ספר חושף: תככים ומזימות בארמון הנשיאות הסורי

אל"מ (מיל') פסח מלובני מביא את מאחורי הקלעים של ארמון הנשיאות הסורי בימי חאפז ובשאר אל אסד. בין השחקנים הראשיים בעלילה - קאסם סלימאני, נסראללה והקרמלין. מיוחד לישראל דיפנס. חלק ראשון

REUTERS/Marko Djurica

לפני מספר שנים פורסם ספר מעניין על סוריה ויחסי החוץ שלה עם המדינות העיקריות, בתקופת הנשיאים חאפז אל-אסד ובנו בשאר, שנכתב על ידי הדיפלומט הסורי צקר אל-מלחם, בשם: "אני מכיר אותם מקרוב" (2015). הדיפלומט מלחם שימש בתפקידים שונים במשרד החוץ הסורי, ובכלל זה שגריר במספר מדינות, כצ'ילה וברזיל. הכותב פרסם קטעים נבחרים מהספר בפייסבוק ובאינטרנט, ולהלן כמה מהם.

בין חאפז אל-אסד לקאסם סולימאני

הדיפלומט הסורי שרת בשנים 2002-1997 בשגרירות הסורית באיראן (לא כשגריר), למד שם את השפה הפרסית, ויצר קשרים עם אזרחים איראנים רבים מזרמים ומפלגים שונים. לדעתו, אסד ידע כיצד להתנהל עם האיראנים, כפי שגם ידע להתנהל עם המדינות הערביות באזור, למרות חילוקי הדעות שהיו לו עם חלקן, וכל זאת לטובת האינטרסים של ארצו ומשטרו. כך ניהל את יחסיו עם משטר המהפכה האיראני עימו נמצא בברית מאוזנת, ששירתה את האיראנים, אך בראש וראשונה את האינטרסים של משטרו. הוא לא איפשר לאיראנים לחדור לתוך סוריה, כפי שחלמו תמיד, ולהפוך אותה ביום מן הימים למחוז נוסף של איראן, דבר שהיה למורת רוחה של ההנהגה האיראנית. לדבריו, אסד מעולם לא איפשר להם לפעול בחופשיות בסוריה, ואף עמד כסלע איתן בפניהם. 

לדבריו, האיראנים חששו מחאפז אל-אסד, למרות שהציגו עצמם כידידיו. באחת מביקוריו של חאפז אל-אסד באיראן, ליווה הדיפלומט את השגריר הסורי לפגישה עם הנשיא, במקום בו שוכן בטהראן. במהלך הפגישה שאל אסד את השגריר אם יש לו הצעות כלשהן לפיתוח עבודת השגרירות, וזה ענה לו שהוא רוצה להציע לאפשר לאיראנים להכנס לסוריה ללא ויזות, כפי שהדבר נעשה עם אזרחי מדינות ערב, וזאת כמובן באישורו של אסד. הדיפלומט הסורי כותב כי הוא לא ישכח את מבטו של אסד באותו רגע, וזאת היתה הפעם הראשונה שהוא נפגש עימו מקרוב. הוא חש כיצד האדמה רועדת מתחת לרגליו בשל תגובתו הכועסת של אסד לבקשת השגריר. אסד הביט ימינה ושמאלה מחשש להמצאות מכשירי ציתות בחדר, למרות שהמקום נבדק מספר פעמים על ידי גורמים מיוחדים לפני הגיעו למקום. הוא הצביע לעבר השגריר, וסימן לו בכך שהפגישה הסתיימה.

הדיפלומט מציג דוגמא אחרת ליחסי האיראנים עם חאפז אל-אסד. הדבר היה לאחר מותו של הנשיא הסורי ביוני 2000. בשגרירות הסורית בטהראן נערכו טכסי ניחומים, אליהם הגיעו משלחות איראניות רבות, ובהן בכירי המשטר והצבא, כדי להביע את תנחומיהם. באחד הימים הגיעה משלחת צבאית בכירה, שאנשיה השתייכו ברובם למשמרות המהפכה, ביניהם היה קאסם סולימאני. למרות שלא היה בעל דרגה בכירה מחברי המשלחת האחרים, נוכחותו במקום בלטה מיד. האורחים המנחמים שהגיעו לשגרירות התקבלו במשרדו המרווח של השגריר, וכך היה גם עם המשלחת בה נמצא סולימאני. 

