דעה: תום עידן הסטי"ל

הסטי"ל איבד את זכות הקיום שלו כספינה שמטרתה לגלות ולהשמיד ספינות אויב בים הפתוח. יש לבחון חלופות אחרות המבוססות על סוגי חימוש שונים, אופי שליטה וניהוג שונים ואפילו משימות שונות לגמרי שמהותן תמיכה בתמרון היבשתי

פייסבוק, חיל הים

ירי טיל ים חוף על אח"י חנית במלחמת לבנון השניה תפס את חיל הים בהפתעה שעלתה בחייהם של שלושה חיילים וכמעט שהסתיימה באסון כבד יותר. מבלי להיכנס לכשלים הטכניים והמבצעים של הארוע, הוא מחייב בחינה מחודשת של קונספט ההפעלה של ספינת טילים באגן המזרחי של הים התיכון.

באוקטובר 1967 טובעה המשחתת אילת בירי טילים שבוצע מקרבת החוף המצרי. זו הייתה "יריית הפתיחה" של לוחמת הטילים בטווח הימי. לאחר מכן טיבעו המצרים מכמורתן ישראלי בשם "אורית" במאי 1970. התגובה הישראלית הגיעה כשלוש שנים לאחר מכן. במהלך מלחמת יום הכיפורים טיבעו ספינות הטילים של חיל הים מספר כלי שייט של הצי המצרי והסורי ללא אבידות. זה היה שיאו של תהליך שהחל כשמונה שנים לפני כן, עם השקת פרוייקט ספינות ה"סער" בגרמניה (שנבנו לבסוף במספנות בשרבורג). 

הקונספט של הספינות התבסס על מערכת הנשק העיקרית שלהן- טילי "גבריאל", אל מול איום הייחוס- סטילי "אוסה" חמושים בטילי סטיקס סובייטים. לטילי אלו היה יתרון על פני הטילים הישראלים – טווח ההפעלה. המשמעות הייתה שהאויב יוכל לבצע ירי טילים על ספינות כוחותינו לפני שאלו יוכלו לשגר חימוש. מציאות זו חייבה להפליג במהירות גבוהה ולצמצם את הטווח מהר ככל הניתן. לכן בתכנון ספינות הסער הושם דגש על מהירות הפלגה ויכולת תמרון גבוהה. חיל הים פיתח והטמיע תורת לחימה חדשה והביא אותה לידי מיצוי במלחמה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבו נערך קרב טילים בין ספינות בים הפתוח.  

מאז ועד היום התרחשו עוד מספר תקריות ירי טילים על כלי שייט: מפציץ ארגנטינאי ירה ופגע במשחתת Sheffield HMS במלחמת פולקנלד בשנת 1982, ומפציץ איראני ירה ופגע במשחתת USS Stark במפרץ הפרסי בשנת 1987. מספר טילי הרפון ששוגרו ממשחתת אמריקאית פגעו במשחתת איראנית במפרץ בשנת 1988. ב-32 השנים שחלפו מאז לא שוגרו טילים מכלי שייט או טייס אל ספינות- רק מעמדות חופיות. אח"י חנית נפגעה מטיל שנורה מהחוף הלבנוני בשנת 2006, ומספר כלי שייט אזרחים וצבאים נפגעו מירי טילים של המורדים הח'ותים מול חופי תימן בים האדום. סביר להניח שקרב ים-ים בין ספינות במתכונת של 1973 לא יחזור על עצמו, וכדאי שנשאל את עצמנו האם הסטי"ל הישראלי שתוכנן בצורה מושלמת לקרב כזה עדיין רלוונטי כיום. 

האמל"ח התקדם. הפיזיקה לא 

חיל הים לא שקט על השמרים, ושכלל את מערכות הגילוי והנשק שברשותו. השדרוג המשמעותי היה עם קבלת טילי הרפון שאפשרו לראשונה לשגר חימוש אל מעבר לאופק המכ"מ. הפיזיקה של המכ"מ פשוטה ומוכרת עוד משנות ה-40 של המאה הקודמת. טווח הגילוי הוא פונקציה של משתנים שונים אבל בראשם ניצבת גובה האנטנה שמשפיעה ישירות על האופק. אנטנה גבוהה תספק גילוי טווח משופר. עם כל השכלולים שהוכנסו למערכות מכ"מ מאז, העקרון הפיזיקלי לא השתנה (יש לציין כי הטווח האמיתי מושפע מגורמים נוספים כגון גובה המטרה ונתוני מזג האוויר). 

