ישראל ניהל חי"א שתי מערכות למופת: מבצע מוקד (המכה המקדימה למלחמת ששת הימים, בה השמיד חי"א את חילות האוויר של צבאות האויב), ומבצע ערצב 19 (בו הושמד בתקיפה אחת כל מערך טילי הקרקע-אוויר הגדול והחדיש של צבא סוריה בבקעת הלבנון ב-9 ביוני 1982). להצלחות אלה ונוספות של חי"א יש מאפיינים ברורים: מודיעין מאד מדויק (מרכיב נמוך של אי וודאות), ומערכת הפעלה ושליטה ריכוזית. שיטת ההפעלה של חי"א נכשלה כשלון מהדהד, כאשר הפעילו את צבא היבשה במלחמת לבנון השנייה בסגנון זה. 

הניסיון כשל מכיוון שלמלחמה זו היו המאפיינים של שדה קרב יבשתי: מאפיין אי הוודאות על שני רכיביו, וכוח שמתוכנן ויכול לפעול בצורה מבוזרת. הניסיון להפעיל אותו בצורה ריכוזית, היה הגורם המרכזי לאי השגת היעדים והמטרות. מכיוון שמאפייני ההתמודדות עם נגיף הקורונה דומים למאפייני שדה הקרב היבשתי, סגנון הניהול של חי"א אינו מתאים. מאז מלחמת יום הכיפורים נוהלו כל המלחמות (למעט אחת) ורוב המבצעים על ידי רמטכ"לים ואלופים מהחי"ר. 

כפי שקבע אחד מהבולטים במפקדי החי"ר ומחוקרי מערכות ישראל, תא"ל (מיל.) דב תמרי: "בכל המלחמות מאז 1967 לא הצליח צה”ל או במילים אחרות: הוא “לא סיפק את הסחורה הצבאית”. איך נסביר ארבעים שנות מלחמות ומערכות שבהן לא השיג צה”ל את ההישגים שרצה להשיג והבטיח לממשלות". הסבר טוב הוא שסגנון הניהול של החי"ר אינו מתאים לניהול מערכות גדולות. 

התכונה עליה מתוגמל ומקודם כל מפקד חי"ר, לקפוץ ראשון, מהוה חסרון בניהול מערכות גדולות, שם חשוב להתחיל בהגדרת יעדים, לגבש תכנית מסודרת ואז לצאת לפעולה. וההוצאה לפועל חשוב שתהיה סדורה, שיטתית ולא תזזיתית.

"להתאים חימוש למטרה"

מדינת ישראל מנוהלת שנים רבות בסגנון הניהול של החי"ר. בניהול המערכה נגד הקורונה זה בא לידי ביטוי קיצוני, אנחנו רואים איך אנחנו חוזרים על השגיאות המאפיינות את סגנון הניהול הזה: היעדר תכנון, והחלטות שמשתנות לעיתים תכופות. אזרחי ישראל בעיצומו של סגר שני ללא הגדרה מסודרת של יעדים או הישג נדרש. החלטות הממשלה משתנות פעמיים ביממה הן חזון נפוץ (דוגמה יפה לכך היא ההחלטה לסגור את המסעדות בסופ"ש שהתקבלה ב-16.7.20 והתהפכה ב-17.7.20).

תהליך הרכישה וההפנמה של סגנון ניהול הוא ארוך. לא ניתן ללמוד אותו בכיתה, או מקריאה, אלא זוהי התנהגות שאתה מפנים תוך התנסות חוזרת ונשנית. בעולם הצבאי אנחנו משתמשים בדימוי של "להתאים חימוש למטרה", כשאנחנו עוסקים בהתאמה של מנהל (או מפקד) למשימה. המנהל שיכול להתמודד עם מגפת הקורונה בצורה האפקטיבית ביותר, הוא בעל סגנון ניהול של שריונר.

אנחנו עומדים בפתחו של יום כיפור. היום הקשור בנשמה שלנו למחדל הצבאי (בעיקר המודיעיני) הגדול ביותר שחווינו כאומה. המלחמה שבעקבותיה הודרו השריונרים מעמדות הפיקוד הגבוהות בצבא (ובעקבות כך מעמדות הנהגה במדינה). אנחנו מתקרבים למחדל האזרחי הגדול ביותר שחווינו כאומה. 

לאחר נקודת הפתיחה הקשה של מלחמת יום כיפור, ניהל הרמטכ"ל דוד אלעזר בהצלחה רבה, בסגנון השריון, את הבלימה והתקפת הנגד, בשתי הגזרות, וכמו שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר: "דדו הציל את עם ישראל". כדי לעצור את המגפה, ולהציל את המערכת האזרחית בישראל, צריך למצוא מנהיג שריונר.