להסתכל על מלחמת לבנון הראשונה דרך הלוחמים בשטח
ספרו של חיים הר-זהב, "לבנון: המלחמה האבודה", מסתכל על ארבע שנותיה האחרונות של מלחמת לבנון הראשונה דרך זווית הראייה של החיילים הפשוטים ששירתו בה. אחד מיתרונותיו של הספר הוא העבודה היסודית שעשה המחבר, ששאף לתאר את הדברים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. ביקורת ספרים
אפרים לפיד
| 22/02/2020
מתוך כריכת הספר "לבנון: המלחמה האבודה"
המוצבים החודרים ברצועת הביטחון בלבנון - עישיה, ריחן, הבופור, דלעת, כרכום, בינת ג'ביל ואחרים - הפכו מזוהים בציבור הישראלי כשמות נרדפים לפחד מצמית ולמוות. בזמן מלחמת לבנון הראשונה היה פער עצום בין חווית הלחימה והמתח היומיומי מצפון לגבול לבין שגרת יומם של אזרחי ישראל, שהמשיכה כאילו לא מתנהלת מלחמה כלשהי.
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
על רקע זה מצא החייל לשעבר חיים הר-זהב לחבר ספר על התקופה שבין אפריל 1996, אחרי מבצע "ענבי זעם", למאי 2000, מועד היציאה הסופית של צה"ל מלבנון. הר-זהב סבור כי למלחמה זו באזור הביטחון לא נמצא עד כה מקום בקאנון הישראלי.
הספר מחולק לתקופות של ארבעה חודשים בקו שעשו היחידות השונות. הוא מבוסס על ראיונות עם חיילים, מאות מסמכים מארכיונים רשמיים ואינספור קטעי עיתונות - בעיקר מ"ידיעות אחרונות" ופחות מ"הארץ", מ"מעריב" ומהטלוויזיה. זה יתרונו של הספר – הוא מנסה לתאר אירועי לחימה שונים מזווית הלוחמים, במדויק ככל האפשר ותוך הצלבת מקורות ושימוש באמצעי התחקיר העיתונאי.
ברור כי בפער של עשרים שנה מהאירועים עד כתיבתם יש הבדלי גרסאות בין נקודת המבט של החיילים ("סיפורי מורשת") לתמונה ההיסטורית שנראית במחקרי צה"ל. מוזר שבתיאור הדברים לא נותן המחבר משקל רב יותר לספר יסוד של האזור והתקופה – "מלחמה ללא אות" של תא"ל משה (צ'יקו) תמיר (הוצאת מערכות, 2005).
סיפור הקמת יחידת אגוז (עמ' 41) מקבל בצדק דגש מיוחד. המחבר סבור (לדעתי בטעות) כי רוב המידע שעליו הסתמכו בשטח מקורו היה בשב"כ (עמ' 39). זו ראייה מתאימה לחיילים, אשר נפגשים עם רכזי שב"כ, אך לא חשופים (בצדק) למידע החזותי והאלקטרוני הרב.
הספר נותן כבוד לחיילים "הפשוטים", אך גם למפקדים ולנגדים (רס"פים וסמלי מחלקות). את אלה משבח המחבר במיוחד בהקשר להכנות ליציאה מהשטח במאי 2000 (מבצע "דמדומי בוקר"). בספר נכתבים תיאורים מרגשים על פעילות מבצעית, לצד שיקולים מדיניים, נהלי קרב ושגרת ביטחון שוטף. הוא מהווה בסיס מצוין לתסריט חזותי. להר-זהב, עיתונאי במקצועו, יש היכרות עם חיילים רבים שנפלו בלבנון באותן שנים, וכאב זה שזור לאורך הספר. המסר המסכם שלו הוא כי מצופה מהמדינה שתישיר מבט לכל מי ששרתו בלבנון – ובעיקר לאלה שנפגעו בה – ושתעניק להם חיבוק ציבורי ותאמר להם תודה.
