האש תדעך? עתיד ההפגנות בעיראק

ההתערבות האלימה של איראן בעיראק מעידה על חשש אמיתי מפני הפלת המשטר במדינה. אחרי התפתחות ההפגנות, נותר כעת לראות כיצד יגיב הצבא העיראקי, כדי לדעת לאן תנשב רוח המחאה. פרשנות

 
האש תדעך? עתיד ההפגנות בעיראק

ההפגנות בעיראק. צילום: AP

הפגנות, חלקן המוניות, בכיכר תחריר בבגדד אירעו כבר במהלך שנת 2016 ו-2017, אך המרד השיעי ההמוני הממושך הראשון בהיסטוריה של עיראק נגד השלטון השיעי, פרץ ביולי 2018. הוא נמשך בעצמה רבה עד אוקטובר 2018, ואז שקע, אך הגחלים המשיכו לרחוש. המרד הקיף רק את הדרום השיעי, בעיקר את בצרה וסביבתה.

המהומות פרצו בגלל הפסקת אספקת החשמל באמצע הקיץ. רוב החשמל בדרום המדינה סופק ע"י איראן, וכשהופסק לפתע נותרו התושבים ללא מיזוג אויר, וזאת בחום של 50 מעלות. אספקת המים ירדה לחצי ופחות, טיהור המים פסק, הביוב זרם לשט אל-ערב והאיראנים חסמו נהרות נקיים יחסית שנשפכו עד אז לשט-אלערב. כך הגיע זיהום המים בדרום לדרגה מסוכנת ביותר. עשרות אלפים אושפזו בשל הרעלה, מערכת הבריאות שהוזנחה כבר קודם לכן קרסה. המונים הציתו את הקונסוליה האיראנית בבצרה וחיבלו קשה במשרדי רוב המפלגות הפוליטיות, דרשו תעסוקה ושירותים.

במהלך מזהיר גייסה איראן את תמיכתם של פוליטיקאים פרו-איראניים. איש הדת המזגזג מוקתדא אל-צדר ואיש הדת הבכיר ביותר בעיראק, רב-אייתוללה עלי סיסתאני, שאיננו פרו-איראני, לא הבינו לאן חותרת איראן. הם הסירו את תמיכתם במועמדות ראש הממשלה הזמנית הפרו-אמריקני חידר אל-עבאדי להמשיך בתפקידו, וכך הביאו לבחירת (או מינוי) ראש-ממשלה חדש, עאדל עבד אל-מהדי, הנוטה לאיראן.

כל היוצרות התהפכו

אל-מהדי מונה למעשה בפגישה משולשת של מוקתדא אל-צדר וקאסם סולימאני, מפקד גיס "אל-קודס" האיראני של משמרות המהפכה. אליהם, הצטרף ידידם ובעל-בריתם, הלא-הוא מיודענו חסן נסראללה. על המינוי הוחלט בבירות. היה זה מחזה אבסורד: בגדד הולכת שפופה לקאנוסה לבירות, ומנשקת בהתרפסות את כפות ידיהם של איש דת שיעי לבנוני זוטר ושל גנרל איראני. כל היוצרות התהפכו.

המשפיעים האמיתיים בעיראק. סולימאני, נסראללה וחמינאי

החידוש הגדול התגלה באחד באוקטובר השנה. אם ב-2018 היה המרד מוגבל לדרום השיעי ובעיקר לאזור בצרה, באוקטובר האחרון המרד הופיע לביקור רועם וממושך בבגדד הבירה, וממנה התפשט כאש בשדה קוצים. בראשית אוקטובר השנה יצאו בבירת עיראק כמה מאות מפגינים אל הרחובות הראשיים, נושאים שלטים מאולתרים הדורשים להחזיר לתפקידו את הגנרל השיעי עבד אל-והאב אל-סאעדי.

הגנרל היה עד אז מפקד הדיביזיה ללוחמה בטרור, הדיביזיה היחידה בצבא עיראק המסוגלת להילחם כהלכה, ושאכן לחמה בכישרון ובגבורה לשחרור מוסול מידי דאעש. דיביזיה זו אומנה ע"י היועצים האמריקנים ומפקדה היה אהוד מאוד על חייליו ועל תושבי מוסול. גנרל אל-סאעדי נערץ גם על רוב השיעים בעיראק, מפני שהוא סמל מאבקה של עיראק החדשה נגד הטרור הסוני, כמו גם עצמאות עיראק מול איראן.

