הערכות מדינת ישראל לטיפול במהגרים במגפת קורונה

היחס של הרשויות במדינה למהגרים זרים בהיבט הרפואה יהיה בין המרכבים שיקבעו את עוצמת גל ההתפרצות השנייה של וירוס הקורונה. "אסטרטגיית היציאה מהסגר חייבת לקחת בחשבון טיפול במהגרים", מסביר ניצב משנה בדימוס אילן מור. דעה

 

REUTERS/Nir Elias

במאמר זה אבקש להצביע על קהילת הזרים בארץ כמוקד אפשרי להתפרצות שנייה של נגיף הקורונה לאור העדר שירותי ממשל זמינים, אפתח בסקירה קצרה של הנתונים לגבי הגירה בחלקו הראשון של המאמר, לאחר מכן אפנה לבחינת המסגרת החוקית אשר מקיפה את סוגיית הזרים ואסיים בהצבעה על הפערים הקיימים בשירותי הממשל הזמינים לאלו, זאת על מנת לטעון כי אסטרטגיית היציאה מהסגר חייבת לקחת בחשבון את הצורך בביצוע בדיקות  וכי בהעדרה קהילות אלו עלולות להוות מקור להפצה של התפרצות שנייה.

המסתננים והפליטים

סוגיית המסתננים והפליטים נמצאת על סדר היום הציבורי בישראל, ונדונה כמעט בכל פורום אפשרי, מספרם המדויק של המסתננים נתון אשר שרוי במחלוקת, ואף בעבודה זו נציג נתונים שבחלקם יסתרו האחד את השני, זאת בשל מקורות שונים, אך לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון לסוף שנת 2018 היו בישראל 164 אלף מהגרים.

על פי חוק הכניסה לארץ (תשי"ב-1952), זר יכול להימצא בארץ כתייר, תושב ארעי או עולה חדש. סוג האשרה שבידי הזר מקנה לו זכויות שונות מהרגיל, בפרט בתחום שירותי הרווחה. אילו שירותי רווחה יעמדו לרשות הזר ומשפחתו בעת הצורך, האם יהיה זכאי ובאילו תנאים יינתנו לו. מן הנתונים שאספנו עולה כי לזרים יש אמנם זכויות שנקבעו בחוק ובאמנות בינלאומיות לקבלת שירותי רווחה, אולם ההכרה בזכותם לקבל שירותים אלה, ונגישותם של הזרים לשירותים אלה מורכבת  יותר וספק אם קיימת.

מן הנתונים עולה שלמרות ההכרה בהימצאותם של מהגרים ובצורכיהם, ספק אם קיימים גורמים המקבלים על עצמם אחראיות למתן מענה, טיפול וסיוע לעובד הזר ומשפחתו. לזר מגיעות זכויות שונות המוקנות לו מעצם הימצאותו בארץ, אם הוא תושב ועובד בה למחייתו בין על בסיס ארעי ובין על בסיס קבוע. גם אם נניח, שהמדינה אינה חייבת במתן שירותים לעובד הזר, נבקש לטעון כי כדאי שתציעם חלקית ולו כדי לשרת את עצמה. לדוגמא: זר הנושא מחלה מדבקת ונכנס לארץ, עדיף ששירותי הבריאות של המדינה יהיו זמינים לו, כדי שלא יפיץ את מחלתו.

אם ילדיו של הזר אינם משולבים במערכת חינוך מקומית, שוטטותם לא תועיל לקהילה בה הם מתארחים. משום כך, לטובת המדינה המארחת הוא לספק שירותים חלקיים גם לזר, לשם שמירה על ביטחונה ושלום הציבור. כך לדוגמא במתקן הכליאה בו מוחזקים השוהים הבלתי חוקיים בכלא קציעות (סהרונים) נדבקו חלק מהסוהרים בשחפת.

"חוק מהגרים" ו"הוראת שעה" מבטאים את כוונת ממשלת ישראל לשלוט על תופעת העובדים הזרים ובעיקר על הלא חוקיים. על רקע זו ראוי לבחון האם למי ששהייתו לא חוקית יש למנוע ממנו קבלת שירותי רווחה. לכאורה, אמורות לשרת את העובדים הזרים לפחות שש רשויות ממלכתיות: משרד הפנים, משרד המאמר והרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך והתרבות, המשרד לביטחון פנים, המוסד לביטוח לאומי.

אם אבקש להביא דוגמא להזנחה של אוכלוסייה זאת בעת חירום הרי מתוך אתר הכנסת בפברואר 2002 הוצגו לוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים של הכנסת נתונים על מספר ערכות המגן שיחולקו לילדי העובדים הזרים במצב חירום לאומי. מספר ערכות המגן המיועד לצורך זה, מסתכם במאות אחדות, ואין מידע מפורט יותר על צורכי הילדים לפי גילם.

