"ישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה" - 50 שנה למבצע רימון 20 

במבצע רימון 20, במהלך מלחמת ההתשה, לחמו טייסים ישראלים נגד יריביהם הסובייטים בשמי מצרים. מאמר תזכורת של אל"מ (מיל') פסח מלובני

ב-30 ביולי 2020 ימלאו יובל שנים לאחד המבצעים יוצאי הדופן של חיל האוויר, שנכנסו להסטוריה – הקרב האווירי שיזם וביצע נגד מטוסי חיל האוויר הסובייטי, שהגיעו למצרים בתחילת שנת 1970, ופעלו בה במטרה למנוע את פעילות מטוסי חיל האוויר בשמיה. 

מלחמת ההתשה, שניזומה על ידי המצרים לאחר תבוסתם במלחמת ששת הימים, התנהלה, על פי מסמך רשמי של משרד ההגנה המצרי (מ-1998) בתקופה שבין יוני 1967 לאוגוסט 1970. השלב האחרון שלה, בין מרץ-אפריל 1969 לאוגוסט 1970 הפך לפי מסמך זה למלחמה גלויה בכל התחומים. 

עזרה מבריה"מ 

במהלך מלחמה זו, הופיע בזירה המצרית אויב חדש לישראל, כוחות סובייטיים עצמאיים, שנשלחו כדי לסייע למצרים להתמודד מול חיל האוויר הישראלי, שהשפעתו על המערכה הלכה וגברה, בעיקר עם תחילתן של הפצצות העומק. הבנת ההנהגה המצרית והפיקוד המצרי כי מצרים אינה מסוגלת להתמודד מול העליונות האווירית הישראלית, הביאו להחלטה לפנות להנהגה הסובייטית, ולבקש ממנה לשלוח למצרים כוחות עצמאיים, שינהלו עבורה את הלחימה מול חיל האוויר הישראלי. 

מדובר במהלך חריג של התערבות מעצמה עולמית בסכסוך אזורי בתקופת המלחמה הקרה, דבר שההנהגה הסובייטית התלבטה בתחילה כיצד להחליט בנושא. נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר פנה אליהם כבר לאחר סיום המלחמה ב-1967 בהצעה לשלוח כוחות עצמאיים למצרים, כתגבורת להגנה האווירית המצרית החלשה, אך הסובייטים סרבו, וטענו כי הם מוכנים רק לסייע בהקמת המערך וחיזוקו באמצעים.

חיל האוויר וההגנה האווירית המצרית כשלו להגן על שמי מצרים מול חיל האוויר הישראלי, תמונת מצב עגומה זו הוצגה על ידי הצבא בפני נאצר בתחילת 1970 במסגרת דיון שעסק במצב המלחמה והצבא המצרי. בעקבות כך החליט נאצר לצאת למוסקבה למפגש דחוף עם ההנהגה הסובייטית, ודרש מהם להציב במצרים כוחות סובייטים, שיוכלו להתמודד מול המטוסים הישראלים (מהלך דומה עשה נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, לאחר השמדת סוללות הטילים הסוריות בבקאע הלבנוני במהלך מלחמת לבנון הראשונה  - של"ג, ב-1982). 

בעקבות מפגש זה התקבלה ההחלטה בקרמלין לשגר למצרים דיוויזיית הגנה אווירית בת שלוש חטיבות, המצויידת בטילי קרקע-אוויר 3-SA, שהיו אז טילים חדשים, וכמעט בלתי מוכרים במערב, וכן כוח אווירי, שכלל חטיבה בת שלוש טייסות ועוד טייסת עצמאית, סה"כ 70 מטוסי מיג 21 מדגם משופר, ו-102 טייסים. הכוח כלל גם צוותי קרקע ובקרים סובייטים. 

על פי מקורות סובייטים, החלו בברית המועצות להתכונן לאפשרות של שיגור כוחות כבר במחצית השנייה של שנת 1969. היה זה הישג בעל חשיבות אסטרטגית מבחינת מצרים ונשיאה, שבוטל שנתיים לאחר מכן, בעקבות סילוק כוחות אלה על ידי הנשיא סאדאת. 

