אזורי תעשייה בארץ חשופים לסיכון בשל אחסון אמוניום ניטראט

בעוד בכנסת טוענים ש"ישראל היא לא לבנון", דני קרוננברג חושף במאמר דעה כי באותו הזמן של הפיצוץ בנמל ביירות, צפה שמועה כי מתקן בישראל אחסן אלפי טונות אמוניום ניטראט בקרבת עיר גדולה

Stefanie Glinski for Catholic Relief Services / Latin America News Agency - Reuters

בתגובה למאמר קודם שלי מתאריך 16.8.20 שכותרתו "המחסן שהתפוצץ בנמל ביירות עמד בתקנות חומרי הנפץ הישראליות", דוברת המשרד להגנת הסביבה מסרה: "בניגוד לאופן הפעולה בנמל ביירות, בנמלי ישראל לא מאוחסן כלל החומר אמוניום ניטראט. 

"העיסוק באמוניום חנקתי (אמוניום ניטראט) כבחומרים מסוכנים אחרים, טעון היתר לפי חוק החומרים המסוכנים. במסגרת היתר זה, ניתנים תנאים מפורטים לעניין אופן ביצוע העיסוק למניעת סיכונים לבריאות הציבור ולסביבה. בין היתר, ניתנים תנאים לעניין, מניעת אירועי חומרים מסוכנים, אחסון, שינוע וטיפול בפסולת מסוכנת".

'לי זה לא יקרה'

דוברת המשרד להגנת הסביבה פעלה כדוברת מיומנת וכתבה את האמת, אך האם היא כתבה את כל האמת? זמן קצר לאחר פיצוץ המחסן, שהכיל 2,700 טונות אמוניום חנקתי בנמל ביירות, צצו שמועות לגבי מפעל אזרחי מסוים בארץ (שלא נמצא בקרבת נמל), שמאוחסנות בו אלפי טונות אמוניום חנקתי.   

אם אותו מתקן היה מתפוצץ, העיר שנמצאת בקרבתו הייתה נהרסת כולה (מדובר בעיר יותר קטנה מביירות). לאחר מספר ימים נטען, כי במבצע חירום, מערום הענק של החומר המסוכן פוצל למספר מערומים נפרדים על פי הנחיות המשרד להגנת הסביבה. מבלי להתייחס לנכונות או לאי-נכונות השמועות, כפי שחשפתי במאמר, הדרישה העיקרית של תקנות חומרי הנפץ (הנמצאות באחריות משרד העבודה) לגבי מיקום מחסן המכיל אמוניום חנקתי בכל כמות, הינה מרחק ביטחון מכבישים ומבנים אחרים של 15-25 מטרים בלבד.  

"רצפטור ציבורי"

אכן המשרד להגנת הסביבה הכין טיוטת נוהל בשם "תנאים נוספים לאחסון אמוניום ניטראט במצב מוצק" (שלמיטב ידיעתי מוסתר ואינו זמין לקהל הרחב), שנמסר לי שהוא מבוסס על ההנחיות האוסטרליות בנושא. על פי נוהל זה, באחסון כמות אמוניום חנקתי העולה על שלושה טונות, יש לשמור על מרחק ביטחון שלא יפחת מ- 400 מטרים מ"רצפטור ציבורי".

זה הזמן להתייחס למונח "רצפטור ציבורי", ולמרות שההגדרה שלו ארוכה ומשעממת, היא חיונית להבנת הנושא ולכל מילה בה יש משמעות. הגדרת "רצפטור ציבורי" במסמך "מדיניות מרחקי הפרדה במקורות סיכון נייחים" שפרסם המשרד להגנת הסביבה הינה: "שימוש או ייעוד, קיימים או מתוכננים המשמשים או מתוכננים לשהיית אוכלוסייה, לרבות מגורים, מסחר קימעונאי, משרדים משרתי קהל, מוסדות ציבוריים לפי הקבוע בחוק התכנון והבניה, תיירות, מקומות בילוי, אולמות שמחה/ גני אירועים, אזורים בהם קיימת שהייה אינטנסיבית של אוכלוסייה בשטחים ציבוריים פתוחים ופארקים. 