"מקום מרבץ לסוסי האיראנים"

הדיפלומט הסורי מספר כי הוא ישב לא רחוק מהמקום בו ישב סולימאני, וכך הוא שמע את סולימאני לוחש לאנשיו בפרסית, אותה כאמור הבין, את המשפט הבא: "אסד גרם לאיחור של 20 שנה במימוש המיזם שלנו במזרח התיכון, עכשיו אללה סילק את ההר הזה שניצב מולנו, ועכשיו תתעורר סת זינב מתרדמתה בקברה (זינב, אחותו של האימאם חוסין שנשבתה בידי האומיים בשנת 680 לספירה, היא קדושה לשיעים, וקבורה באתר הנמצא מדרום לדמשק), וספינותינו תוכלנה להגיע לים התיכון". 

סולימאני חשב שאיש מאנשי השגרירות הסורית שנכחו במקום אינו יודע את השפה הפרסית, ולכן אינו מבין את אשר אמר. רבים מציגים את סולימאני כלאומי פרסי, אך דבריו אלו מעידים גם על דתיות שיעית עמוקה: השליטה בקבר הקדוש היתה חשובה לו לא פחות מן המוצא האסטרטגי הקריטי לים התיכון.  

לאחר שתאר את מדיניות אסד כלפי איראן, עובר הדיפלומט הסורי לתאר את המצב היום בתקופת שלטון הבן, בשאר. לדבריו, אסד אכן ניהל מדיניות כפולה – הפגנה של לאומיות ערבית מחד, ובמקביל ברית אסטרטגית עם איראן, האויב ההיסטורי הגרוע ביותר של הערבים. הוא תמך באיראן במלחמתה נגד האחות עיראק, אך הוא לא איפשר לה לבלוע את סוריה ולשלוט בה, כפי שקורה היום, כש"זינב התעוררה מקברה". בתקופת בשאר הפכה סוריה למחוז ה-35 של איראן, כפי שהכריז אחד המולות (כהני הדת) הבכירים בטהראן לפני מספר שנים. 

דמשק הפכה ל"מקום מרבץ לסוסי האיראנים", המסגד האומיי ושוק אל-חמידיה הדמשקאי הפכו למוקד הפעילות האיראנית בסוריה, והשיעיות האיראנית התפשטה בכל עיר ובכל כפר במדינה. אחד הבכירים הסורים אף התלונן לפני מספר שנים, שהמחסור במלט במדינה נובע מכך שכולו הולך לבניית החוסייניות (בתי תפילה שיעיים) האיראניות ברחבי המדינה. דמשק הופכת כבגדאד, לעיר שיעית, בעקבות הגירת חלק מאוכלוסייתה הסונית, ושיעיזציה של עלווים, ואפילו של חלק מן הסונים שנותרו בעיר.

בעוד שחאפז אל-אסד סרב לאפשר לאיראנים להכנס לסוריה ללא ויזה, הרי שהיום אין להם שום בעייה בעניין הזה, מאחר והם שולטים במדינה ועושים בה כרצונם, נכנסים ויוצאים מבלי שמישהו בכלל יודע על כך, ובכלל זה שירותי הביטחון הסורים, שבכירי העומדים בראשם הם עושי דברם של משמרות המהפכה, וגם הצבא הסורי נתון בחלקו למרותם. האיראנים הם אלה שמנהלים גם את המאבק וההסדרים עם קבוצות האופוזיציה במדינה, ולא המשטר הסורי.

חאפז אל-אסד רצה שהיחסים עם איראן יהיו בחזקת ברית בין ידידים, אך תחת שלטון בשאר הפכה סוריה למדינת חסות של איראן, ושטח מעבר עבורם לים התיכון בלבד, בדיוק כפי שהם חלמו על כך בעבר, וכפי שסולימאני ביטא זאת באמירתו בעת טכס התנחומים בשגרירות הסורית בטהראן, כפי שצויין לעיל.

בהקשר זה יש לציין גם התיחסויות דומות במקורות אחרים, המאשרים את מצב היחסים בין סוריה לאיראן בתקופת שלטונו של חאפז אל-אסד. על פיהם, המדיניות בה נקט כלפי כניסת איראנים לסוריה היתה ידועה בציבור הרחב בסוריה. כך לדוגמא, מחוזות החוף של העלאוים ועריהם העיקריות –כלאדקיה, היו מחוץ לתחום לאיראנים, ואילו כיום נראה כי אלה הפכו למושבה איראנית באזור זה.

