סייבר, הרתעה ווידאו-טייפ (שלא היה)

מהן ההתפתחויות האחרונות במלחמת הסייבר בין איראן לישראל? כיצד זה קשור לאירוע הביטחוני המוזר בהר דב? ולסין? וגם: על מה שוררת מתיחות בין אלביט מערכות לרפאל? מי בדרך להיות מנכ"ל תע"א ויו"ר רפאל הבאים? ומה עומד להיות חדש ב"פרשת הצוללות"? הטור השבועי של עמיר רפפורט

דולאט, איראן: לוחמי אש מכבים מיכלי דלק שנשרפו בעקבות הפיצוץ, השבוע  WANA (West Asia News Agency) via REUTERS

1. חורף סייבר. בזמן שכל תשומת הלב ניתנה השבוע לאירוע הביטחוני המוזר בהר דב, מתרבים הדיווחים שיכולים להעיד על כך שמלחמת הסייבר בין איראן לישראל אינה שוככת, אלא להפך, רק מתגברת מיום ליום.

בימים האחרונים חוזרים דיווחים בתקשורת העולמית על פיצוצים באיראן, המשך לסדרת האירועים המסתוריים שנמשכת כבר כחודשיים, המיוחסת בחלקה להתקפות סייבר מצד ישראל וארה"ב (כולל טענה על תקיפות סייבר כנגד נמל בנדר עבאס החשוב וכנגד מתקן העשרת האורניום בנתאנז, שהותקף כבר לפני למעלה מעשור במתקפת הסייבר שקיבלה את הכינוי "סטאקסנט").

בפרק של השבוע דווח על פיצוץ שגרם לשריפה באזור התעשייה בעיר דולאט. מנגד, היו לאחרונה פרסומים על מתקפה חדשה – כנראה מתקפת סייבר – כנגד שני מתקני מים של רשות המים בישראל, אחד בצפון הארץ ואחד ביהודה. כדאי מאוד לשים לב לפרסומים העולמיים האחרונים על הסכמי הסייבר בין סין לאיראן: נראה כי הסינים מאמנים את האיראנים בלוחמת סייבר ואף מעבירים להם הרבה ידע. הסיבה לכך קשורה לארה"ב הרבה יותר מאשר לישראל. זו יכולה להיות שובה של המלחמה הקרה במתכונת המילניום השלישי, כאשר את תפקיד ברית המועצות לשעבר מגלמת הרפובליקה העממית הסינית, ויש להניח כי זה היה אחד הנושאים המרכזיים בביקורו האחרון בישראל של מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, לפני מספר שבועות. האמריקנים הרבה יותר מאשר לוחצים על ישראל לצנן מאוד את יחסיה הטכנולוגיים עם סין.

במתקפת הסייבר הקודמת כנגד מתקני מים בחודש מאי, שיוחסה לאיראן, נעשה ניסיון להעלות את מינון הכלור במים באמצעות השתלטות על מערכות ההפעלה התעשייתיות שמפעילות את המתקנים. לפני מספר שבועות טען ראש מערך הסייבר הלאומי, יגאל אונא, מבלי להתייחס מפורשות לאיראן, כי "חורף הסייבר מגיע".

האם הוא צדק? נחכה ונראה.

2. הרתעה. אז מהי החוליה המקשרת בין מלחמת הסייבר בין איראן לישראל, לבין המתיחות העצומה בין חיזבאללה לישראל? הקשר הוא, שבשתי הגזרות מתנהלת ממש בימים אלה מלחמה על "כללי משחק", או, במילים אחרות, קרב על הרתעה. מי ירתיע את מי?

ככלל, "הרתעה" היא מושג ביטחוני מן המעלה הראשונה, שנולד הרבה לפני עידן הסייבר. תכלית ההרתעה היא לחסוך את עצם המלחמה על ידי נטרול מראש של יכולות האויב, או, לחליפין, לגבות ממנו מחיר גבוה פי כמה, במקרה שכן תהיה תקיפה. המחשבה על כך, אמורה להוציא לו את החשק לתקוף.

