40 שנה לפרוץ מלחמת עיראק-איראן

פרופ' (אמריטוס) אמציה ברעם ואל"מ (בדימוס) פסח מלובני מתארים את האירועים שהובילו לאחת המלחמות הקשות במזרח התיכון בעת המודרנית. חלק א' 

ב-22 בספטמבר 1980, לפני 40 שנה בדיוק, קיבל הצבא העיראקי את הפקודה להסתער על איראן של ח'ומיני, ובכך פתח במלחמה הארוכה ביותר באזור במאה הקודמת, שנמשכה כמעט 8 שנים תמימות, ועלתה בחייהם של מאות אלפי אנשים משני הצדדים, ובהרס הכלכלות בשתי המדינות.  

המלחמה היתה שיא בסכסוך ששרר בין עיראק לאיראן עוד מתקופת המשטרים המלוכניים בשתיהן. בצד גורמים היסטוריים, לאומיים ודתיים, התמקדה המתיחות בין המדינות בסכסוך גבולות היסטורי, באופן השליטה על נהר השט אל-ערב שבחלקו הדרומי של הגבול המשותף ביניהן. 

המצור האיראני
הסכסוך היה מלווה בהסכמים הדדיים שנחתמו והופרו, ובחילופי אש לסירוגין בין הצדדים. נהר זה שימש נתיב ימי חשוב לשתי המדינות, שכן בו עברה התעבורה לנמלים האיראנים הגדולים עבדאן וח'ורמשהר, ולנמל העיראקי היחידי בבצרה. בנוסף, העלו העיראקים תביעות לגבי חבל ח'וזיסטאן (ערביסטאן, בשפתם), העשיר בנפט שבדרום-מערב איראן, בו גרה בעיקר אוכלוסייה ערבית שיעית. נסיונות למצוא פיתרון מדיני לסוגיות אלה לא העלו דבר. היתה גם מחלוקת על שטחים קטנים לאורך הגבול המשותף.

מתיחות זו גברה עם תפיסת השלטון ב-1968 בעיראק על-ידי מפלגת הבעת' ובעקבות צעדים חד-צדדיים של השאה שהפר את הסטטוס-קוו וההסכם שהיה בין שני הצדדים באשר לשליטה על השט אל-ערב. העיראקים ראו בכך מהלכים עוינים, ופגיעה בריבונותם, והביאו להגברת המתיחות ולפריסת כוחות צבא משני צדי הגבול.

מוקד אחר של מתיחות בין הצדדים התפתח בצפון עיראק. הכורדים הגבירו את פעילותם נגד המשטר והצבא העיראקי, בסיוע איראן של השאה וישראל. לכך יש להוסיף גם את ההתנהלות האיראנית הכוחנית באזור המפרץ, שכללה השתלטות ב-1971 על שלושת האיים האסטרטגיים במצר הורמוז. האיים, השולטים על המעבר במפרץ, היו שייכים למדינת האמירויות הערביות. 

העיראקים ראו בהשתלטות זו, צעד המכוון כנגדם, וחלק מהמצור האיראני עליהם שהחל בנושא השט אל-ערב. צעדים אלה נעשו בגיבוי אמריקני ובריטי, שאיראן של השאה הייתה בעלת-בריתם. הימים היו ימי שיא המלחמה הקרה, והצעדים נגד עיראק הבעת'ית הרדיקאלית הפרו-סובייטית נועדו בין היתר להבטיח את שליטת מעצמות-המערב  במימי המפרץ ואת אספקת הנפט הסדירה משם מבלי שגורם עוין כלשהו (כברית-המועצות) יוכל לשבשה.

מצב זה הביא את ההנהגה העיראקית לראות באיראן את האיום העיקרי על בטחונה. הוסיפה על-כך הידידות האיראנית-ישראלית, והיכולת הצבאית הגדולה שנבנתה בסיוע ארצות הברית ובריטניה, שכוונה בעיקר נגד ברית-המועצות, ורק אחר כך מול עיראק. כדי להתמודד מול איום זה, וגם כדי לממש חלומות להפיכת עיראק למעצמה אזורית, כמו בתקופת האימפריה הבבלית ושלטון בית עבאס, ולמנהיגת האומה הערבית, החליט משטר הבעת' לבנות עוצמה צבאית בעדיפות עליונה, שהביאה להתעצמות חסרת תקדים של הצבא, בהיקף שלא היה מוכר עד אז באזור. 

בין השנים 1980-1974, הכפיל הצבא העיראקי את היקף כוחות היבשה שלו (משש ל-12 דיוויזיות), ובמיוחד את הכוח המשוריין (משתי דיוויזיות לחמש), שהפכו אותו לצבא הערבי הגדול ביותר באזור. 
על רקע זה החליטה ההנהגה העיראקית ב-1971 לפתוח גם במאמץ להשיג נשק גרעיני, כדי ליצור מאזן אימה מול איראן, על רקע החשש ממהלך דומה של השאה. באפריל 1972 חתמה עיראק גם על הסכם ידידות עם ברית-המועצות, אויבתה הגדולה של איראן. הסובייטים ניצלו את החששות העיראקיים כדי לחדור לאזור המפרץ, כמשקל נגד לנוכחות האמריקנית בו. ההסכם תרם רבות לתכנית ההתעצמות הצבאית של עיראק.