לבנון: המלחמה האבודה. מאת חיים הר-זהב, הוצאה פרטית, תש"ף 2019
הכתבות הכי נקראות באתר:
צה"ל ושב"כ סיכלו תשתית סייבר של חמאס
דו"ח: "איראן העבירה כספים למשפחות 'שהידים'"
האפליקציה שמלמדת את החיילים על האויב
ספרו של חיים הר-זהב, "לבנון: המלחמה האבודה", מסתכל על ארבע שנותיה האחרונות של מלחמת לבנון הראשונה דרך זווית הראייה של החיילים הפשוטים ששירתו בה. אחד מיתרונותיו של הספר הוא העבודה היסודית שעשה המחבר, ששאף לתאר את הדברים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. ביקורת ספרים
מתוך כריכת הספר "לבנון: המלחמה האבודה"
המוצבים החודרים ברצועת הביטחון בלבנון - עישיה, ריחן, הבופור, דלעת, כרכום, בינת ג'ביל ואחרים - הפכו מזוהים בציבור הישראלי כשמות נרדפים לפחד מצמית ולמוות. בזמן מלחמת לבנון הראשונה היה פער עצום בין חווית הלחימה והמתח היומיומי מצפון לגבול לבין שגרת יומם של אזרחי ישראל, שהמשיכה כאילו לא מתנהלת מלחמה כלשהי.
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
על רקע זה מצא החייל לשעבר חיים הר-זהב לחבר ספר על התקופה שבין אפריל 1996, אחרי מבצע "ענבי זעם", למאי 2000, מועד היציאה הסופית של צה"ל מלבנון. הר-זהב סבור כי למלחמה זו באזור הביטחון לא נמצא עד כה מקום בקאנון הישראלי.
הספר מחולק לתקופות של ארבעה חודשים בקו שעשו היחידות השונות. הוא מבוסס על ראיונות עם חיילים, מאות מסמכים מארכיונים רשמיים ואינספור קטעי עיתונות - בעיקר מ"ידיעות אחרונות" ופחות מ"הארץ", מ"מעריב" ומהטלוויזיה. זה יתרונו של הספר – הוא מנסה לתאר אירועי לחימה שונים מזווית הלוחמים, במדויק ככל האפשר ותוך הצלבת מקורות ושימוש באמצעי התחקיר העיתונאי.
ברור כי בפער של עשרים שנה מהאירועים עד כתיבתם יש הבדלי גרסאות בין נקודת המבט של החיילים ("סיפורי מורשת") לתמונה ההיסטורית שנראית במחקרי צה"ל. מוזר שבתיאור הדברים לא נותן המחבר משקל רב יותר לספר יסוד של האזור והתקופה – "מלחמה ללא אות" של תא"ל משה (צ'יקו) תמיר (הוצאת מערכות, 2005).
סיפור הקמת יחידת אגוז (עמ' 41) מקבל בצדק דגש מיוחד. המחבר סבור (לדעתי בטעות) כי רוב המידע שעליו הסתמכו בשטח מקורו היה בשב"כ (עמ' 39). זו ראייה מתאימה לחיילים, אשר נפגשים עם רכזי שב"כ, אך לא חשופים (בצדק) למידע החזותי והאלקטרוני הרב.
הספר נותן כבוד לחיילים "הפשוטים", אך גם למפקדים ולנגדים (רס"פים וסמלי מחלקות). את אלה משבח המחבר במיוחד בהקשר להכנות ליציאה מהשטח במאי 2000 (מבצע "דמדומי בוקר"). בספר נכתבים תיאורים מרגשים על פעילות מבצעית, לצד שיקולים מדיניים, נהלי קרב ושגרת ביטחון שוטף. הוא מהווה בסיס מצוין לתסריט חזותי. להר-זהב, עיתונאי במקצועו, יש היכרות עם חיילים רבים שנפלו בלבנון באותן שנים, וכאב זה שזור לאורך הספר. המסר המסכם שלו הוא כי מצופה מהמדינה שתישיר מבט לכל מי ששרתו בלבנון – ובעיקר לאלה שנפגעו בה – ושתעניק להם חיבוק ציבורי ותאמר להם תודה.
לבנון: המלחמה האבודה. מאת חיים הר-זהב, הוצאה פרטית, תש"ף 2019
הכתבות הכי נקראות באתר:
צה"ל ושב"כ סיכלו תשתית סייבר של חמאס
דו"ח: "איראן העבירה כספים למשפחות 'שהידים'"
האפליקציה שמלמדת את החיילים על האויב
