דעה: טיפול בחומרי נפץ - פצצה מתקתקת
"מדינת ישראל שייכת עדיין לקבוצת המדינות הנחשלות בתחום הבטיחות בטיפול בנפיצים ומתבססת על חקיקה מיושנת בתחום" מסביר דני קרוננברג, מומחה לחומרים מסוכנים
דני קרוננברג
| 13/07/2020
Photo: BIGSTOCK/ Copyright: Kingmaphotos
במדינת ישראל, האחריות העיקרית לחקיקה בתחום חומרי הנפץ בישראל הינה של משרד העבודה, אם כי סמכויות שונות בתחום הנפיצים נחלקות בין משרדי ממשלה נוספים (המשרד להגנת הסביבה, משרד התחבורה, משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים, משרד הפנים ומשרד הכלכלה והתעשייה). כל משרד מגדיר לעצמו את גבולות הסמכות והאחריות, תוך פירוש החוקים להבנתו, מבלי שקיימת מדיניות אחידה וכוללת לאסדרת (רגולציה) התחום בארץ. החקיקה העיקרית כוללת את חוק חומרי הנפץ שנחקק בשנת 1954, את תקנות חומרי הנפץ שנחתמו בשנת 1994, ואת אכרזת חומרי הנפץ שנחתמה בשנת 1999.
בעקבות תאונות רבות שהתרחשו ברחבי העולם, בהן היו מעורבים חומרים נפיצים ופריטי תחמושת, הקים האו"ם הקים ועדת מומחים בינלאומית (IATG) אשר הוציאה הוראות והנחיות טכניות על מנת להפחית את הסיכון להתרחשות תאונות שמעורבים בהן חומרים אלו - בעיקר במהלך ייצור, איחסון והובלה.
בשנת 2008, לאחר פרסום המלצות הועדה, הן אושרו ע״י העצרת הכללית של האו"ם שהמליצה לחברות לאמץ אותן. ואולם, אנשי משרד העבודה התעלמו מההמלצות ומהחלטת האו"ם. בדצמבר 2011 שוב קיבלה העצרת הכללית החלטה המאמצת את הנחיות, וחזרה והמליצה למדינות העולם לאמץ אותן. אך אנשי משרד העבודה שוב התעלמו. בשנת 2015 פורסמה המהדורה השנייה של הועדה, שגם ממנה התעלמו אנשי משרד העבודה הישראלי.
על פי אתר האינטרנט של ועדת הנפיצים של האו"ם, מדינות וארגונים בינלאומיים רבים אימצו את הנחיות ה-IATG, והאיחוד האירופי אף סייע באימוץ ויישום ההנחיות גם במדינות אפריקה ובמדינות אמריקה הלטינית. כיום פועלות 86 מדינות פועלות על פי הנחיות IATG אלו. המדינות שטרם אימצו את ההנחיות מורכבות משתי קבוצות עיקריות: האחת - מדינות שהייתה בהן, עוד לפני פרסום ההנחיות, רגולציה מסודרת ומפורטת של תחום הנפיצים שהתעדכנה באופן שוטף; והשנייה - מדינות (בעיקר מדינות "עולם שלישי" נחשלות), שאין בהן רגולציה של התחום.
למרבה הבושה והכלימה, מדינת ישראל, המתגאה בכינוי "אומת הסטארט-אפ", בעלת התעשייה הביטחונית המפוארת, שייכת עדיין לקבוצת המדינות הנחשלות בתחום הבטיחות בטיפול בנפיצים ומתבססת על חקיקה מיושנת בתחום, שאינה נותנת מענה הולם לסוגיות בטיחותיות שעלולות, חלילה, לגרום מוות, פציעות, נזק לרכוש ופגיעה בסביבה. יחד עם ישראל נמצאות בקבוצה זו גם מדינות כמו אלבניה, אלג'יריה, ארמניה, בנגלדש, בנין, קמרון, צ'אד, קובה, מצריים, ירדן, לבנון, תימן, גאנה, הונדורס, אינדונזיה, קוריאה הצפונית ועוד.
