האיש שהפך לוחם עבור המדינה וניצולי השואה

סיפור חייו של אורי חנוך ,ששרד את זוועות הנאצים, הונצח בספר שכתבה אשתו יהודית. הספר מתאר את חייו בליטא, כיצד שרד נגד כל הסיכויים, עלה לישראל והפך ללוחם בפלמ"ח וצה"ל. לאחר שחררו עסק רבות במפעלי הסיוע לניצולי השואה

 

כריכת הספר

אורי חנוך, יהודית חנוך, סיפור שלא סיפרתי – מקובנה ודכאו לחיים חדשים, יד ושם, ירושלים 2018

אורי חנוך הוא "אוד מוצל מאש", ממאות אלפי היהודים ששפר גורלם שהצליחו להינצל מאימת השואה, לעלות לארץ, להקים חיים חדשים ולממש את כישרונותיו ויכולותיו למען החברה הישראלית, העם היהודי ומשפחתו שלו. שנים רבות ניסו לשכנעו להעלות את סיפור חייו על הכתב, אך רק אחרי פטירתו ב-2015  יצא הספר לאור.

רעייתו המסורה יהודית החלה לכתוב את הספר מפיו בשנתו האחרונה. כשידע שסופו קרב ביקש ממנה כי תמשיך ותספר את סיפורו. כך קבלנו ספר על איש ותקופה בחיי העם היהודי ומדינת ישראל, עדות אישית נוספת לעוצמות הגלומות ביהודים ששרדו את השואה והצליחו.

אורי נולד למשפחה ציונית בליטא. אביו, שהיה סוחר זעיר, יצא כבר בגיל 20 לארץ ישראל והשתלב במפעל הגפרורים "נור" של משפחת וייצמן בעכו. אמו הייתה מזכירה בעיתון יהודי בקובנה. אורי למד בבית ספר עברי בקובנה ומעיד כי בילדותו חווה שגרה של בית יהודי מסורתי (לא דתי) אופייני, בו דברו יידיש ועברית, אכלו טשולנט ובלינצ'ס והניחו חנוכייה על אדן החלון כדי שיידעו כולם כי כאן גרים יהודים.

בגיל חמש החל ללמוד בגן הילדים של הגימנסיה העברית ע"ש שואבה (פעלה מ-1927 עד 1940 והוציאה אלפי בוגרים ציוניים למופת). הקשר הקרוב היה עם אמא, "מרכז חיינו". השיר ששרה לו אמו בילדותו "אחרי הגשם תמיד חזרה השמש", לאמור גם כשקורים דברים רעים אסור לאבד תקווה, היה לו מקור השראה לשנים הקשות שעבר. כנער, היה חניך בתנועת בית"ר. הוא זוכר איך בביקור של ז'בוטינסקי בקובנה השליכה לעברו ביצים קבוצת צעירים שהתנגדה לדעותיו.

ב-22 ביוני 1941 חרב עולמם של יהודי ליטא בעת שהצבא הגרמני פלש למדינה. אורי בן ה-13 רוכז עם משפחתו בגטו בסלובודקה (שהייתה ישיבה מפוארת), שם עבד במשרד גרמני. הוא הצטרף למחתרת בגטו וסיכן את חייו כשגנב אישורי עבודה, בעזרתם אפשר ליהודים לברוח מהגטו בזכות ליטאי שהיה נציג הצלב האדום בקובנה. באקציה שנערכה בגטו הצליח אורי להחביא את אחיו דני בן התשע ולהציל את חייו.

הוריו, סביו ואחותו נספו במחנות. בספר מתאר אורי את מסעו הקשה עד סוף המלחמה. באביב 1944 גורש לדכאו קאופרינג ושרד שנה נוספת של עבודות פרך בתנאים לא אנושיים. כשהרכבת הופצצה נמלט ליערות, שם נמצא לאחר מספר ימים על ידי כוחות בעלות הברית ושוכן במחנה האמריקני בלנדסברג בגרמניה. כאן הרגיש רגעי חופש ראשונים. כעבור שלושה חודשים מצא את אחיו דני, ויחד הצליחו לעלות ב-1946 לארץ ישראל באנייה ווג'ווד בהעפלה הבלתי-לגלית. אורי הצטרף לקיבוץ אלונים.

מהזוועות לפלמ"ח ולצה"ל

בדצמבר 1947 התנדב לפלמ"ח ולחם בגדוד הרביעי בשחרור ירושלים מהמצור. גם כאן ניצל בנס. הוא המשיך לשרת כקצין בצה"ל עד 1951. לימים, כאשר הכיר את יהודית התל-אביבית והקים איתה בית ומשפחה, נוכח כי שגרת חייה הייתה דומה למשפחתו בקובנה על אף אלפי הקילומטרים.  

אורי היה איש עסקים מצליח, אך כל השנים היה חדור גם שליחות ציבורית. הוא הקדיש את חייו לשיפור חייהם של ניצולי השואה ולשימור זיכרון השואה בישראל ובגרמניה. על פעילות זו הוענק לו אות הצטיינות מנשיא גרמניה. אורי היה חבר מועצת המנהלים של ועידת התביעות, ופעל מטעמה במשא ומתן מול ממשלת ליטא. הוא כיהן כיו"ר האגודה של ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל וחבר הנהלה של קרן הזיכרון של בוואריה, המופקדת על שימור מחנות דכאו ופלוסנבורג. בשנים האחרונות פעל להשבת רכושם של יהודי ליטא במסגרת ארגון ההשבה העולמי היהודי איל"ר – WJRO. להוקרת פעילותו הרבה הוא התכבד בערב יום הזיכרון לשואה בשנת 2006 בהדלקת משואה ב"יד ושם".

ב-1 בספטמבר 2015, תאריך כל כך סמלי, 76 שנים אחרי היום שבו התחילה מלחמת העולם השנייה, שהפכה את חייו והחריבה את עולמו, וכחודש אחרי שהתגלה הסרטן בגופו, נדם לבו של אורי והוא נפטר בבית מוקף בבני המשפחה.

הספר הוא סיפור של צער ושמחה, תוך מסע אופטימי של אהבת אדם ודאגה לאחר. הערות השוליים הרבות בספר תורמות להשלמת הידע בנתונים רבים שאינם מוכרים לקורא הישראלי כיום.

אולי יעניין אותך גם

נשיא איראן רוחאני. צילום: AP

"איראן פיתחה טילים עם יכולת לשאת רש"ק גרעיני"

צרפת, גרמניה ובריטניה הזהירו כי האיראנים מפרים את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם ופיתחו טילים בליסטיים בעלי יכולת לשאת ראש קרב גרעיני. דיווח אמריקני: "ארה"ב שוקלת לשלוח למזה"ת התיכון עוד כ-14,000 אלף חיילים"