כוחות סובייטים עצמאיים

לאחר התארגנות מתאימה בברית המועצות, התבצעה העברת דיוויזיית ההגנה האווירית למצרים, בדרך הים. המבצע קיבל את הכינוי "קווקז", והתנהל מסוף פברואר ועד תחילת אפריל 1970. יחד עם 18 סוללות הטילים (על פי גרסה אחרת – 24 סוללות) הגיעו גם יחידות תותחי נ"מ ניידים מדגם 24-ZSU, וטילי כתף 7-SA, כדי לתת מענה גם למטוסים הטסים בגבהים נמוכים. הכוח נערך על פי תכנון מוקדם של צוותים סובייטים בחזית ובמרחבי קהיר ואלכסנדריה, וגם כדי לתת הגנה אווירית לבסיסי חיל האוויר המצרי, בהם התמקם הכוח האווירי הסובייטי, שהגיע במקביל. 

הכוח האווירי הגיע בדרך האוויר, ונערך בבסיסי חיל האוויר המצרי, שהוקצו עבורו. לאחר סיום התארגנותם החלו הכוחות בפעילות מבצעית, כפי שתוכנן. הגעת הכוחות העצמאיים אותרה עד מהרה על ידי יחידה 848 (כיום 8200). הן על ידי אנשי האלינט, והן על ידי אנשי צוות "מסרגה" – יחידה של חיילים וחיילות דוברי רוסית, שהוקמה ביחידה לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת התארגנות אגף המודיעין להתמודד מודיעינית מול הנוכחות הסובייטית בצבאות מצרים וסוריה. 

התארגנות שבאה אז לידי ביטוי בנוכחות יועצים, מומחים ומדריכים, שהגיעו כדי לסייע לשקם את שני הצבאות, ולאמן את אנשיהם ולהעלות את כושרם ויכולותיהם המבצעיות לעתיד לבוא, וכן בנוכחות השייטת החמישית של הצי הסובייטי, בעיקר באגן המזרחי של הים התיכון. אנשי יחידה זו קיבלו את הכינוי הגרצ'קואים, על שמו של שר ההגנה הסובייטי דאז, המרשל אנדרי גרצ'קו, שמאוד לא אהב את המערב וגם לא את ישראל.

מדינת ישראל וצה"ל מצאו עצמם עומדים בחזית הדרומית מול מעצמה עולמית, ולא רק מול צבא מצרים. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הודיעה בשידור ב-28 באפריל 1970 על הגעתם של הכוחות הסובייטים למצרים, והצהירה שישראל תהיה מוכנה להלחם נגדם.

"ללמד את הטייסים הסובייטים לקח"

המטוסים הראשונים שהטילים הסובייטים הפילו היו מטוסים מצריים, שלא היו מצויידים באמצעי הזיהוי עמית-טורף (זע"ט) החדש, שהסובייטים ציידו בו את כל מטוסיהם ומערכות המכ"מ שלהם. זאת, בעקבות חטיפת המכ"מ בראס ע'ארב במבצע "תרנגול 53" (ליל 27-26 בדצמבר 1969). לאחר שהתגברו על תקלה זו, החלו לנהל לחימה מול מטוסי חיל האוויר שניסו לתקוף את הסוללות הסובייטיות, אך נפגעו לא אחת מהן, ואף נגרמו לטייסים אבדות בנפש. מנגד היו גם תקיפות מוצלחות, שגרמו להשמדת סוללות, ולאבדות בנפש בצוותים הסובייטים.