"למעט שבילי מטיילים ושטחים ציבוריים פתוחים  סביב או בתוך אזור תעשייה השייכים לאזור התעשייה, שימושים מעורבים הכוללים אחד מכל אלה וכן מגרשי החניה שלהם וכל שימוש נוסף שיקבע הממונה. מתקני תעשייה אינם נכללים בהגדרת רצפטור ציבורי, לרבות חנויות מפעל, מסעדות פועלים באזורי תעשייה, מרכזי מבקרים במפעלים. בנוסף, לא ייחשבו לרצפטורים ציבוריים מוסדות חירום, תחנות דלק".

אזורי תעשיה בסיכון גבוה

אכן הגדרה ארוכה ומשעממת, אך חשוב לזכור כי מפעלי תעשיה אינם נחשבים "רצפטור ציבורי". אי מתן הגנה למפעלים סמוכים לגבי תקריות חומרים מסוכנים, לעיתים מעמידה בסיכון את העובדים הרבים הנמצאים במפעלים סמוכים באזורי תעשייה, ואת עוברי האורח התמימים המבקרים באותם מפעלים (כגון לקוחות, שליחים, קבלנים ונותני שירותים שונים).

המשמעות היא, שעל פי הדרישות של המשרד להגנת הסביבה אין צורך במרחקי הפרדה בין מפעל המאחסן אמוניום חנקתי למפעלים שכנים, שיכולים להיות אפילו צמודי-גדר.  לגבי אזורי תעשייה הדבר אף חמור מהדרישות של תקנות חומרי הנפץ המחייבות מרחק של 25 מטר בין מחסן המכיל אמוניום חנקתי לבניין שכן.

לעומת זאת, במסמך ההנחיות האוסטרלי, שעליו מתבסס מסמך הדרישות של המשרד להגנת הסביבה, מופיעה טבלת דרישות מפורשות לגבי מרחקי הפרדה נדרשים בין מתקן המכיל אמוניום חנקתי לבין מפעלים אחרים. כך לדוגמה, מרחק ההפרדה הנדרש בין מתקן המכיל 500 טון של אמוניום חנקתי למפעל שכן חייב להיות לפחות 390 מטר.

על השרה להגנת הסביבה – ח"כ גילה גמליאל, מוטלת אחריות כבדה להתוות את מדיניות החומרים הנפיצים שבכוונתה לקדם במשרד שעליו היא מופקדת עליו, ובכלל כך לקבוע את המדיניות בנוגע לאמצעים שיגנו על חיי העובדים באזורי תעשייה שמאוחסנות בהם כמויות גדולות של אמוניום חנקתי. על שרת הגנת הסביבה גם לקבוע את מדיניות הנפיצים הכוללת במדינת ישראל, מתוקף סמכות המשרד להגנת הסביבה כמנחה הלאומי לחומרים מסוכנים.  

במסגרת זו מן הראוי ששרת הגנת הסביבה גם תכריז על אימוץ הנחיות ועדת האו"ם לבטיחות בנפיצים (IATG) על מנת שמדינת ישראל תעמוד באמות המידה המקובלות בעולם לבטיחות נפיצים, ולא תתבסס על חקיקה מיושנת ולא יעילה. לאור הסיכון הכבד לחיי אדם, לרכוש ולסביבה, חלה עליה אחריות מוגברת בעניין זה. עליה להנחות את עובדי משרדה לטפל בכך בדחיפות עליונה, ולממש את המדיניות שהיא תתווה, בטרם יתרחש אסון, ותוך שמירה על שקיפות ודיווח כל האמת לוועדות הכנסת ולציבור.

מאחר וכיום יש מפעלים באזורי תעשייה צפופים, המאחסנים כמויות גדולות של אמוניום חנקתי, אשר מהווים פצצה מתקתקת בלב אזור הומה אדם, אני סבור שיש להעתיק מפעלים אלו אל אזורים מבודדים יותר, שבהם ניתן לשמור על מרחקי הפרדה מספיקים כפי שנדרש בהנחיות האוסטרליות. 

אפשר ללמוד מירדן

דוגמה טובה לכך ניתן לראות במדינה שכנה שהינה הרבה יותר מתקדמת מישראל בנושא זה – ירדן. בירדן מאחסנים אמוניום חנקתי במחסנים מרוחקים מכל יישוב או מפעל, כאשר האמוניום החנקתי מחולק בין מספר מחסנים נפרדים (וכמותו בכל מחסן מוגבלת). בין המחסנים נבנו סוללות עפר גבוהות שנועדו לתחום פיצוץ אפשרי, כך שהוא ינתב את גל ההלם של פיצוץ באופן שיימנע ייזום של החומר המאוחסן במחסנים סמוכים.