ואכן, אל-סאעדי ידוע כמתנגד להשפעה האיראנית. כשטהרן איבדה את סבלנותה הורה הגנרל האיראני קאסם סולימאני, על פיטוריו ועל ניתוץ פסלו במוסול. אל-סאעדי התראיין והאשים את ראש הממשלה (שהוא גם המפקד העליון של הכוחות המזויינים בעיראק) בכניעה ללחץ איראני. השיעים העיראקים, שהסתייגותם מן החדירה האיראנית התפרצה כבר מספר פעמים בעבר, החלו לצאת לרחוב ולהפגין נגד הממשלה השיעית.

הצעירים יצאו להפגין נגד איראן

בתוך ימים בודדים עלה מספר המפגינים ממאות לעשרות אלפים. מי הם המפגינים? הם צעירים, כמעט כולם משכילים: בוגרי תיכון וחלק גדול גם בעלי השכלה גבוהה יותר, הם מתמצאים יפה במדיה החברתית, הם עירוניים, רבים מאוד מהם מובטלים ואינם פנאטים דתיים. הם רואים עצמם כפטריוטים עיראקיים. יש אפילו חוט-כסף דק בציבור הזה של אנשים שהתייאשו מן הדת ומאנשי-הדת.

דרישות המפגינים הורחבו מאוד והתנהגותם הקצינה. בקריאות המוניות, ברשתות החברתיות, בכרזות מאולתרות ואף בכרזות יפות ומסוגננות, דרשו המפגינים לשים קץ לשחיתות הרשמית. הם קראו לפיטורי הממשלה כולה, כולל הממשל בפרובינציות, על כך שנכשלה לספק מקומות עבודה, לספק שירותים בסיסיים וטיפול רפואי. המפגינים דורשים רפורמה עמוקה שתסלק את הממשלה, שתעקור את כל האליטה השלטת, את הנהגת המפלגות והפקידות הבכירה ותבסס מערכת חדשה והגונה, שלא תהייה בנויה על עדתיות ואתניות אלא על כשרון והגינות.

המפגינים הפנו אצבע מאשימה ברורה כלפי איראן ואחריותה לשחיתות המשטר בעיראק, ולהתנהלותו הכושלת. האיראנים זוכים לגינוי קשה על כך שהם כופים עצמם על הפוליטיקה העיראקית, שולטים בביטחון-פנים וחולבים את הכלכלה העיראקית. כל הטענות הללו הן מוצדקות. הסיסמה הנפוצה ביותר בהפגנות היא "צאי איראן מתוך עיראק" וגם "איראן ברא ברא", כלומר "איראן החוצה החוצה".

ושום מילה על ישראל

המדהים בכל זה הוא ששום מילת ביקורת לא הושמעה נגד ארה"ב או אפילו ישראל. המפגינים חסמו כבישים ראשיים בבירה, ניסו להתפרץ ל"אזור הירוק", מושב הפרלמנט, והממשלה (והשגרירות האמריקאית, אך לא אליה התכוונו). בהדרגה התפשטו ההפגנות לכל ערי הדרום השיעי. בכרבלא הם אף ניסו להצית את הקונסוליה האיראנית. ההפגנות התפשטו גם לדיאלא, הפרובינציה המעורבת סונית-שיעית-כורדית ממזרח לבגדד. מפגינים חסמו את הגישה לאום-קסר, הנמל היחידי על המפרץ, ולחלק משדות הנפט בדרום. לעומת זאת, אזורי המערב והצפון, שם יש רוב סוני, נותרו שקטים.

כוחות הביטחון שנשלחו לשם במעין תגובה פבלובית נותרו ללא תעסוקה. הסונים הבינו שהצטרפות שלהם תסייע לאיראן ולממשלה הנוטה לאיראן להפוך אותם לשעיר לעזאזל, ולהאשימם כמי שפועלים בשרות האמריקנים, הישראלים וכמובן דאעש. הסוני הבולט ביותר, שיח' כל השיח'ים של פדרציית-השבטים הגדולה דוליים, שיח' רעד סולימאן, הצטרף להאשמות המפגינים. הוא תקף בראיון מעמאן את איראן על טפילות כלכלית על חשבון עיראק. הוא האשים את האיראנים בשליחת כוח צבאי של רעולי-פנים פרסים ("הם אינם מבינים ערבית"), שרצחו ופצעו רבים בכרבלא, ודרש התפטרות של כל שכבת הפוליטיקאים.

אומנם הוא איים שאם הפוליטיקאים לא יתפטרו כל "העם" יסתער על "האזור הירוק" ויוציא אותם החוצה, אך גם לא הטיף לסונים להצטרף להפגנות. אין זה אומר שהמצב באזורים הסוניים טוב. למעשה הוא גרוע יותר: מוסול, פלוג'ה ורמאדי הרוסות מהמלחמה נגד דאעש, רק חלק מן הפליטים חזרו, והממשלה עושה מעט מאוד לשיקום האזור. אבל לסונים אין עדיין כוח למרד נוסף ומאבקם של הצעירים השיעים נגד איראן והשחיתות הרשמית משרת גם אותם.

