על פרשת דרכים: עסקת המאה והמזרח התיכון

תוכנית השלום של נשיא ארה"ב טראמפ נוטה בבירור להיטיב עם ישראל על חשבון הפלסטינים. עם זאת, בניגוד לנוהגן בעבר מדינות ערב לא גינו בתקיפות את התוכנית. תגובתן המתונה קשורה לעימות הגדול שלהן מול איראן. פרשנות

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום ארכיון: AP

מאת ד"ר רפי שגיב
 
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע לאחד משיאיו לאחר ההצהרה הדרמטית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על מתווה "עסקת המאה". תוכנית זו, בדומה לכל התוכניות בעבר, זוכה להתייחסות ולביקורת מצד הצדדים הנוגעים בדבר; כל צד וטעמיו עימו. 

ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרםבפייסבוק ובטוויטר

 
מהצד הישראלי, התוכנית היא למעשה הגשמת רוב המשאלות של הצד הימני במפה, כאשר הממשל האמריקני נתן תוקף חוקי למשאלת הלב של הוגי ומבצעי פרויקט ההתנחלויות - לספח אותן באופן מיידי לישראל - ובנוסף, אישור לספח את בקעת הירדן. ממשלת ימין סיפחה שטחים בעבר, אך אז ללא אישור אמריקני או אחר. ב-1980 סופחה ירושלים למדינת ישראל, וב-1981 סופחה רמת הגולן למדינת ישראל. אין ספק שמעולם לא היה בבית הלבן נשיא שהיה מוכן ללכת רחוק כמו טראמפ, ובגלוי, עם מדיניות פרו-ישראלית כה מובהקת. זאת בנוסף לארבע מתנות יקרות ערך שהעניק למדינת ישראל טרם עסקת המאה: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, ובכך מתן לגיטימציה לתפיסה שירושלים היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל; הכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן, שהיא שטח שנכבש מידי סוריה במלחמת ששת הימים; ביטול הסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות כבדות על הכלכלה האיראנית; ולאחרונה, חיסולו של קאסם סולימאני, הארכי-אדריכל והמבצע הראשי של התוכנית האיראנית הגדולה להפיכת המזה"ת לשיעי – שכללה את חיסול ישראל כגורם המהווה מטרד.
 
מתחילת הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכנסו מדינות ערב, ובראשן מצרים, לתפקיד מגנות העניין הפלסטיני. מתוך שלל האירועים ההיסטוריים שחווינו, ראינו כיצד מדינות ערביות הגיבו בתקיפות ואף בתוקפנות כלפי ישראל כאשר זה נגע לעניין הפלסטיני. גם לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים ב-1979 והסכמי השלום עם ירדן ב-1994, היו תגובות די חריפות של המדינות הללו כאשר הן חשו שהפלסטינים נפגעו, כולל החזרת שגרירים ל"התייעצויות". היו אף תקופות ארוכות שבהן השתיים לא מינו שגרירים קבועים בישראל. אם כן, מדוע היתה התגובה של מדינות ערב למתווה די מתונה, ומדוע הן אינן ששות להטיל את מלוא כובד משקלן למען הפלסטינים במקרה זה?
 
התשובה קשורה בקשר ישיר לעניין האיראני. מדינות ערב מהזרם הסוני באסלאם, הכוללות את סעודיה, מצרים, ירדן ורוב מדינות המפרץ, רואות באיראן את הגורם המאיים עליהן ביותר – בעיקר על בית המלוכה הסעודי. איראן וסעודיה הפכו לאויבות בנפש, וזאת עקב המאבק המר ביניהן על השליטה בעולם המוסלמי. בנוסף, איראן לוטשת עיניים אל מאגרי הנפט והגז העצומים של סעודיה. הצירוף של מאבקי השליטה על דת וכסף גם יחד מובילים למאבק עוצמתי ואכזרי. למאבק הזה יש ותהיה השלכה ישירה על עמדת מדינות ערב כלפי מתווה טראמפ, ולא במקרה נכחו שלושה שגרירים ממדינות המפרץ - ונעדרו שגרירי מצרים, ירדן וסעודיה - מטקס ההכרזה. ארה"ב היא המעצמה החזקה ביותר בעולם, ובכוחה לבלום את איראן ובכך לשרת ישירות את האינטרס הערבי. ובכל זאת,  עדיין, למדינות ערב יש מחויבות עמוקה לעניין הפלסטיני, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכינוס החירום של הליגה הערבית, בדרג של שרי חוץ, שנערך בקהיר ב-1 בפברואר 2020. הליגה דחתה את מתווה טראמפ פה אחד, אבל הנימה של הדוברים בכינוס הייתה מתונה למדי. בנוסף הזהירה הליגה את ישראל שלא להפעיל את המתווה באופן חד-צדדי.
 