אחד התנאים לקיום הרתעה הוא "אמינות"- כלומר, המדינות המורתעות צריכות "להאמין" שהאיום מצד המדינה המרתיעה הוא אכן אמתי. כלומר, שיש לה גם את היכולות לממש פעולת תגמול משמעותית וגם נכונות צבאית ומדינית להוציא את האיום אל הפועל. עוצמתה של ההרתעה היא מכפלה דמיונית בין כוחה הצבאי של המדינה האחרת ובין נכונותה להשתמש באותו כוח. ללא "אמינות", הרי שתוצאת המכפלה – כלומר ההרתעה – שווה לאפס, אפילו אם מדובר במעצמה הצבאית הגדולה ביותר בעולם.

אך האם ניתן להשיג הרתעה בסייבר בדרכים דומות לעולם המוחשי?

במאמר שפרסמו חוקרי "מכון דדו", מרכז החשיבה של צה"ל הממוקם במכללה לביטחון לאומי, הם טענו כי בהיותו של הסייבר מרחב חדש וייחודי, הוא משנה את ההתייחסות לתופעות ולתפיסות קיימות בכל תחום. ההרתעה אינה יוצאת מן הכלל: כל מה שנחשב בסיסי לגבי הרתעה במישור הפיזי, הוא סיפור אחר לחלוטין כאשר מדברים על סייבר. למשל, בסייבר קשה מאוד להעריך מראש את עוצמתו האמתית של האויב שמולך, שכן הוא אינו משתמש במטוסים או בטנקים שניתן למנות, או בפצצות גרעין. יתירה מכך, במרחב הסייבר שורר  "ערפל קרב", תמידי, שמקשה על התמצאות ועל מודעות מצבית בסיסית.

מעבר לכך, עצם החדירות הרבה של טכנולוגיית המידע מקשה מאוד על הרתעה באמצעות מניעה והגנה. זהות התוקף לא תמיד ידועה, גם בגלל המגוון הנרחב של שחקנים הפועלים במרחב הסייבר, זאת בשונה מהוודאות בנוגע לגורם האחראי לתקיפה פיזית, והמהירות היחסית שבמציאת האחראי לפעולה במקרים אלו.

אז איך משיגים התרעה בסייבר? יש להניח כי שני הצדדים, איראן וישראל, מנסים להרתיע זה את זה ולקבוע בעיצומם של ימים אלה את כללי המשחק במלחמות הסייבר שרק ילכו ויתעצמו, וילוו אותנו עוד שנים ארוכות.

3. מי מרתיע את מי? חיזבאללה היא כוח קדמי איראני על גבולה של ישראל, ולכן אפשר להעריך כי אחת הדרכים לייצר הרתעה בסייבר היא גם על ידי תקיפה בעולם הפיסי (ולהפך). במקרה זה, מלבנון. עם זאת, החשבון בין חיזבאללה לישראל הוא ארוך ומורכב הרבה יותר. שורשיו מגיעים אפילו עד למלחמת לבנון השנייה ב-2006. בעקבות אותה מלחמה הושגה, למעשה, הרתעה הדדית: לא נעים להודות בכך, אבל חיזבאללה מרתיע מאז את ישראל כמעט באותה מידה שישראל מרתיעה את חיזבאללה.

אחת הדרכים של חיזבאללה להרתיע את ישראל הייתה על ידי יצירת משוואה שקבעה כי הארגון לא יבליג בשום דרך על הרג אנשיו, במיוחד אם תבוצע תקיפה ישראלית על אדמת לבנון. ישראל נהגה במשך שנים "להכיל" את פיגועי הנקמה, שרובם הסתיימו ללא נפגעים ונועדו בעיקר כדי לקיים את ה"קווים האדומים" של חיזבאללה (מונח נוסף הקשור לקרבות הרתעה).

כך נמשכו העניינים בין חיזבאללה לישראל במשך שנים ארוכות, עד שמונה לאלוף פיקוד הצפון הצנחן אמיר ברעם, שנחשב לתחבולן.