בעוד שסוללות ההגנה האווירית הסובייטיות זכו להצלחות מול מטוסי חיל האוויר, ואף נקטו בטקטיקות שתרמו לכך, הרי שהכוח האווירי לא זכה עדיין לכל הצלחה, ולא הצליח ליירט אף מטוס אויב שחדר לשטח מצרים, בין אם למטרות הפצצה, ובין אם למטרות צילום וסיור. מספר נסיונות שנעשו לא עלו יפה, והמטוסים הסובייטים חזרו לבסיס מבלי להשיג תוצאות כלשהן. משחקי "החתול והעכבר" שמטוסינו ניהלו מולם, לפי הגדרתם, הביאה אותם לנקוט בשיטות שונות, כולל מארבים והצבת המטוסים בבסיסים קדמיים, המראה בדממת אלחוט וטיסה בגבהים נמוכים, כדי לא להתגלות על ידינו, וכו'.

כך היה ב-25 ביוני, כאשר זוג מטוסי מיג 21 רדפו אחר מטוס סקייהוק של חיל האוויר, והצליחו לפגוע בו באמצעות טיל ששיגרו לעברו, והוא נאלץ לנחות בבסיס רפידים. ארוע זה ואחד קודם לו ב-22 ביוני, הצביעו על הבטחון העצמי הגבוה של הטייסים הסובייטים, ועל מידת נחישותם להפיל לחיל האוויר מטוסים, ועל רקע זה הוחלט להגיב ו"ללמד את הטייסים הסובייטים לקח". 

"רימון 20"

המבצע שחיל האוויר תכנן, קיבל את הכינוי "רימון 20", ויצא לפועל ב-30 ביולי 1970, בשטח מצרים, בגזרה שמדרום לתעלה. המבצע נועד, על פי המתואר באתר חיל האוויר, להכין מארב אווירי לסובייטים, כאשר רביעיית מטוסי "שחק" (מיראז') יחדרו לשטח המצרי לכאורה במשימת צילום. אלה אותרו על ידי הבקרה הסובייטית, שהזניקה שתי רביעיות מיג 21 לקראתם, כדי ליירטם, ואז נכנסו לפעולה רביעיית מטוסי "קורנס" ושישיית מטוסי "שחק" שהמתינו במרחק מה מהאזור. 

המארב המתוחכם של חיל האוויר הצליח, ובקרב אווירי המוני שהתפתח, בו נטלו חלק 24 מטוסי מיג 21 סובייטים מול 14 מטוסי קרב ישראליים, הופלו חמישה מטוסי אויב ללא אבדות לכוחות צה"ל (בפועל הופלו ארבעה מטוסים, ואחד התרסק בנחיתה. 3 טייסים נהרגו, רביעי נפצע). 

היה זה "יום שחור" לכוחות הסובייטיים במצרים, וגם במוסקבה נפל הדבר כהפתעה קשה להנהגה המדינית והצבאית. הייתה זו פעם ראשונה מאז סיום מלחמת קוריאה, שמטוסי חיל האוויר הסובייטי מופלים, והפעם על ידי טייסים ישראלים. הסובייטים תירצו את תוצאות הקרב בכך שטייסיהם היו חסרי ניסיון, ופעלו על פי טקטיקות מסורתיות, בעוד שהטייסים הישראלים היו מיומנים ובעלי ניסיון מבצעי רב. 

על פי המקורות הסובייטיים, חלק מהם לפחות היו טייסים אמריקאים מתנדבים ממוצא יהודי, שצברו ניסיון במלחמת וייטנאם, דבר המסביר את הישגיהם מול המטוסים הסובייטיים, ואת אחוזי השרידות הגבוהים שלהם מול סוללות הטילים. מוסקבה מיהרה לשלוח למצרים למחרת הקרב את מפקד חיל האוויר הסובייטי, מרשל פאבל קוטאחוב, שהזהיר את אנשיו מלדבר על הקרב ותוצאותיו, שכן מי שיעשה זאת, ימצא את עצמו על מטוס בדרך לסיביר. קוטאחוב הורה לטייסיו לא לעבור את תעלת סואץ לתוך סיני, וגם לא להכנס יותר לקרבות אוויר מול המטוסים הישראלים. הסובייטים גם הקימו ועדת חקירה במצרים, יחד עם חיל האוויר המצרי.