בקבוצת המדינות שהסדירו את התחום, או שאימצו את הנחיות ועדת האו״ם, נמנות כמעט כל המדינות המפותחות. אך גם מדינות ״פחות מפותחות״ כמו האיטי, אריתראה, אתיופיה, ג'מאיקה, קזחסטאן, קירגיסטאן, קניה, מדגסקר, ואפילו לוב וסומליה, "עקפו״ את ישראל ואימצו את מערכת ההנחיות המתקדמת של IATG.
רקע לגבי המערכת הבינלאומית לבטיחות בנפיצים:
מערכת IATG כוללת 12 פרקים (כולם זמינים חינם באינטרנט בשפות אנגלית, ערבית ושפות נוספות). על מנת להדגים את חשיבות ההנחיות אתייחס בקצרה, כדוגמה, להוראה מספר 01.50 לגבי סיווג נפיצים. לנושא זה ישנה חשיבות בטיחותית רבה ביותר בשני תחומים:
1. הוראה 01.50 מפרטת איזה סוגי נפיצים ניתן לאחסן ולהוביל ביחד, ובין איזה סוגי נפיצים יש להפריד.
כך לדוגמה: אסור לאחסן ולהוביל ביחד פריטים מהסיווג שנכללים בו מרעומים (פריטים רגישים לייזום), יחד עם פרטים כגון חומרי נפץ יציבים העלולים לגרום פיצוץ נרחב והמוני. איסור זה נועד למנוע מצב שבו מרעום רגיש שהתרחשה בו תקלה והתפוצץ, ייזום את חומר הנפץ שיגרום פיצוץ נרחב והמוני. הוראה 01.50 מפרטת, בטבלה ברורה, צבעונית ומאירת עיניים, איזה סיווגי פריטים נפיצים תואמים לאחסון ולהובלה ביחד עם סיווגי פריטים נפיצים אחרים. לנושא זה חסרה התייחסות באסדרה הלא מעודכנת במדינת ישראל.
2. סיווג הנפיצים קובע גם סימוני אזהרה מיוחדים לבטיחות אש שנקבעו בהנחיות IATG, שיש לסמן בהם מחסנים שמכילים נפיצים וכלי רכב המובילים נפיצים. סימונים אלו נועדו למקרים שבהם נפיצים מעורבים בדליקה, על מנת שלוחמי האש יראו את סימון האזהרה ויוכלו לדעת כיצד עליהם לפעול, תוך שמירה על בטיחותם, על בטיחות שאר המגיבים הראשונים המגיעים לזירת האירוע (כגון כוחות משטרה ומד"א), ועל בטיחות הסביבה האוכלוסייה באזור.
הוראה זו מהווה רק דוגמה אחת מתוך אוסף ההוראות הבטיחותיות של IATG, ונועדה להדגים את החשיבות של נושאים שונים בתחום הבטיחות בנפיצים. הוראות הועדה כוללות גם הנחיות חיוניות בקשר לנושאים בטיחותיים רבים אחרים, לגבי פריטים נפיצים כגון: הובלת נפיצים, אחסון נפיצים, מרחקי הפרדה, ניהול סיכונים, בטיחות אש, ייצור נפיצים, פירוק והשמדה של נפיצים, חקירת תאונות ועוד.
אני סבור כי כל עוד חוק חומרי הנפץ נמצא בתחום אחריותו של משרד העבודה, מן הראוי כי שר העבודה והרווחה החדש, ח"כ איציק שמולי, ינחה את עובדי משרדו לאמץ את הקווים המנחים הבינלאומיים ולעדכן את תקנות חומרי נפץ בהתאם להנחיות IATG (תוך ביצוע התאמות, אם יידרשו). אם יעשה כן, ישפר הדבר את הבטיחות, ומדינת ישראל תצטרף לקבוצת המדינות המתקדמות בתחום. טוב יהיה אם הדבר יתבצע במהרה, לפני שחלילה יתרחש אסון שיגרום לנפגעים רבים, לנזקים כלכליים כבדים, ולהקמת ועדת חקירה בעקבות כך.
מעבר לגך, אני גם סבור כי יש להסדיר את יחסי הגומלין ותחומי הסמכות והאחריות של משרדי הממשלה, בכל הנוגע לנפיצים.
* מחבר המאמר, דני קרוננברג, הוא מהנדס יועץ בתחום החומרים המסוכנים, חבר האיגוד הישראלי להנדסת בטיחות, מחבר ומתרגם ספרים ובהם "מדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים".