דגל חיזבאללה ליד הגבול עם ישראל לאחר התקרית בהר דב השבוע. צילום: REUTERS/Aziz Taher

בניסיון פיגוע נקמה לפני כמה חודשים, על ידי ירי טיל קורנט לעבר אמבולנס צבאי (שלמרבה המזל פספס את מטרתו), ביים צה"ל פינוי נפגעים במסוק לבית החולים רמב"ם. השבוע, גילו תצפיתניות של צה"ל חוליה של חיזבאללה שעומדת לחצות את הגבול בגזרת הר דב, קרוב למוצב גלדיולה, ימים ספורים אחרי שאיש חיזבאללה נהרג בהפצצה המיוחסת לישראל על אדמת סוריה. במקום לנסות לפגוע בחוליה אחרי שחצתה את הגבול, פתח צה"ל בהרעשה כבדה שהבריחה את החוליה מבלי לפגוע בה. מדוע לא להרוג? כדי לנסות להכיל את האירוע ללא סיבוב דמים משמעותי. ומדוע לא לפרסם את תיעוד הווידאו של החדירה? כדי לא להשפיל את חיזבאללה ולדחוק בו לבצע פיגוע נקמה חליפי.

כחלק מלוחמת מידע יוצאת דופן, מיהרו ראש הממשלה ושר הביטחון לפרסם הודעות על "אירוע חמור" וכעבור כמה שעות התייצבו למסיבת עיתונאים משותפת ודרמטית, למרות שאף חייל אפילו לא נשרט. בהצהרות שנשאו השניים, נעשה ניסיון מעניין לשנות את כללי המשחק מול חיזבאללה ולקבוע תג מחיר שבמסגרתו, כתגובה להתקפה אפשרית, תתקוף ישראל את לבנון, כמדינה, ולא רק יעדי  חיזבאללה.

זהו ניסיון ברור לנצל את המשבר הפוליטי, הבריאותי והכלכלי הכבד שקיים בלבנון. רבים מתושביה יאשימו את חיזבאללה אם יגרור את המדינה לסיבוב לחימה יקר מול ישראל. למעשה, ישראל מנסה למתוח "קווים אדומים" משלה, מול "כללי המשחק" של חיזבאללה.

אך האם המהלך יצליח? יש לקוות. הכדור בידי חיזבאללה. הבעיה עם "קווים אדומים", היא שהם מחייבים את מי שמכריז עליהם. אם חיזבאללה יחליט לבצע פיגוע נוסף כנגד ישראל, למרות האיום המפורש, שני הצדדים עלולים להיגרר למלחמה שאינם מעוניינים בה. הגמישות של שני הצדדים אפסית. המנהיגים מחויבים להצהרותיהם. הדברים יתבהרו לפני או אחרי חג הקורבן המוסלמי, שחל בסוף השבוע.

 4. בינתיים, בתעשיות הביטחוניות. מתיחות מסוג אחר לגמרי קיימת לאחרונה בין אלביט מערכות לרפאל, שתיים מתוך הטריוומאט שכולל את שלוש החברות הביטחוניות הגדולות ביותר בישראל. בלשון המעטה, אפשר להגיד כי באלביט לא ממש אהבו את ההחלטה האסטרטגית של מנכ"ל רפאל, יואב הר אבן, להיכנס לתחום המל"טים, באמצעות הרכישה של חברת אירונאוטיקס תמורת לא פחות מ-850 מיליון שקל. התחום הזה נשלט על ידי אלביט מערכות והתעשייה האווירית, וחשוף לתחרות עזה מהעולם, עוד לפני ההצטרפות של רפאל לזירה. מנגד, בצמרת רפאל לא ממש משתגעים על מהלכים של אלביט מערכות לפיתוח טילים מדויקים מאוד – תחום שנחשב מסורתית כ"ממלכה" של רפאל.