כולם שמרו את קיום הקרב בסוד במשך זמן מה. אמנם רדיו מוסקבה שידר באותו היום כי נערך קרב אווירי במצרים, בו הופלו ארבעה מטוסי מיג 21 מצריים, דבר שהוכחש על ידי המצרים. כחודשיים לאחר הקרב פרסם הוושינגטון פוסט, על סמך מקורות מצריים, את דבר קיום הקרב ואת תוצאותיו. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הודתה באוקטובר 1970, כי ישראל נלחמה במטוסים שהוטסו בידי טייסים סובייטים. עד היום, מיעטה התקשורת הסובייטית/רוסית לעסוק בארוע, ככל הנראה מחמת המבוכה שהתלוותה לכך.

"ישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה" 

שר הבטחון דאז, משה דיין אף כתב בספרו כי בתחקיר שנערך לטייסי חיל האוויר אמר להם, כי "לקרב זה משמעות מדינית מרחיקת לכת", וכי למרות שלישראל אין עניין להיגרר להסלמה, כולל מול ברית המועצות, "ישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה, נילחם ונחיה".

תוצאות הקרב גרמו שמחה לאיד בחיל האוויר המצרי בשל הכשלון, וכי הטייסים הסובייטים אינם מוצלחים יותר מהם בהתמודדות ישירה מול טייסי חיל האוויר. הטייסים המצרים לא יכלו לכבוש את צחוקם מול מדריכיהם, ונאצר נאלץ להוציא הוראה מפורשת לטייסיו, שלא לעשות כן.

נשיא מצרים, חוסני מובארכ, שהיה אז ראש מטה חיל האוויר המצרי, סיפר לנשיא עזר וייצמן באחת מפגישותיהם, תשע שנים לאחר הקרב, כי עקב אחר הקרב, וידע בדיוק מה הישראלים הכינו לטייסים הסובייטים. מאחר והמצרים כעסו עליהם בגלל יחסם אליהם, ובשל זלזול המדריכים בהם וביכולות הטיסה של הטייסים המצריים, החליטו לא לומר להם דבר, ולעצמם אמרו Let them eat chocolate, שגם הם יטעמו ממה שהישראלים הכינו להם.

גורם נוסף שהיה שותף מלא לקרב היו אנשי יחידה 848 (כיום 8200) שהכינו עצמם היטב לקראת הארוע. מעבר לזה שעבודתם המתמשכת מאז הגעת הכוחות הסובייטים העצמאיים תרמה להכרת דרך פעולתם, ושימשה את מתכנני חיל האוויר במבצע זה, הרי שהיתה להם תרומה חשובה במהלך הקרב עצמו, וחוו אותו היטב באוזניהם. 

כל הדברים שקלטו במהלכו דווחו לחיל האוויר, ובכלל זה מהומת האלוהים והבלבול הרב ששררו בצד הסובייטי, בעקבות הקרב המפתיע שהישראלים ארגנו להם. מפקד הכוח האווירי הסובייטי במצרים, גנרל דולניקוב, ניסה ללא הצלחה לנהל את טייסיו בקרב. אך חסימות הלוחמה האלקטרונית שהופעלו על התקשורת איתם, לא איפשרו את הדבר, והוציאו את הסובייטים משיווי משקלם. הצעקות והקללות שהשמיעו בקשר, ביטאו את חוסר האונים המוחלט שלהם במהלך הקרב. היה זה אולי השיא בעשייתה של יחידת "מסרגה" בתקופה סוערת זו.

הסובייטים נקמו על תבוסה זו, שפגעה ביוקרתם, בקרב שהתנהל ב-3 באוגוסט, בין מטוסי חיל האוויר לסוללות הטילים שלהם, כאשר הצליחו להפיל במארב טילים שביצעו את אחד המטוסים, ולפגוע באחר. היה זה הקרב האחרון בין חיל האוויר לבין כוחות המעצמה הסובייטית שהוצבו על אדמת מצרים. ב-7 באוגוסט נכנסה הפסקת האש לתוקפה, והמצרים הספיקו לקדם את סוללות הטילים שלהם לתעלה, כצעד מכין לקראת המלחמה הבאה – מלחמת יום הכיפורים.