החוצפה של סולימאני

איראן רואה בעיראק את המאחז החשוב ביותר שלה כדי להגן על האינטרסים שלה באזור. עיראק משמשת עבורה מאגר של כוח אדם שיעי, שיכול לספק לוחמים לזירות שונות, כמו סוריה ותימן, שיילחמו במקומם של כוחות איראניים. מסיבה זו חשוב לאיראנים להפגין כי נוכחותם בעיראק היא גדולה וחזקה יותר מהרצון והדרישות העממיות, כפי שהן באות לידי ביטוי בהפגנות שפרצו.

לדעת פרשנים, חוששים האיראנים כי הפגנות אלה אינן מכוונות רק כלפי המשטר בעראק, אלא כלפי טהרן. זאת, בשל התפקיד אותו היא מייעדת לעיראק במסגרת מאבקה בארצות הברית. איראן חוששת כי המצב בעיראק גולש לקראת שינוי במערכת הפוליטית, וקיבלה החלטות מהירות למנוע זאת. עם פרוץ ההפגנות הגיע סולימאני מטהרן וכינס בראשותו את כל מנגנוני-הביטחון של עיראק. זוהי כשלעצמה חוצפה והפגנת כוח אדירה - טהרן שולטת, לא בלבבות, אבל בממשל העיראקי ואינה רואה כל צורך להסוות זאת.

קאסם סולימאני. המוציא לפועל בעיראק. צילום: AP

סולימאני הסביר שבאיראן הם יודעים כיצד לטפל בתופעות כאלה, וכמובן שהצדק איתו. ואכן, בתוך כמה ימים החלו צלפים שהסוו את פניהם, לירות במפגינים אש חיה מבתי קומות. באמצע נובמבר הגיע מספר ההרוגים, כנראה, ל-400 והפצועים לאלפים רבים (המפגינים מדווחים על 15,000). בתחילה השתייכו היורים למיליציות הפרו-איראניות (אל-חשד אל-שעבי, "הגיוס העממי"). הלכה למעשה, מיליציות אלה ממלאות אחר הוראות מטהרן. עד כמה שניתן לשפוט ממקרים בודדים, הצבא הסדיר לא שש לדכא את המהומות. ראש הממשלה הביע נכונות להתפטר אך לא עשה זאת, כנראה בלחץ איראן.  

מבין האישים הבולטים בעיראק, רק רב-איתוללה סיסתאני תומך במרד. בתחילה תמך כדרכו - בעקיפין. משרדו קרא לאי התערבות זרה, מה שהובן כביקורת על איראן. ב-15 בנובמבר, בהשפעת ההשתתפות העצומה והעקשנות המרשימה של המורדים, הוציא משרדו הודעה רשמית. הוא גינה בלשון רכה אלימות של מפגינים ופגיעה ברכוש ציבורי ופרטי. בלשון חריפה הוא גינה את אלימות כוחות הביטחון. למרות שישה שבועות של הפגנות לא עשתה הממשלה דבר ולא מילאה שום דרישה של העם, קבע. המושחתים לא נעצרו או נחקרו, סכומי הכסף שנגזלו לא הוחזרו, זכויות יתר שהוענקו על חשבון הרוב לא בוטלו, וכל זה פוגע באמון העם.

מוקתדא צדר, שמפלגתו בפרלמנט היא הגדולה ביותר, רמז גם הוא בתחילה על תמיכה, כפי שעשה ב-2018, אך מיד נקרא ל-קום שבאיראן. נסע וחדל מתמיכתו. הפוליטיקאי החזק השני, שמפלגתו כמעט שווה בגודלה לזו של צדר, האדי אל-עאמרי, שהוא גם מנהיג כל המיליציות הפרו-איראניות, מתנגד להפגנות מיומן הראשון, וכנראה גם שלח את הצלפים שירו במפגינים. כשרצו האיראנים בסילוקו של ראש ממשלה פרו-אמריקני, הרשו למוקתדא  לתקוף את ראש הממשלה הקודם. כעת, עאדל עבד אל-מהדי נוח להם, ויעשו כל מאמץ לשמר את שלטונו או להחליפו בפוליטיקאי אחר, שמבין כמה חשוב לציית לאיראן.