"מדינת ישראל שייכת עדיין לקבוצת המדינות הנחשלות בתחום הבטיחות בטיפול בנפיצים ומתבססת על חקיקה מיושנת בתחום" מסביר דני קרוננברג, מומחה לחומרים מסוכנים
Photo: BIGSTOCK/ Copyright: Kingmaphotos
במדינת ישראל, האחריות העיקרית לחקיקה בתחום חומרי הנפץ בישראל הינה של משרד העבודה, אם כי סמכויות שונות בתחום הנפיצים נחלקות בין משרדי ממשלה נוספים (המשרד להגנת הסביבה, משרד התחבורה, משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים, משרד הפנים ומשרד הכלכלה והתעשייה). כל משרד מגדיר לעצמו את גבולות הסמכות והאחריות, תוך פירוש החוקים להבנתו, מבלי שקיימת מדיניות אחידה וכוללת לאסדרת (רגולציה) התחום בארץ. החקיקה העיקרית כוללת את חוק חומרי הנפץ שנחקק בשנת 1954, את תקנות חומרי הנפץ שנחתמו בשנת 1994, ואת אכרזת חומרי הנפץ שנחתמה בשנת 1999.
בעקבות תאונות רבות שהתרחשו ברחבי העולם, בהן היו מעורבים חומרים נפיצים ופריטי תחמושת, הקים האו"ם הקים ועדת מומחים בינלאומית (IATG) אשר הוציאה הוראות והנחיות טכניות על מנת להפחית את הסיכון להתרחשות תאונות שמעורבים בהן חומרים אלו - בעיקר במהלך ייצור, איחסון והובלה.
בשנת 2008, לאחר פרסום המלצות הועדה, הן אושרו ע״י העצרת הכללית של האו"ם שהמליצה לחברות לאמץ אותן. ואולם, אנשי משרד העבודה התעלמו מההמלצות ומהחלטת האו"ם. בדצמבר 2011 שוב קיבלה העצרת הכללית החלטה המאמצת את הנחיות, וחזרה והמליצה למדינות העולם לאמץ אותן. אך אנשי משרד העבודה שוב התעלמו. בשנת 2015 פורסמה המהדורה השנייה של הועדה, שגם ממנה התעלמו אנשי משרד העבודה הישראלי.
על פי אתר האינטרנט של ועדת הנפיצים של האו"ם, מדינות וארגונים בינלאומיים רבים אימצו את הנחיות ה-IATG, והאיחוד האירופי אף סייע באימוץ ויישום ההנחיות גם במדינות אפריקה ובמדינות אמריקה הלטינית. כיום פועלות 86 מדינות פועלות על פי הנחיות IATG אלו. המדינות שטרם אימצו את ההנחיות מורכבות משתי קבוצות עיקריות: האחת - מדינות שהייתה בהן, עוד לפני פרסום ההנחיות, רגולציה מסודרת ומפורטת של תחום הנפיצים שהתעדכנה באופן שוטף; והשנייה - מדינות (בעיקר מדינות "עולם שלישי" נחשלות), שאין בהן רגולציה של התחום.
למרבה הבושה והכלימה, מדינת ישראל, המתגאה בכינוי "אומת הסטארט-אפ", בעלת התעשייה הביטחונית המפוארת, שייכת עדיין לקבוצת המדינות הנחשלות בתחום הבטיחות בטיפול בנפיצים ומתבססת על חקיקה מיושנת בתחום, שאינה נותנת מענה הולם לסוגיות בטיחותיות שעלולות, חלילה, לגרום מוות, פציעות, נזק לרכוש ופגיעה בסביבה. יחד עם ישראל נמצאות בקבוצה זו גם מדינות כמו אלבניה, אלג'יריה, ארמניה, בנגלדש, בנין, קמרון, צ'אד, קובה, מצריים, ירדן, לבנון, תימן, גאנה, הונדורס, אינדונזיה, קוריאה הצפונית ועוד.
בקבוצת המדינות שהסדירו את התחום, או שאימצו את הנחיות ועדת האו״ם, נמנות כמעט כל המדינות המפותחות. אך גם מדינות ״פחות מפותחות״ כמו האיטי, אריתראה, אתיופיה, ג'מאיקה, קזחסטאן, קירגיסטאן, קניה, מדגסקר, ואפילו לוב וסומליה, "עקפו״ את ישראל ואימצו את מערכת ההנחיות המתקדמת של IATG.