בתחום המינויים, בינתיים, הולכות וגוברות ההערכות כי על כיסא יו"ר רפאל יתייצב בעוד כחצי שנה הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, שאול מופז. שר הביטחון, בני גנץ, שעשוי למנות אותו, חייב לו המון – למעשה, את כל הקריירה שלו: גנץ היה מפקד גדוד בצנחנים תחת המח"ט מופז (בין השאר בקרב מפורסם שהיה במיידון ב-1988), ומאז "סחב" אותו מופז (מן הסתם בצדק) במעלה הדרך הארוכה עד לצמרת הגבוהה ביותר של הצבא. כעת, יש לגנץ הזדמנות לגמול לו, ולו במעט. על כך שמופז יש רקע מתאים למשרת יו"ר אין עוררין, ולכן זהו המינוי המסתמן.

ומה בצלע השלישית, התעשייה האווירית? שם הולכים ומתבררים כללי המשחק בתחרות על משרת המנכ"ל החדש, במקום האלוף במיל' נמרוד שפר, שפרש במפתיע אחרי פחות משנתיים בתפקיד. ובכן, המנכ"ל הבא ייבחר על ידי ועדת איתור בראשות היו"ר הראל לוקר, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה. המכרז לתפקיד פתוח למועמדים פנימיים וחיצוניים. הסמנכ"ל בועז לוי והמשנה למנכ"ל אייל יוניאן (שסגר השבוע הסכם קיצוצי כוח אדם עם הועד במקום פיטורי 900 עובדים מחטיבת התעופה) הם המועמדים המובילים מבפנים. יוניאן מקורב במיוחד ללוקר.

מבין המועמדים החיצוניים, פורסם השבוע בגלובס שמו של מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, שי באב"ד. הוא נפגש עם לוקר לשיחת מועמדות, אבל סיכוייו אינם מרקיעי שחקים. גם האלוף במילואים עוזי מוסקוביץ, שהיה בעבר בתפקיד בכיר בתע"א, עשוי להצטרף למרוץ, כמו שמות מפתיעים נוספים, שעדיין לא עלו על המגרש (בקרב הקודם על התפקיד הבכיר, התחרה גם מנכ"ל הקריה למחקר גרעיני לשעבר, אהוד נצר, למשל. האם יחזור לזירה בשנית?).

5. מה חדש עם הצוללות? בפרשה הנחקרת בחשד לשחיתות שהגיעה עד למטה לביטחון לאומי, שלהבותיה מלחכות כיום את שולי מערכת הביטחון (שבעה כתבי אישום אמורים להיות מוגשים בשלב זה, בכפוף לשימוע), מתווספות עדויות חדשות של שני בכירים לשעבר במשרד הביטחון שמסרו עדות בפרשה, לקראת דיון שייערך בקרוב בבג"צ, ביוזמת העמותה לאיכות השלטון.

הפעם, העדויות הן של ראש אגף הרכש לשעבר במשרד הביטחון, שמואל צוקר, שלא חתם נכון לעכשיו על שום תצהיר, ושל מבקר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל׳) אילן הררי. ביחד עם עדויות של ראש האגף המדיני ביטחוני לשעבר, אלוף עמוס גלעד, ועדויות נוספת, וחתימה של מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר אלוף (מיל') אודי אדם באותו עניין, הולכת ומצטברת מסה קריטית של בכירי משרד הביטחון בעשור שעבר, שמעלים חשדות לאי סדרים. חלק מהעדויות החדשות יפורסמו על ידי רונן ברגמן בסוף השבוע במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות.

ושתי הארות לסיום, שהן רק ההתחלה: ראוי לשים לב כי אי הסדרים לכאורה לא עוסקים רק ברכש הצוללות אלא גם ברכש ארבע ספינות שטח של חיל הים לטובת הגנה על מים כלכליים, ושלפרשה יש עוד היבט חמור הקשור לחיל הים ולצה"ל כולו, שלא הואר עד כה. ארחיב בנושא זה בטור השבועי שיפורסם ביום חמישי הבא.