הסכם אלג'יר
בעקבות מאמצי תיווך אזוריים, נחתם ב-1975 הסכם בין שתי המדינות (הסכם אלג'יר), עליו חתמו השאה האיראני וסגן נשיא עיראק, צדאם חוסיין. העיראקים הודו בדיעבד כי נאלצו לחתום על חוזה משפיל זה, מבחינתם, שכן האמינו בעליונות הצבאית האיראנית וחששו ממהלכי כוח מצד השאה, עד כדי הפלת המשטר. 

צדאם חוסיין קיבל את דרישת איראן והגבול בשט אל-ערב נקבע על קוו-השייט. בתמורה הסכימה איראן להפסיק את הסיוע למחתרת השיעית בעיראק ולמרד הכורדי. המרד קרס, מנהיגו המולא מוצטפא אל-בארזאני וחייליו, ועמם היועצים הישראליים, התפנו במהירות שיא מכורדיסטאן העיראקית לאיראן. מ-1975 עד 1979 היו יחסי השאה עם צדאם חוסין יציבים ואפילו טובים.

הסתלקותו של השאה כתוצאה של מהפכת ח'ומייני (פברואר 1979), ומינויו של צדאם כנשיא עיראק כחצי שנה לאחר מכן הביאו לחידוש המתיחות ולהידרדרות היחסים בין המדינות עקב חשש גובר של השלטון בבגדאד מפני השלכותיה של המהפכה האסלאמית באיראן על האוכלוסייה השיעית בעיראק. משטרו של ח'ומייני גילה עוינות קשה כלפי צדאם חוסיין, וחידש את הקשר למורדים השיעים והכורדים בעיראק במגמה לערער את יציבות המשטר. 

ואכן, בעידוד איראני הגבירה האופוזיציה השיעית את פעילותה נגד המשטר באמצעות מעשי חבלה והתנקשויות באישים שונים, וכן היו סימנים לחידוש המרד הכורדי. איראן הפכה לאיום העיקרי על ביטחונה של עיראק, גבולותיה, שלמותה הטריטוריאלית, אחדותה הלאומית ויציבות משטרה, ולכן החליטה ההנהגה העיראקית בסוף אותה שנה לצאת למלחמה כוללת נגדה כדי להביא לשינוי מצב זה. 

ההחלטה העיראקית
להנהגה העיראקית היתה מוטיבציה כפולה לתקוף את איראן. ראשית, ההערצה לח'ומיני בקרב השיעים העיראקים והמאמצים האיראניים להפיל את משטר הבעת' הדאיגו מאד את בגדאד. המשטר ראה זאת כחיוני לפחות להשפיל את ח'ומיני ולהציגו לעיני כל העיראקים כנמר של נייר, ואם אפשר אף לסלקו מהשלטון . 

שנית, כוחה הצבאי של איראן נחלש מאוד בעקבות המהפכה. הצבא ובעיקר חיל האוויר האימתני של איראן נפגעו מאוד, הן מהטיהורים האכזריים שערך המשטר החדש בשורותיו, והן מהאמברגו שהוטל על המדינה על ידי בעלות בריתה הקודמות – ארצות הברית ובריטניה. 

ההנהגה החדשה באיראן היתה עסוקה בביסוס שלטונה במדינה, מבלי לחשוב שאיראן עלולה להמצא בעימות צבאי מול שכנתה ממערב. ולבסוף, הסכם אלג'יר מ-1975 היה משפיל לעיראק ולצדאם אישית. ניצחון צבאי על איראן וחזרה לסטטוס קוו הקודם בשט אל-ערב, על-פיו הריבונות העיראקית השתרעה על כל הנהר עד הגדה המזרחית (מלבד שתי רצועות קטנות מול ח'ורמשהר ועבדאן)  היה משקם את היוקרה הלאומית ואת כבודו של צדאם. 

בדיון האחרון של צמרת המשטר לפני הפלישה לאיראן, שהוקלטה ע"י צדאם, ואחד מאיתנו הקשיב לה מספר פעמים, לא הסתמנה כוונה עיראקית לספח את ח'וזיסטאן-ערביסטאן, אלא רק לכבוש שטחים שיבטיחו שליטה עיראקית על שתי הגדות (כולל כיבוש ח'ורמשהר ועבדאן), ואז לכפות על איראן כניעה לדרישה העיראקית לשוב לסטאטוס-קוו הישן. 

עצם ההשפלה, חשבו, "לעולל את פניו של ח'ומיני בבוץ", כדברי צדאם, אולי תביא לנפילת ח'ומיני. היה רק מתנגד אחד, בן-דודו של צדאם, עלי חסן אלמג'יד, שאמר דברי-טעם, אך צדאם השתיק אותו מייד. מאידך, מס. 2 של המשטר, סגן-הנשיא עזת אבראהים, שיקף את עמדת צדאם באמרו שהנצחון המהיר והנחרץ על איראן יזניק את עיראק מייד לעמדת ההנהגה הערבית.