טווח הגילוי המכמ"י לא היוה מגבלה כאשר קרבות הטילים נערכו בטווח של עשרות קילומטרים. אולם קליטת טיל שמסוגל לעוף לטווח של 75 מייל ימי (על אף שהטווח האפקטיבי קטן מזה) יצרה אתגר חדש - איך מגלים אוייב שנמצא מעבר לאופק? ניתן להסתמך על מערכות ל"א פאסיביות לאיכון, שהטווח שלהן גדול מזה של טווח המכ"ם. אולם מערכות אלו סובלות מאי דיוקים שמקשים על איתור מדויק, וגם הן תלויות בגובה האנטנה הקולטת. בקיצור, האפשרות שסטי"ל ישראלי יאתר באמצעיים אורגנים כלי שייט אוייב וירה עליו טיל לטווחים של 60-70 מייל היא תיאורטית ביותר. 

לכן, הוכנסו לשירות אמצעים אווירים שמסוגלים לתת מוטת גילוי ושליטה גדולים בהרבה מאלו שכלי השייט לבדם יוכלו לספק. מטוס ה"שחף" ומסוקי הדולפין (ואחר כך "עטלף") הגדילו את מוטת התקיפה של הכוח הימי עד לקצה טווח הטיסה של הטילים שלו. מה שקרה בפועל הוא שהסטי"ל הפך להיות "מחסנית מושטת" של טילים, שאותם הוא יורה על מטרות שלא הוא גילה, לא הוא זיהה ולא הוא "מחזיק" במכ"מ. למעשה, אם לכלי הטיס הייתה אפשרות לשאת טילים (כמו שקורה בחילות ים אחרים) אזי שכלי השייט נעשה מיותר בקרב הימי הזה. 

ממים כחולים לקרב חופי    

כפי שראינו, קרב שבו כלי שייט אחד יורה טילים על כלי שייט אחד הוא אנומליה היסטורית. חיל הים הישראלי התכונן וביצע את הפעולות הנדרשות כדי לנצח בנוק-אאוט בקרב הזה, אולם סביר להניח שלפחות בזירה הימית שלנו הוא לא יחזור על עצמו. הסיבה היא שבאגן המזרחי של הים התיכון (בוודאי שבים האדום) אין יותר "לוחמה של מים כחולים", כלומר לוחמה בין ציים במנותק מהיבשה. מה שמתקיים באזורינו הינו לוחמה חופית (Littoral Warfare), לוחמה המושפעת מהחוף שמקיף את הים התיכון. בגלל הטווחים הקצרים בזירה, בכל מקום שבו יפליג כוח ימי הוא יהיה תחת מוטת החוף - בין אם מדובר באמצעי הגילוי של החוף, בחימוש הנורה מהחוף, באמצעי ל"א, איכון ושיבוש המופעלים על ידי גורמים חופיים וכמובן מטוסים, מסוקים וכטב"מים הממריאים ונוחתים מהחוף. 

לכוחות הפרוסים בחוף יש יתרונות ברורים על פני כוח המפליג בים. הם אינם מושפעים ממצב ים, יש להם מלאי בלתי מוגבל של חימוש, הגיאוגרפיה מאפשרת להם לעיתים טווחי גילוי עדיפים על אלו של כלי שיט, והם מסוגלים למגן את עצמם בצורה מיטבית. כלי שייט המפליג בים "סובל" ממצב ים, יכול לשאת כמות מוגבלת של חימוש, דלק ומזון, והמיגון שלו מוגבל. הסיכוי שכלי שייט כזה יתגלה, יזוהה וייתקף על ידי החוף היא פונקציה של איכות המערך החופי העומד מולו. כפי שראינו במלחמת לבנון, לא צריך יותר מאשר מכ"מ חופי מסחרי וקצת מזל לאתר ולבצע ירי על סטי"ל ישראלי. לסיכום , כלי שייט שפועל בזירה שלנו ימצא תמיד בנחיתות אל מול חוף האוייב.  