גם חיזבאללה נכנס למעגל

לצורך זה הזרימו האיראנים, כנמסר ממקורות בעיראק, מספר אלפי לוחמים מ"משמרות המהפכה" מאיראן (כ-7,000 על פי אחד המקורות, בתירוץ של הגנה על המבקרים במקומות הקדושים לשיעה בעיראק), וכן לוחמים מחיזבאללה הלבנוני (כ-3,000 על פי אותו מקור). הם מהווים כוח עתודה להתערבות בנעשה ולהציל את המשטר הנוכחי, במידה והאיום כלפיו מצד המפגינים יגבר ויגיע למצב מסוכן. לפי המקורות, הוצבו כוחות אלה תחת פיקודו הישיר של משרד ראש הממשלה העיראקי, כדי שיחליט מתי להפעילם. תרחיש זה חוזר על מה שקרה בזירה הסורית, בה החלה מעורבות איראנית באמצעות של מיליציות זרות, במטרה להציל את משטרו המאוים של הנשיא בשאר אל-אסד. כל זאת, כדי לשמר את המשך נוכחותה והשפעתה של איראן בעיראק הנחשבת, כאמור, לנכס החשוב ביותר שלה באזור.

לדעת פרשנים ומשקיפים, הפך ראש הממשלה עאדל עבד אל-מהדי, תוך ימים ספורים, מגורם שקול והגיוני לרוצח שהרג מאות מהמפגינים. הוא עשה זאת כשהוא מגן על משטר מושחת ועושה דברה של איראן. זאת, במקום לטפל בדרישות הציבור, ולקיים את ההבטחות שניתנו במהלך השנים. לדעת הפרשנים, אופן הטיפול בהפגנות ישפיע גם להבא על המערכת הפוליטית בעיראק, שתמשיך לאבד את הלגיטימיות שלה.

נסראללה. חיזבאללה מעורב גם בעיראק. צילום: AP

כמו כן, היקף ואופן ההתערבות האיראנית המהירה מעידים על תחושת הפחד בקרב ההנהגה העירקית והאיראנית, כי ההפגנות עלולות להביא להפלת המשטר. תגובה של הריגה מכוונת הייתה, לדעת אותם פרשנים, מסר למפגינים כי הם חצו "קו אדום". כאיתות ברור לכך, ניתן לראות בתגבור הנוכחות האיראנית בכוחות שהגיעו לעיראק, כערובה היחידה להמשך שלטונה של המערכת הפוליטית המושחתת הנוכחית, וכי הישרדותו של משטר זה היא גם הערובה להמשך ההגמוניה האיראנית בעיראק.

הבעיה הקריטית של המרד הייתה שעד אמצע נובמבר לא נמצאה מנהיגות מאחדת ומתאמת, והיה ניכר חוסר תכנון פוליטי. זה הזכיר מאוד את המרד השיעי נגד סדאם חוסיין ב-1991, שהוטבע בנהרות של דם. ההתפרצות בבגדד הייתה מרשימה אבל ספונטנית. מול המפגינים עומד כוח "אל-קודס" האיראני וכוחות חיזבאללה הלבנוני, עשרות אלפי חמושים מהמיליציות תחת פיקודו של האדי אל-עאמרי, המפקד והפוליטיקאי הפרו-איראני, וראש ממשלה כושל ועלוב, שהצבא נתון לפיקודו. זאת, בנוסף למערכת הפוליטית שבנו האמריקנים שעדיין נשמעת לו.

סיכויי ההצלחה של ההפגנות האלה על כן לא נראו גדולים, מה גם שארה"ב נרדמה בשמירה - היא איננה מטילה את המשקל שעדיין יש לה בתביעה לרפורמה עמוקה. אלא שבימים האחרונים חל שינוי. מזכ"ל האו"ם שלח נציגה מיוחדת עם תכנית לרפורמה עמוקה. היא נפגשה עם סיסתאני (אירוע נדיר) וזה הסכים לתכנית בקוויה הכלליים. הוא אף שלח באמצעותה איום מרומז לממשלה. יומיים מאוחר יותר יצא עם ההודעה שתומצתה למעלה.

כבר היום יש עדויות שעמדת סיסתאני, ש"ירד מן הגדר", העירה רוח חדשה במורדים וההפגנות מתחדשות בהתלהבות אף רבה יותר מאשר קודם. הקרב המתעורר היום ביתר-שאת הוא בין המוני הצעירים האמיצים והזועמים, אך הבלתי מאורגנים, בתמיכתו המוסרית של זקן-האיתוללות מצד אחד, לבין רוב הפוליטיקאים הוותיקים, המיליציות החמושות ומשמרות המהפכה הרצחניים של איראן מן הצד השני. זהו מאבק בין רוח התקופה לבין דיביזיות חמושות. אי אפשר לנבא לאן תפנה ההיסטוריה, אך אולי ההכרעה תיפול כשהצבא, או אפילו רק דיביזיית הלוחמה בטרור יחליטו לאן פניהם. אם הצבא יישב על הכלים, בוודאי אם יצטרף לדיכוי, המרד ידעך, עד לפעם הבאה.

 

אולי יעניין אותך גם