חיזבאללה מחוץ לסוריה

מחקר מעניין שהתפרסם ב-2009 על ידי המכון הבינלאומי למחקרי סוריה IISS, שכותרתו "הבעת' השיעי בסוריה, 2007-1919", תומך בדבריו של הדיפלומט הסורי. החוקרים, כותבי המחקר, מציינים כי אסד לא אהב לראות את הזקנים שגידלו הקיצונים השיעים בהר הלבנון, וברחובות טהראן, והוא חשש שתופעה זו תגיע גם לרחובות דמשק. הדבר הזכיר לו את ארועי תחילת שנות ה-80 המדממים בסוריה, של מרד האחים המוסלמים בערי מרכז וצפון סוריה, אותו נאלץ לדכא בכוח (הטבח בחמאת, חלב ועוד), וגם את הסתערות המולות האיראנים על השאה האיראני, שהיה חילוני. 

לפי החוקרים, אסד לא התלהב יותר מידי מח'ומייני, וראה בו פונדמנטליסט דתי, בעוד שהוא עצמו לא היה אדם דתי, אלא חילוני, ועדתו היתה עדה בעלת אופי פוליטי-אתני בעיקר, והדת לא היתה מרכז החיים. משום כך, היחסים בין סוריה לאיראן התקיימו במישור המדיני בלבד ולא בתחום הדתי, ואסד הקפיד על כך.

בשל שיקוליו הפוליטיים, והחשש מפני האפשרות לניצול המגמה הדתית האלימה שהתפתחה בהקשר זה להשגת השפעה באזור, וגם בשל האינסטינקט הפוליטי שלו, הוא החליט שלא לאפשר לכוהני הדת בטהראן ולחסידיהם בלבנון, להפיץ את רעיונות המהפכה שלהם בדמשק. זו אחת הסיבות שאסד לא אישר, עד שנות ה-90, לאף אחד מאנשי ארגון חיזבאללה הלבנוני, ולהנהגתו, להכנס לסוריה, מכיוון שידע היטב שהם פועלים בשליחות ח'ומייני, במטרה להפיץ את רעיונות המהפכה שלו, וכי הם מחקו מעקרונותיהם את הקו המבדיל בין המאבק הלגיטימי של הערבים לשחרור לאומי, ובין הטרור. עם זאת, ביקש להפיק תועלת מהמיליטנטיות השיעית במאבקה המתמשך נגד ישראל בדרום לבנון, כפי שהמחקר מצטט מספרו של פטריק סיל על אסד. 

הפעילות המונעת של אסד נגד אנשי הדת השיעיים שפעלו בלבנון בשליחות איראן ורצו לפעול גם בסוריה,  היתה שונה מאד מיחסו לאנשי דת שיעיים שפעלו בלבנון לפני עליית ח'ומייני לשלטון באיראן. בשנות השבעים, כאשר פעילות שיעית בסוריה לא נראתה לו מסוכנת, הוא אף שילם כסף רב לאיתוללה חסן אל-שיראזי מכרבלא כדי ש"ישייע" (להמיר לשיעה) את העלווים. שיראזי הסתובב בהר העלווים זמן רב והכריז שהוא "שייע" מיליון עלווים. זה הקל על אסד לטעון שהעלווים הם מוסלמים-שיעים. אלא שמרגע שח'ומייני תפש את השלטון בטהראן, למרות שיתוף הפעולה הפוליטי עימו, אסד חשד (ובצדק) שישתלט על סוריה.  

לדברי החוקרים, אסד האב רצה למנוע את חדירת רעיונות המהפכה האיראנית לסוריה, ופעל באופן קבוע ובעקשנות למנוע את הנוכחות האיראנית במדינתו. בכל פעם שחש שהפעילות האיראנית השיעית מתגברת, נקט מיד בצעדים כדי לעמוד מול חדירת המוסדות האיראנים לתוך החברה הסורית. הוא סגר מוסדות ומכונים שונים וגופים אחרים, ואפילו מרפאות שהפעילו, שכולם מומנו על ידי האיראנים, וזאת ללא מתן כל הסבר. כן  נמצאו השגריר האיראני, הנספח התרבותי ויועצו, תחת פיקוח של שירותי המודיעין והביטחון הסורים. אסד האב היה מאוד עקבי בכך, וניהל את היחסים עם איראן השיעית באופן ברור: יחסים מדיניים בלבד, שימלאו תפקיד מאזן באזור מול מדינות אחרות (כעיראק, לדוגמא), שישרתו את האינטרסים שלו ושל המשטר האיראני, ותו לא.  