איום הייחוס התשנה

האויב של חיל הים השתכלל, הצטייד בטילים דומים (חיל הים המצרי), ואף בטילים בעלי טווח גדול בהרבה (יאחונט בחיל הים הסורי), כך שיתרון הטווח נשחק במהרה. זאת ועוד, התו"ל של יריבנו הופך ונהיה דומה לזה של לוחמי גרילה. החל ממלחמת המפרץ, הבינו כוחות צבאים בעולם שאין ביכולתם להתחרות מול החימוש המונחה-מדוייק של ארה"ב ושינו את התו"ל לכזה הכולל הסתוות והסתתרות בקרבת החוף ומכשולים שונים. כמו גם, ירי מקרבת החוף או מהחוף עצמו אל עבר כלי שייט כדוגמת הירי על אח"י חנית או ירי של המורדים הח'ותים על כלי שייט בים האדום. קשה להאמין שכלי שיט של האויב יפליגו לתקוף את כלי השייט של חיל הים (למעשה, אפילו במלחמת יום הכיפורים חלק מכלי שייט של האויב פונו מהנמלים או הסתתרו בקרבת החוף, או ירו מפתח הנמל וחזרו מיד פנימה). 

הגנה או התקפה?

בעשורים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים השתנתה הזירה הימית ללא היכר, וכלי השייט של חיל הים השתנו עמה. בתחילת לסערי 4, סערי 4.5 (ניריות), ספינות מנחתת (חוחיות) ולבסוף סטיל"י סער 5. לסטי"ל ישראלי יש היום מערכות גילוי והגנה טובות בהרבה מאלו של של ספינות הסער. לספינות נוספו מכ"מים מדוייקים (שכאמור, לא מסוגלים לגלות את ספינות האויב אבל כן מצטיינים בגילוי טילים שנורו על הספינה), אמצעי ל"א, טילים נגד טילים ואמצעים נוספים שרובם ככולם מיועדים לספק הגנה מפני שלל סוגי האמל"ח המאיימים על סטי"יל בזירה מודרנית. כולל, חימוש שנורה ממטוסים, כטב"מים מתאבדים, טילים שנורים מהחוף ועוד. 

לעומת זאת, כמות הטילים שעל כלי השייט נותרה דומה לזו של פעם, כך שבמאזן המצטבר של הגנה מול התקפה הסטי"ל הזריז והמחומש לעייפה של פעם הפך לכלי שמשקיע את מרבית המשאבים שלו להגן על הצוות. אבל, כפי שטיבוע האילת, אירועי מלחמת פוקלנד, הסטארק וגם אח"י חנית מוכיחים - כאשר נורה טיל על ספינה בהפתעה מנגנוני ההגנה כושלים והספינה נפגעת. מה שגורם לתהיה האם ההשקעה העצומה במגננה (שהאפקטיביות שלה מוטלת בפסק) אל מול יכולת תקיפה מוגבלת, כשעל הכף חיים של עשרות חיילים "משתלמת" מבחינה צבאית?

סיכום ומבט לעתיד

עד עתה סקרנו את התפתחות הסטי"ל החל מסוף שנות ה-60 ועד ימינו. עם השנים נוספו לספינות הטילים משימות נוספות (חפ"ק למבצעי קומנדו, אכיפת סגר ימי, לוחמת צוללות, פלטפורמה להדרכה) אולן אלו "הושתו" על הפלטפורמה ומבוצעות תחת אילוצי התכנון המקורי של הכלי, שייעודו ה"קלאסי" לא השתנה למעשה. המסקנה שלי מהאבולוציה הזו היא שהסטי"ל איבד את זכות הקיום שלו כספינה שמטרתה לגלות ולהשמיד ספינות אוייב בים הפתוח. יש לבחון חלופות אחרות, שמבוססות על סוגי חימוש שונים, אופי שליטה וניהוג שונים ואפילו משימות שונות לגמרי שמהותן תמיכה בתמרון היבשתי על חשבון לחימה בכלי השייט של האויב. 

על זאת ועוד בחלק השני.