מאחר והמפעלים המאחסנים אמוניום חנקתי בישראל פועלים כנדרש על פי המדיניות ועל פי ההנחיות המוטעות של המשרד להגנת הסביבה (עדיין לא קיימות תקנות ייעודיות לנושא), כל ניסיון לחייב אותם להעביר את פעילותם למקום אחר, יצריך את שינוי ההנחיות, קביעת תקנות, ומאבקים משפטיים שיארכו שנים רבות (כפי שהיה בנמל ביירות).  

אפילו אם מפעלים אלו ירצו לעבור למקום בטוח יותר, רשות מקרקעי ישראל תדרוש מהם סכומי עתק עבור הקרקע החדשה, ושאר הגורמים הממשלתיים יטילו מיסים והיטלים שונים, יחייבו הליך רישוי יקר, ויערימו קשיים בירוקרטיים נוספים כמקובל במקומותנו.  לכן עלות מהלך העתקת המפעלים תהיה כה גדולה (באופן אבסורדי בעיקר בגלל הוצאות שתגבה הממשלה על כך) עד שהם יאלצו לנהל מאבקים משפטיים ארוכים על מנת למנוע ולעכב זאת. בזמן זה הם ימשיכו לסכן את העובדים שלהם ושל המפעלים הסמוכים להם באזורי התעשייה שבהם הם נמצאים.   

דרוש: פרויקטור לאומי לתיקון המצב

לאור העובדה שהגורם העיקרי האחראי לכשל ברגולציה של אמוניום חנקתי הוא המשרד להגנת הסביבה, על המשרד להגנת הסביבה לממן מתקציבו את עלויות רכישת הקרקע מרשות מקרקעי ישראל (שגם הינה גוף ממשלתי) והעתקת המפעלים הבודדים האלו.   

בלבנון משרדי הממשלה התחמקו מלקחת אחריות על פינוי המיפגע מנמל ביירות, ומשפטים בנושא התנהלו במשך שנים, עד שהתרחש אסון שגרם להרוגים רבים, פצועים רבים ונזקי עתק. יהיה זה נבון אם המשרד להגנת הסביבה ייקח אחריות על ההנחיות המוטעות (שהינן בתוקף גם היום), ובמקום לנהל מאבקים משפטיים ארוכים, יקרים ומיותרים, ימנה פְרוֹיֶקְטוֹר לענייני נפיצים, שאחד מתפקידיו יהיה לפתוח חסמים בירוקרטיים. 

כמו גם, פרויקטור כזה יוכל לתת לאותם מפעלים את הסיוע הנדרש על מנת שהם יתפנו בהסכמה ובמהירות מאזורי התעשייה הצפופים שאותם הם מסכנים, לפני שמפעל כזה יתפוצץ, יהרוס לחלוטין את אזור התעשייה שבו הוא נמצא ויפגע בעיר שהוא נמצא בקירבתה. תפקיד נוסף של אותו פְרוֹיֶקְטוֹר יהיה לתכלל את הפעילות בין משרדי הממשלה המרובים שיש להם נגיעה לנושא לתיקון ולעדכון החקיקה לגבי חומרים נפיצים, על מנת להביא אותה לרמה המומלצת על ידי האו"ם.  

לסיכום: אמוניום חנקתי הינו חומר חיוני, שחייבים לאחסן אותו בישראל בכמות של אלפי טונות, ולכן ברור שהוא מאוחסן במקומות שונים. על המשרד להגנת הסביבה מוטלת האחריות להגן על בטיחות הציבור והסביבה ולפעול כך שהאמוניום החנקתי המאוחסן באותם מקומות לא ייצור תקרית דומה ל"תרחיש נמל ביירות". לצורך כך טוב יעשו אנשי המשרד להגנת הסביבה אם יפעלו לאחסון אמוניום חנקתי כפי שהוא נעשה במדינות יותר מתקדמות מישראל - כמו אוסטרליה או ירדן.

המחבר הוא מהנדס יועץ בתחום החומרים המסוכנים, חבר האיגוד הישראלי להנדסת בטיחות, מחבר ומתרגם ספרים ובהם "מדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים".