בדרך להיעלם? הרשות הפלסטינית קורסת

האופי של אבו מאזן, ניסיונות ההשתלטות של חמאס ועד יוזמת השלום של טראמפ – כל אלה הם חלק מתהליך שמפורר את שלטונו של עבאס, ואף שם תחת סימן שאלה את קיום הרשות. הסיבות לקריסה ו"משחקי הכס" לתפקיד הראיס

 

אבו מאזן ואחד הטוענים לכתר. מוחמד דחלאן. צילום: AP

במהלך השנים האחרונות, התרחשו ומתרחשים מספר תהליכים שהעיסוק בהם דוחק למעשה לשוליים את הצורך לעסוק ביחסי ישראל והרשות הפלסטינית, ובמצב הרשות הפלסטינית כשלעצמה. בין התהליכים האלו ניתן לציין את ההתעצמות של הנוכחות האיראנית באזור, המלחמה הבלתי פוסקת בסוריה, ההקצנה הטורקית, המבצעים השונים מול רצועת עזה, תוכניות שלום למיניהן ועוד.

אתכם בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרםבפייסבוק ובטוויטר

אבל הבעיה העיקרית העומדת כיום על הפרק, ושממנה מתעלמת התקשורת כמעט לחלוטין, היא העובדה שכלל לא בטוח שבעתיד הקרוב, תהיה רשות פלסטינית לנהל איתה יחסים או הסדרים ותהליכי שלום.

בתהליך הולך ומתגבר במתרחש בשנים האחרונות, פועלים מתחת ומעל לפני שטח השלטון ברשות הפלסטינית, גורמי כוח רבים הפועלים לערער מכל הכיוונים, את מנהיגותו, המעורערת ממילא, של מחמוד עבאס, אבו מאזן. אז מהם הגורמים שישפיעו בעתיד הקרוב על אופן תפקודה או קיומה של הרשות הפלסטינית?

אבו מאזן בסימן שאלה

הגורם הראשון הוא העומד בראשה - אבו מאזן. למעשה, כבר מרגע מינויו לתפקיד כיורשו של ערפאת, היה ברור לכל כי עבאס הוא פשרה בינונית מאוד כמנהיג. חוסר מוחלט של כריזמה ומנהיגות הן מתכונותיו הבולטות והמוכרות ביותר. לאורך כל שנות קיומה של הרשות הפלסטינית ואף לפני הקמתה וכחלק מהתרבות הפלסטינית, היה ברור וידוע שעל מנת לייצר מעמד ציבורי חזק בחברה זו, יש לבנות בסיס כוח גדול של תומכים ואנשי שטח ברחובות, בשכונות ובמחנות הפליטים.

לאורך כל שנותיו בצמרת הפת"ח, לא הצליח עבאס לבנות לעצמו בסיס תמיכה מוצק ואיתן ברחוב הפלסטיני. למעשה, מבין כל ראשי הארגון ומנהיגי הרשות, הוא היחיד שאינו נהנה לחלוטין משום תמיכה של גורמי שטח. במצב שכזה אין באפשרותו לייצר לחץ על מנהיגים אחרים, לגייס תמיכה בצעדים או ברעיונות שהוא מוביל ולהגן על מעמדו ותדמיתו כמנהיג בלתי מעורער.

השילוב הקטלני של אופיו הבעייתי, עמדותיו הנחרצות וההזויות לעתים בנושאים רבים והיעדר התמיכה בו, הביאו להתערערות מוחלטת של מעמדו בשנים האחרונות. העדפתו הבולטת של אבו מאזן לבדל את עצמו מהעולם המערבי והערבי, יצרה חומה בין הרשות הפלסטינית למדינות השכנות ובוודאי אל מול ארצות הברית תחת מנהיגותו של טראמפ. גם בתחום הפעלת שיקול הדעת המדיני, עושה רושם שעבאס לא פוסח על שום טעות. כך למשל, הוא נאלץ לעמוד מול ביקורת קשה מאוד מבית ומחוץ רק לאחרונה, בגלל היעדרותו הבולטת מהכנס הכלכלי בבחריין.

בכירים פלסטינים רבים לא היססו למתוח ביקורת נוקבת על היעדרותו מהכנס. ההיעדרות הזו פגעה גם במארגניו, גם במשתתפיו ממדינות ערב ומארצות הברית וגם בכלכלה הפלסטינית. היעדרות הנציגים הרשמיים של הרשות הפלסטינית איפשרה למשלחת עצמאית של אנשי עסקים פלסטיניים לעמוד בחזית הכנס. גם מוחמד דחלאן, יריבו הקשה של עבאס, לא חסך את מילותיו על אוזלת ידו של עבאס למנוע מהמשלחת העסקית העצמאית להגיע לבחריין ולייצג שם למעשה את הרשות הפלסטינית. הן התקשורת הערבית בעולם והן זו הפלסטינית מותחות ביקורת על סירובו של אבו מאזן לכל ההצעות הכלכליות המוצעות לרשות הפלסטינית על ידי ארה"ב ומדינות ערב.

הנה כי כן ברור כי אבו מאזן, יורשו של ערפאת, התגלה כמנהיג חלש מאוד, נטול כריזמה ויכולות מנהיגותיות ולמעשה בכל שנות מנהיגותו, לא ביצע מהלך מנהיגותי חשוב אחד למען ארצו ועמו או לצורך ביסוס מנהיגותו. על רקע חולשתו וחוסר יכולתו המנהיגותית והמדינית, החל החמאס לזנב בו בשנים האחרונות גם באזור יהודה ושומרון ומתוך כוונה להניע הפיכה עממית שתגרום למנהיגות הפת"ח להיעלם, בדומה למה שהתרחש ברצועת עזה. גם מנהיגי הפת"ח עצמם הבינו כבר מזמן שאבו מאזן ככל הנראה כבר לא יעשה שום צעד משמעותי עד סיום תפקידו ומאבק הירושה על המנהיגות הפלסטינית, החל כבר לפני שנתיים או שלוש, מבלי שאבו מאזן הודיע בכלל על סיום תפקידו. האמת היא שהוא איים מספר פעמים להתפטר ולרדת מהזירה הפוליטית, אולם איומים אלו נשארו בעיקר בכותרות העיתונים.

החתרנות של חמאס

הגורם השני הוא אם כן חמאס. הארגון אומנם אינו מצליח להקים תשתית ארגונית מאסיבית בשטחי יהודה ושומרון, בעיקר בזכות פעילות מודיעינית וסיכולית ענפה מאוד של שב"כ בסיוע חלקי של ארגוני המודיעין הפלסטיניים. אולם רק בשלוש השנים האחרונות הצליח שב"כ לחשוף שלושה ניסיונות שונים של התארגנויות חמאס להוביל הפיכה שלטונית נגד אבו מאזן בשטחי יו"ש. ההצלחה של חמאס לנצח את פת"ח ברצועת עזה נתנה לפעילי הארגון תיאבון לנסות ולשכפל את המודל הזה גם ליו"ש, אולם בחוסר הצלחה.

למרות זאת התגלו בשנים האחרונות מקרים רבים שבהם שרים ובכירים פלסטינים אחרים סייעו לחמאס בהלבנת כספים, בהעברת ציוד ובתמיכה בפעילים שונים, אולי כדי לדאוג לעצמם ב"יום שאחרי". הארגון, שכבר הצליח להשתלט על רצועת עזה, לא מפסיק אם כן לבנות את התשתית להפלת ממשלת אבו מאזן ולכינונה של ממשלת חמאס ברמאללה.

מרואן ברגותי. צילום (ארכיון): AP

חולשת הנהגתו של עבאס, בשילוב עם חוסר הצלחתו לקדם את ענייניה הכלכליים של הרשות או את הסדריה המדיניים, מחלישים אותו לכל אורך הדרך ומחזקים את כוחות האופוזיציה הנלחמים נגדו. החמאס אמנם זוכה לתמיכה רבה בשטח אולם סובל מקשיים כספיים בהיעדר מקורות מימון חיצוניים. כוחו של הארגון עדיין חזק מאוד ברצועת עזה אך, כאמור, דווקא שב"כ הוא זה שמסכל השכם והערב, התארגנויות של חמאס ביהודה ושומרון.

הגורם השלישי הוא הרחוב הפלסטיני והציבוריות הפלסטינית, המביעים ייאוש רב מאבו מאזן. 
כך למשל, רק לאחרונה הזהיר ארגון הפת"ח את האזרחים שלא להצטרף למפלגה פלסטינית חדשה שהוקמה באזור חברון. המפלגה החדשה היא "מפלגת התיקון והפיתוח".
והיא קוראת "לרוב הדומם הפלסטיני להצטרף לשורותיה כדי לשים קץ לשחיתות ברשות הפלסטינית, למינויי המקורבים, תוך הדגשה שהיא פועלת לתיקון השורות באש"ף וברשות הפלסטינית". המפלגה נאמנה לאש"ף ולסוגיות היסוד הפלסטיניות, אך קוראת לחדול מגילויי טרור ורואה בעולם הערבי את העומק האסטרטגי של הפלסטינים. לכן, גם קוראת להרחיב את הקשרים עימו ולקיים קשרים עם מוסדות ישראליים וארגוני חברה אזרחיים בישראל.

רוחות פוליטיות

הגורם הרביעי הוא כוחות מדיניים חיצוניים. בתחום הזה רב הנסתר על הגלוי, אך ניתן לומר בוודאות כי כיום פועל הממשל בארה"ב, בשיטות שונות, להחלפת השלטון ברשות הפלסטינית ולירידתו של אבו מאזן מעל במת ההיסטוריה. למאמצים אלו מצטרפות גם חלק ממדינות ערב השכנות, שזיהו את הסכנה שבחוסר יכולתו של אבו מאזן להוביל שינוי או הישג מדיני כלשהו. המאמצים האלו באים לידי ביטוי, הן במימון כספי המועבר לגורמי אופוזיציה לאבו מאזן והן בתמיכה במהלכים פנים פלסטיניים, המביאים להיחלשותו.

הגורם החמישי הוא האופוזיציה שקמה לאבו מאזן מתוך תנועת הפת"ח. התנועה היא עדיין הגורם המרכזי והחזק ביו"ש כיום, אולם גם בתוך תנועה זו קמה לאבו מאזן אופוזיציה לוחמנית וחזקה מאוד, שאותה מובילים כיום שניים - מוחמד דחלאן ומרואן ברגותי המרצה עונש מאסר עולם בכלא הישראלי. הנשיא הפלסטיני עושה בשנים האחרונות מאמצים כבדים כדי להרחיק את דחלאן מכל מוקדי הכוח של הפת"ח ולמנוע מתומכיו אחיזה במקורות כוח אלו.

אולם המציאות טופחת על פניו. בקרב אנשי השטח ותושבי מחנות הפליטים ברצועה ובגדה, נהנה דחלאן מאהדה רבה גם בקרב אנשי הפת"ח וגם בקרב אנשי החמאס. קשריו המצוינים עם מפקדת החמאס בחו"ל מחד, ועם בכירים בארגון בפנים, מחזקים את מעמדו בשטח. במקביל, הוא מביע תמיכה בלתי מסויגת במנהיגותו של מרואן ברגותי ויוצר עימו ברית שמטרתה לערער את כוח ההנהגה הישנה בפת"ח ולבסס את כוחו שלו כמנהיג הבא. דחלאן נוסע בין בירות ארצות ערב למדינות המערב ובונה היטב את כוחו כמנהיג מוסכם. גם באמצעות השקעת כספים רבים שברשותו בשטח. בנוסף, הוא יוצר בריתות גם עם ארגון הג'יהאד האסלאמי ומפעיל באמצעות מדינות ערב, לחץ רב על אבו מאזן, להחזירו לקדמת הבמה ולמנותו כיורש.

גם כאן בפנים, ישנם כוחות הרואים את עצמם ראויים להנהגה וכבר התחילו לתפור חליפות ליום שאחרי. ביניהם ג'יבריל רג'וב, כיום ראש הוועד האולימפי הפלסטיני ומי ששימש בעבר כראש מנגנון המודיעין המסכל בגדה המערבית. הוא נהנה מתמיכה רבה בקרב פעילי השטח וממשיך לשמור על כוחו ולהקצין את התבטאויותיו בהתאם. דמות חשובה נוספת המוזכרת בהקשר להחלפת אבו מאזן, הוא מקורבו ואיש סודו של אבו-מאזן, ראש מנגנון המודיעין הפלסטיני - מג'ד פרג'. הוא נחשב כמקובל מאוד גם במסדרונות הממשל האמריקאי וכבעל תמיכה רבה בשטח, והוא בהחלט לוטש את עיניו לכיסאו של אבו מאזן ביום שאחרי ואולי גם ביום שלפני.

נביאי הזעם

מחקר פלסטיני שנערך בעבר על ידי יותר ממאה חוקרים פלסטינים, עוסק בשאלת עתיד הרשות הפלסטינית. הוא למעשה מנבא כי הרשות הפלסטינית עומדת לפני קריסה והיעלמות, בעיקר בגלל מדיניות ישראל המחלישה את הממשל הפלסטיני ונמנעת מלקדם יוזמות מדיניות. המחקר אמנם מתעלם מחלקו של אבו מאזן בקיפאון שנוצר, אולם הממצאים רלוונטיים בכל מקרה.  

המחקר צופה את היעלמות יוזמת שתי המדינות לשני העמים וחזרה לאחור לתקופת הכיבוש המלאה והשלטון הצבאי בשטחים. פירוק הרשות יביא, עפ"י עורכי המחקר, להקצנת עמדות הארגונים הפלסטיניים כולל הפת"ח ולהחרפת המאבק האלים נגד ישראל. מנהיגים פלסטינים מסוימים אף מביעים עמדה גלויה בזכות חזרה לחיים תחת שלטון ישראל, על מנת לשפר את רמת החיים ויכולת התעסוקה בשטחים. אחרים מקדמים יוזמות להצטרפות אזורים שלמים מהגדה המערבית ובעיקר באיור חברון, לממלכת ירדן.

מחקר זה מצטרף לממצא מעניין שעלה לפני מספר שנים, והוסתר בעבר על ידי הרשות הפלסטינית. על פי ממצאי סקר שבוצע על ידי מכון סקרים פלסטיני ברמאללה, מוכנים כ-70% מהפלסטינים לוותר על הרשות ולשוב לחיות תחת שלטון ישראלי, ובלבד שיתאפשר להם לעבוד ולחיות ברמת חיים סבירה.

משחקי הכס

כך או כך, המצב ברשות הפלסטינית הולך ומתערער. כולם מבינים שאבו מאזן סיים את תפקידו ההיסטורי, אם בכלל היה לו כזה. בהיעדר יורש טבעי ובמצב של מנהיגות חלשה, מתחילים מוקדי כוח בשטח לצבור נשק, לכרות בריתות ולהיערך ליום שאחרי. לא מוגזם יהיה להעריך שעם לכתו של המנהיג ללא יורש מוסכם, תתנהל בשטח מלחמת אזרחים כוללת בין הטוענים לכתר ותומכיהם. כסף רב מוזרם אל השטח לרכישת וצבירת נשק ותשלום לפעילים.

העובדה שאין שום אופק מדיני מול ישראל, רק מחמירה את המצב. במצב כזה כל תסריט הוא אפשרי. השתלטות של החמאס על השלטון הפלסטיני גם בגדה המערבית, מלחמת אזרחים כוללת בתוך הרשות כולל אינתיפאדה רחבה נגד ישראל, הקמת ברית של פת"ח, ג'יהאד אסלאמי וחמאס לניהול הרשות הפלסטינית, בחירתו של מרואן ברגותי הכלוא בישראל למנהיג הבא ובנייתו כ"נלסון מנדלה" הבא, או אנרכיה מוחלטת בכל שטחי הרשות.

חשוב להבין כי הבעיה העיקרית והמכשול העיקרי להסדר עם הפלסטינאים נמצא דווקא ובאופן לא מפתיע, בצד הפלסטיני. עבאס ירש מקודמו, יאסר ערפאת, רשות שלטונית שאינה מתפקדת לחלוטין. לא בהיבט המדיני, לא בהיבט החברתי או המנהיגותי ולא בהיבט הניהולי והאדמיניסטרטיבי. הרשות הפלסטינית היום, בדיוק כמו לפני עשר ועשרים שנה, נסמכת לחלוטין על תרומותיהן של מדינות העולם מחד, ועל מערכות גביית המיסים, החשמל ותשתיות התחבורה של מדינת ישראל מאידך.

מעבר לכך, הרשות הפלסטינית לא השכילה לפתח בכל השנים הללו את התעשייה שלה והמשיכה להישען לחלוטין על התעשייה הישראלית, באופן שבו כמעט כל בתי האב הפלסטיניים תלויים בפרנסה המגיעה ממעסיקים ישראלים. מי שייכנס היום למחנות הפליטים ביהודה ובשומרון, ייגלה שהם נראים בדיוק כפי שהיו ב-1991, כאשר פינתה ישראל את יהודה ושומרון. בכל השנים הללו לא עשתה הרשות הפלסטינית דבר לשיפור מעמדה ותנאי חייהם של אותם פליטים.

הדמוקרטיה לא ממש חוגגת ברשות הפלסטינית והאפשרויות המסתמנות לעתיד הקרוב בהנהגת הרשות הן די ברורות. אבו מאזן יפתיע מאוד את הפלסטינים והעולם ואפילו את עצמו, אם יצליח לעשות צעד מדיני משמעותי שיקדם את הקמת המדינה הפלסטינית. הסיכוי הסביר הוא שלא יהיה חדש תחת השמש של עבאס והוא ייעלם בין דפי ההיסטוריה מבלי להשאיר חותם משמעותי. מטבע הדברים ינסה עבאס לבנות לו יורש טבעי שייקח את מקומו, וכיום נראים סיכוייו של פרג' גבוהים יותר, והוא גם זוכה לדלת פתוחה במסדרונות הממשל בוושינגטון.

פוטו פיניש

אבל מוחמד דחלאן ומרואן ברגותי אינם מתכוונים לשבת בבטלה ולראות את השלטון נלקח מהם. כבר היום מזרים דחלאן לתוך הגדה ולרצועה, מיליוני דולרים לבניית תשתיות בקרב תומכיו במחנות הפליטים ובחלק מהערים והכפרים. דחלאן צובר כוח לא מבוטל, ומאידך ברגותי, אסיר העולם, צובר תמיכה ציבורית רבה בקרב הפלסטינים. דחלאן כמובן מצהיר כי אינו מעוניין בנשיאות וכי מייעד אותה לברגותי, אולם מי שמכיר את דחלאן יודע בוודאות כי הוא מכוון הכי גבוה שאפשר וכי תמיכתו בברגותי נועדה רק להשגת תמיכה נוספת בו, ומתוך הבנה ותקווה כי ברגותי לא ישתחרר לעולם מהכלא הישראלי.

הסבירות הגבוהה היא כי בהיעדר שינוי ממשי בהנהגת הרשות הפלסטינית, לא יהיה עם מי לדבר או לקדם הסדר כלשהו גם אם ישראל תיזום מהלך כיום. צריך לקוות כי מנהיגה הבא של הרשות יגלה אומץ ומנהיגות ויצליח להוביל שינוי בגישת הפלסטינים להסדר מדיני ריאלי שגם ישראל תוכל ותסכים לחיות עימו. נטול פנטזיות ושאיפות לאומיות בלתי סבירות.

על רקע זה, תוכנית השלום של הנשיא טראמפ עשויה להיות מעשית ויישומית מאוד בהציבה שלבים מעשיים בתהליך הדרגתי, הכולל הסדרים שונים בדרך להסכם הסופי. אולם כדי שתוכנית כזו תצליח, חייבים להיות לה שותפים מכל הצדדים. במקרה הפלסטיני, השותף אינו קיים ואינו משתף פעולה. הצפי הוא שכל עוד אבו מאזן יושב על כיסאו, גם לא יתקיים שיתוף פעולה שכזה ולכן את עיקר המאמץ כיום יש להשקיע בהחלפת השלטון הפלסטיני בצורה מסודרת ועל ידי תומכי התהליך. המנהיג הפלסטיני שיזכה להצלחה הוא זה שייצג את צרכי אזרחיו. וצרכי הפלסטינים הם לפני הכל: פרנסה, עבודה ורמת חיים סבירה. כל אלו תלויים לחלוטין בישראל וביכולתה לספק ביטחון כלכלי לפלסטינים בסיוע ארה"ב.

מתוך גיליון 45 של מגזין ישראל דיפנס

אולי יעניין אותך גם

המחליף נותר בצל. נותרנו רק עם תמונות של אל בגדדי. צילום: AP

נותר בצל החשאיות: מי הוא מנהיג דאעש החדש?

ארגוני מודיעין, מומחי טרור ואנליסטים מנסים להבין מי האיש שהחליף את אל בגדדי. הנשיא טראמפ צייץ שהוא יודע, אך אנשי ממשלו הכחישו. אז מה אפשר להגיד על אל-קוריישי, שעל פי הערכות נחשב לבעל חשיבות גדולה בארגון