דברים אלה נתמכים גם על ידי ספר אחר, שנכתב על ידי ד"ר מוצטפא עבד אל-עזיז מורסי, השגריר המצרי לשעבר בסוריה, בשם: "חאפז אל-אסד, בין מציאות למיתוס" (2017). גם הוא מדגיש את הגישה שהיחסים בין שתי המדינות בתקופת חאפז אל-אסד הושתתו על אינטרסים של כל אחד מהצדדים. האיראנים מצידם ראו ורואים בסוריה לא רק בסיס לכשעצמו, אלא גם כזה שישרת אותם להרחיב את השפעתם במרחב הערבי. כך גם עשו בנוגע לחיזבאללה בלבנון, שהוקם בחסותם, ובסיוע משמרות המהפכה, כדי לאפשר לטהראן להפיץ את רעיונותיו של ח'ומייני, באמצעות נשק וכסף. 

איראן שמחה על מינוי בשאר לנשיא

בנוסף לכך, לדברי המחבר, ראו האיראנים בחאפז אל-אסד שותף לכוונתם להפיל את שליט עיראק, סדאם חוסיין. גם הוא שולל את הגרסה לפיה ההתקרבות בין שני הצדדים נשענת על הבסיס הדתי, וכי הוא הסיבה לה. הוא אמנם לא מכחיש את קיומו, אך מדגיש כי מבחינת חאפז אל-אסד, נועדה ברית זו כדי לשמר ולהגן על שלטונו. הוא גם מצביע על הדמיון שבין שני המשטרים, ששניהם הם משטרים סמכותיים ופופוליסטים, עם הנהגות ריכוזיות, דבר שמאפשר להם לקבל החלטות שונות, ובכלל זה על חיזוק הקשרים ביניהם. 

המחבר מציין כי אסד סייע בזמנו לח'ומייני, ואף הזמין אותו לשהות בסוריה, לאחר שעזב את עיראק, זאת, למרות שהשאה העניק לאסד הלוואה של 150 מיליון דולר, מיד לאחר סיום מלחמת אוקטובר 1973, אך ח'ומייני העדיף לצאת ולשהות בצרפת. השגריר המצרי מתייחס לשינוי שחל ביחסי שתי המדינות מאז עלה בשאר לשלטון, וכי האיראנים, באמצעות המיליציות שלהם, מתחלקים היום עימו בשלטון בסוריה, ונוקטים בה היום שיטות דומות לאלה שנקטו בלבנון, במטרה להרחיב בה את השפעתם. על רקע זה שואל המחבר, האם עמדתו של חאפז אל-אסד כלפי הרחבת נוכחותם והשפעתם בלבנון באמצעות החיזבאללה היתה טעות בהערכתו המדינית, או פשוט אי ראייה נכוחה של המציאות?

על פי הדיפלומט הסורי, נקט חאפז אל-אסד מדיניות דומה כלפי מעורבות איראן בלבנון וחיזבאללה, בדומה לזו שנקט לגבי מעורבותם בסוריה. לדבריו, ח'ומייני בזמנו לא רצה להיות מעורב ישירות בלבנון, ולהכות בה שורשים. הוא העדיף לסייע לארגון החיזבאללה, גם במהלך מלחמת "שלום הגליל" ב-1982, מרחוק, בסיועו של אסד. אך נראה שאסד לא שש לכך, והבין את המצב, וכפי שהתבטא נצראללה שאמר "במהלך שלטונו של חאפז אל-אסד, לא נתנה סוריה לארגונו אפילו כדור אחד", ולכן הם נאלצו לפתח את קשריהם עם איראן. לדבריו, מצב זה השתנה לאחר מותו של חאפז אל-אסד ומינוי בשאר לנשיא במקומו. 

האיראנים שמחו על המינוי הזה, והם הגיעו לדמשק גם כדי לנחם אותו על מות אביו, וגם כדי לברך אותו על המינוי. לפי אחד המקורות, האיראנים אף שכנעו את חאפז אל-אסד למנות את בשאר ליורשו, בעקבות מותו של בנו באסל בתאונה ב-1994, שסומן כיורש, ובו כנראה לא כל כך רצו. לדברי נצראללה, בשאר אמר לו כי הוא (קרי חזבאללה) הוא עתה בעדיפות ראשונה מבחינתו, ולכן, לטענת הדיפלומט הסורי, בשאר גם הפר את ההוראות האמריקאיות שהורו לו להשאר בלבנון ולהמשיך באפוטרופסות עליה, ובלבד שחיזבאללה יפורק מנשקו, והחליט בדיוק ההיפך מכך: להגן על הארגון ולסייע לו. הנוכחות הסורית בלבנון, שנמשכה מאז 1976, הסתיימה ב-2005 כאשר הכוחות הסורים יצאו ממנה בעקבות חיסולו של ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי, וההפגנות שנערכו בלבנון, שהאשימו את בשאר כמי שמעורב בהריגתו.