שירותי הבריאות

בחוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל תשנ"ד- 1994, כלולים תושבי ישראל בלבד, ועובדים זרים אינם מכוסים בביטוח בריאות ממלכתי. הרשומים משלמים באמצעות מעבידם פרמיה עבור ביטוח בריאות פרטי. העובד הזר נושא לבדו בתשלום דמי ביטוח אלה. בנוסף, הביטוח שמקבל לא כולל פגיעות בעבודה וכיסוי מחלות כרוניות. פרמיית הביטוח שהעובד משלם למעביד היא פתח למעביד להערים על העובד, כלומר לגבות סכומים מופקעים ולא להעביר הכול לחברות הביטוח.

עובדים זרים, כמו כל אדם עלולים לסבול ממחלות, ובהעדר כיסוי נאלצים לפנות לרופאים פרטיים ולשלם מחסכונותיהם. אם יחלו הם עלולים לאבד את מקום עבודתם, לכן העובדים הרשומים נמנעים מלפנות למוסדות בריאות בישראל. העובדים הלא רשומים, מציגים עצמם בזהות בדויה, ולפעמים אף פונים לארגוני בריאות פלשתינאים הזולים יותר, ואינם מחייבים להזדהות ולהסתכן בגירוש.

לרוב העובדים הלא רשומים אין ביטוח רפואי כלל. יוצא כי החברה בישראל חשופה למחלותיהם של העובדים הזרים. הטיעון בדבר התועלת בכיסוי אוניברסאלי של כלל האוכלוסייה בשירותי רפואה מכוון לכל מדינה המבקשת לשמור על בריאות אזרחיה. כיום שירותי רפואה מונעת ניתנים באמצעות קופות החולים. עובדים זרים אינם חברים בקופות אלה, והם אינם יכולים ליהנות משירותי הרפואה המונעת. עד כה לא נקבעו הסדרים מיוחדים, שיכסו הוצאות רפואיות של עובדים זרים. בכך מציגה את מדיניותה של ממשלת ישראל שלא להכיר בעובדים הזרים.   

רווחה

לפי הנדרש באמנות בינלאומיות, על המדינה המארחת להחיל את חוקיה גם על עובדים זרים. עליה להבטיח גם את שילובם של ילדי העובדים הזרים בבתי ספר כנדרש בחוק לימוד חובה. שלילת שירות חיוני מילד שהוריו עובדים זרים, בין שרשומים ובין שלא רשומים, הוא הפרה של התחייבות במדינה במישור הבינלאומי. החובה להפעלת חוק זה חלה על הרשויות המקומיות. עיריית ת"א למשל מינתה ועדה לטיפול בעובדים זרים. הועדה המליצה על שירותים לעובדים, ומכירה למעשה באחריותה של עיריית ת"א לרווחתם של העובדים הזרים, ובייחוד לגבי ילדיהם. עיריית ת"א כרשות מקומית עם מספר רב של עובדים זרים קבעה מדיניות מקומית שמדינת ישראל טרם נטלה על עצמה.

לסיכום, עובדים זרים הגיעו לישראל בשל מחסור בידיים עובדות שנגרם מהקטנת הימצאותם של עובדים פלשתינאיים, בחלקו עקב סגרים מרצון או מכפייה, ובחלקו מאהדה פוחתת לשהותם והעסקתם של עובדים אלה בחברה הישראלית. מסתבר שהצורך בכוח עבודה זמין מחליף, היה דחוף. כדי לענות על הצורך הובאו לארץ רבבות עובדים שהתקבלו בברכה, ומאז ממלאים תפקידים שונים בכלכלה הישראלית.

בשל סיבות שונות, המודעות לקיום התופעה הייתה מוגבלת ביותר עד קיץ 96', כאשר החל הציבור הישראלי להגיב על התופעה בצורה נרעשת, נחרדת מעט. לתופעת הזרים המועסקים בארץ אין פתרון נראה לעין. מדיניות הגירוש מתבצעת באופן חלקי, בשל הקושי לבצעה, בשל המחיר הכספי, החברתי והפוליטי. נוסף לכך, מעסיקים מפעילים לחץ על מנת לאפשר את שהותם והבאתם לארץ.

לאור האמור, טרם חווינו את ההשפעות המשמעותיות אשר הסוגיה מזמנת לנו, בעיקר משום שהמהגרים מסיבות מובנות בעיקר כלכליות בחרו את "החצר האחורית" של מדינת ישראל כמקום משכנם, אזור דרום ת"א בדגש לתחנה המרכזית ושכונת שפירא. הצפיפות הינה גורם מכריע בהפצת הנגיף וללא ספק תנאי המחייה והמגורים של אוכלוסיית המהגרים , מהווים כר נוח להדבקות ובהמשך להפצה.

אסטרטגיית היציאה מהסגר חייבת לקחת בחשבון את הצורך בביצוע בדיקות מקיפות כדי לבחון האם אוכלוסייה זאת העובדת ברחבי ישראל , בדגש לערי המרכז הצפופות יכולים להוות מקור להפצה של התפרצות שנייה. במצבי חירום המוכרים לנו כגון מלחמה, מתן אמצעים יכול לגרוע מהגנה על האזרחים. אולם בהתפרצות מגפה כגון הקורונה, ואלה שיבואו אחריה, האינטרס הצר המתואר יכול להוות לרועץ עבור מדינת ישראל.