רקע לגבי המערכת הבינלאומית לבטיחות בנפיצים:
מערכת IATG כוללת 12 פרקים (כולם זמינים חינם באינטרנט בשפות אנגלית, ערבית ושפות נוספות). על מנת להדגים את חשיבות ההנחיות אתייחס בקצרה, כדוגמה, להוראה מספר 01.50 לגבי סיווג נפיצים. לנושא זה ישנה חשיבות בטיחותית רבה ביותר בשני תחומים:
1. הוראה 01.50 מפרטת איזה סוגי נפיצים ניתן לאחסן ולהוביל ביחד, ובין איזה סוגי נפיצים יש להפריד.
כך לדוגמה: אסור לאחסן ולהוביל ביחד פריטים מהסיווג שנכללים בו מרעומים (פריטים רגישים לייזום), יחד עם פרטים כגון חומרי נפץ יציבים העלולים לגרום פיצוץ נרחב והמוני. איסור זה נועד למנוע מצב שבו מרעום רגיש שהתרחשה בו תקלה והתפוצץ, ייזום את חומר הנפץ שיגרום פיצוץ נרחב והמוני. הוראה 01.50 מפרטת, בטבלה ברורה, צבעונית ומאירת עיניים, איזה סיווגי פריטים נפיצים תואמים לאחסון ולהובלה ביחד עם סיווגי פריטים נפיצים אחרים. לנושא זה חסרה התייחסות באסדרה הלא מעודכנת במדינת ישראל.
2. סיווג הנפיצים קובע גם סימוני אזהרה מיוחדים לבטיחות אש שנקבעו בהנחיות IATG, שיש לסמן בהם מחסנים שמכילים נפיצים וכלי רכב המובילים נפיצים. סימונים אלו נועדו למקרים שבהם נפיצים מעורבים בדליקה, על מנת שלוחמי האש יראו את סימון האזהרה ויוכלו לדעת כיצד עליהם לפעול, תוך שמירה על בטיחותם, על בטיחות שאר המגיבים הראשונים המגיעים לזירת האירוע (כגון כוחות משטרה ומד"א), ועל בטיחות הסביבה האוכלוסייה באזור.
הוראה זו מהווה רק דוגמה אחת מתוך אוסף ההוראות הבטיחותיות של IATG, ונועדה להדגים את החשיבות של נושאים שונים בתחום הבטיחות בנפיצים. הוראות הועדה כוללות גם הנחיות חיוניות בקשר לנושאים בטיחותיים רבים אחרים, לגבי פריטים נפיצים כגון: הובלת נפיצים, אחסון נפיצים, מרחקי הפרדה, ניהול סיכונים, בטיחות אש, ייצור נפיצים, פירוק והשמדה של נפיצים, חקירת תאונות ועוד.
אני סבור כי כל עוד חוק חומרי הנפץ נמצא בתחום אחריותו של משרד העבודה, מן הראוי כי שר העבודה והרווחה החדש, ח"כ איציק שמולי, ינחה את עובדי משרדו לאמץ את הקווים המנחים הבינלאומיים ולעדכן את תקנות חומרי נפץ בהתאם להנחיות IATG (תוך ביצוע התאמות, אם יידרשו). אם יעשה כן, ישפר הדבר את הבטיחות, ומדינת ישראל תצטרף לקבוצת המדינות המתקדמות בתחום. טוב יהיה אם הדבר יתבצע במהרה, לפני שחלילה יתרחש אסון שיגרום לנפגעים רבים, לנזקים כלכליים כבדים, ולהקמת ועדת חקירה בעקבות כך.
מעבר לגך, אני גם סבור כי יש להסדיר את יחסי הגומלין ותחומי הסמכות והאחריות של משרדי הממשלה, בכל הנוגע לנפיצים.
* מחבר המאמר, דני קרוננברג, הוא מהנדס יועץ בתחום החומרים המסוכנים, חבר האיגוד הישראלי להנדסת בטיחות, מחבר ומתרגם ספרים ובהם "מדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים".