הפלסטינים, מצידם, על אף התמיכה שקיבלו בכינוס הליגה הערבית, חשים נבגדים, מבודדים, ומיואשים. יש לומר לגנותם שבעבר הם כמעט תמיד דחו על הסף כל תכנית להסדר הסכסוך, וקצרה היריעה מלהזכיר. גם הצד הישראלי לא תמיד יצא מגדרו כדי לקדם פתרון אמיתי לבעיה. מתווה אוסלו ב-1993, שמתווה טראמפ מזכיר אותו מאוד, היה אמור להוביל את הצדדים להכרזה על סיום הסכסוך, אך הוא לא זכה לסיכוי אמיתי, עקב הפעלה של טרור פלסטיני חסר תקדים בעוצמתו מצד חמאס ורצח רבין מהצד הישראלי, וכך נגוזה התקווה. הפלסטינים נמצאים כרגע על סף פרשת דרכים שהם לא האמינו שתתרגש עליהם. מאז השתלטות חמאס על עזה נוצרו למעשה שתי ישויות פלסטיניות שבלשון המעטה אינן חיות בשלום זו עם זו, על אף ניסיונות של פיוס ותיאום במהלך השנים – דבר הפוגע קשות בעניין הפלסטיני.
 
הפלסטינים ראו ורואים בעיניים כלות מדיניות אמריקנית חד-צדדית כלפי ישראל. מתווה טראמפ הסיר מסדר היום באופן מעשי, ובאופן חד-צדדי, שתי סוגיות עיקריות בסכסוך: שאלת ירושלים ושאלת הפליטים. ירושלים לא תחולק ואין מה לדבר על חזרת פליטים לשטח מדינת ישראל, גם לא באופן סמלי. גם שאלת הגבולות כמעט ונקבעה באופן חד-צדדי, כולל סיפוח של חלקים מיו"ש, ומבקעת הירדן, ולפלסטינים כמעט שלא נותר מרחב תמרון.
 
תסכול וייאוש אינם תוכנית עבודה, אך הפלסטינים הוכיחו בעבר שהם היו מוכנים להחריף את הסכסוך ולהסלימו, גם אם לא השיגו דבר. האם הפעם הם ישנו ממנהגם? האם הם יצליחו להתגבר על התיעוב שהם חשים כלפי טראמפ ולנצל את ההזדמנות כדי להשיג את המקסימום מהסיטואציה הנוכחית? אין לדעת. האם ישראל תדע לקחת את מתווה טראמפ כנקודת פתיחה למשא ומתן אמיתי מול הפלסטינים כדי להגיע להסדר מניח את הדעת? מה יהיה גורלו של מר נתניהו, אדריכל היחסים עם טראמפ, לאחר 2 במרץ 2020? מה יהיה גורלו של אבי עסקת המאה, מר טראמפ, בהתחשב בתהליך ההדחה העכשווי והבחירות לנשיאות בשנה הבאה?
 
בשלב זה יש המון שאלות ומעט תשובות. בהיעדר פתרון סביר, מתחשב, ריאלי ומוסכם, נגזר על שני הצדדים להמשיך ולדמם - ולא משנה מהו שם הפתרון שמציעה אמריקה.
 
ד"ר רפי שגיב הוא מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באקדמית גליל מערבי

 

אולי יעניין אותך גם