"דובר צה"ל מודיע": ממלחמת העצמאות ועד עידן הטוויטר

השבוע נכנס לתפקידו דובר צה"ל החדש, תא"ל הדי זילברמן. הזדמנות להכיר את הגישה של צה"ל לתקשורת לאורך השנים בטור השבועי של אפרים לפיד (בעצמו הדובר ה-16 של צה"ל)

 
"דובר צה"ל מודיע": ממלחמת העצמאות ועד עידן הטוויטר

תא"ל רונן מנליס (משמאל) בטקס החלפתו בתא"ל הדי זילברמן (במרכז). צילום: יחידת דובר צה"ל

ההתלבטויות בשאלת המדיניות התקשורתית של דובר צה"ל נמשכו מאז הוקם במלחמת העצמאות. יחידת הקשר לעיתונות הייתה תחת מחלקת המודיעין (ממ"ן) באגף המבצעים (אג"ם). בראשה עמד (לא נקרא עדיין דובר) משה (מויש) פרלמן (1948- 1952), קצין אשר ראוי להערכה מיוחדת על הקמת המסגרת לעיתונות חוץ ולעיתונות ישראלית (כך ראה בן גוריון את סדר העדיפויות לחיזוק הגיבוי הבינלאומי). מויש, יליד בריטניה, קצין תותחנים בצבא הבריטי, בעל רקע תקשורתי וציוני מסור, עלה ארצה אחרי כ"ט בנובמבר 1947. הדוברים אחריו, עמינדב פרי (1952-1953) ונחמן קרני (1953-1955), המשיכו בגישה של הבאת עיתונאים למוקדי הפעילות, למרות סיכון החשיפה הכרוך בפעילות זו. כך גובשה מדיניות ראשונית של קשרי עיתונות עם הצבא.

שינוי במדיניות זו חל לאחר "עסק הביש" במצרים ב-1954, כאשר במטכ"ל נוצרה תחושה שהמדיניות התקשורתית הפתוחה תרמה לליבוי סערה ציבורית סביב "הפרשה". הרמטכ"ל, משה דיין, חש כי היחסים בין דובר צה"ל לעיתונות הם ליברליים מדי, שמידע חסוי דולף מהצבא, והורה להקשיח את המדיניות התקשורתית הפתוחה. ברוח זו, מינה הרמטכ"ל לתפקיד דובר צה"ל את נחמיה ברוש, איש מודיעין שהיה ידוע כשומר סוד, שהונחה לנקוט מדיניות מצמצמת של יחסים עם התקשורת.

ההשלכות של המדיניות היו: מידע שנמסר על ידי דובר צה"ל נבדק ואומת. לא אושר להעביר מידע מצה"ל לתקשורת אלא דרך דובר צה"ל. המותג "דובר צה"ל מודיע" התחזק מאוד בתודעת הציבור הישראלי ונתפש כביטוי למנגנון אמין של מסירת מידע בדוק לציבור. עורכי עיתונים התלוננו על ידו הקפוצה של דובר צה"ל, ואף פנו לרמטכ"ל בתלונה שנחמיה ברוש אינו דובר צה"ל אלא "שותק צה"ל". הם טענו כי הדובר מונע מהם סיקור של מידע אטרקטיבי ובעל חשיבות.

מאמ"ן לידי הרמטכ"ל

במלחמת ששת הימים (1967) עמד הדובר, אל"מ אריה שלו, קצין מודיעין ותיק, בראש מחלקת בה"ס (ביטחון שדה והסברה), שני נושאים סותרים בתכלית. השילוב הזה פורק אחרי המלחמה. הדובר במלחמת ההתשה היה אל"מ יוסי כלב, אף הוא קצין מודיעין (שלו וכלב היו קמ"ני פיקוד הצפון). דובר צה"ל במלחמת יום הכיפורים, תא"ל פנחס (פיניה) להב, קצין שלישות, נאלץ לסיים את תפקידו אחרי המלחמה, למרות שנושא הדוברות לא היה הסיבה לכישלון בפתיחת המלחמה. הוא היה האחרון לכפיפות של יחידת דובר צה"ל לאמ"ן. מ-1974 הדובר כפוף לרמטכ"ל.

בין השנים 1979-1974 התחלפו ארבעה דוברים. הראשון, תא"ל אפרים פורן, שנטה להקשיח עוד יותר את המדיניות התקשורתית המצמצמת של דובר צה"ל. הוא רמז כי מצרים וסוריה ידעו על מהלכי צה"ל במלחמה, למרות הצנזורה הצבאית, שכֵּן ריבוי מידע, גם אם אינו חסוי, יכול לסייע לאויב להרכיב תמונת תצרף של מהלכי הצבא. כך הוא הסביר והצדיק את המדיניות, לפיה לא נמסר מידע רב לציבור במהלך מלחמת יום הכיפורים.

אחריו, תא"ל דב שיאון גרס שמדיניות תקשורתית פתוחה מדי מאפשרת חדירה לנושאים פנימיים שאינם מועילים לצה"ל. בעיניו, פרסום על הנעשה בצה"ל הוא "צרה", הפוגעת בדיוק העובדתי הנמסר לציבור. חודש לאחר כניסתו לתפקיד דובר צה"ל הוא קבע כי אין לאפשר שיחות רקע של עיתונאים עם קצינים בכירים, כדי למנוע הטחות אשמה הדדיות סביב האחריות למלחמה, למהלכיה ולתוצאותיה.

צה"ל מתחיל להיפתח

מחליפו, תא"ל יואל בן פורת, הגיע לתפקיד אחרי פיקוד על יחידה 8200 ונקט באותה גישה. אל"מ יצחק גולן (1977- 1979), קצין חינוך, פעל לחיזוק מחדש של הקשר של צה"ל עם הציבור ועם מובילי דעת קהל בישראל ובחו"ל. בין השאר, הוא עשה זאת באמצעות עידוד ביקורי משלחות בבסיסי צה"ל. מחליפו, תא"ל יעקב אבן (1979- 1984) נדרש להתמודד עם דברור התקיפה של הכור הגרעיני בעיראק, ואחריה עם השנים הראשונות של הלחימה בלבנון.

התמודדות תקשורתית עם פעילות מבצעית ברחבי יהודה שומרון ועזה ("האינתיפאדה" הראשונה מ-1987) התחוללה בתקופת הדובר תא"ל אפרים לפיד (כותב שורות אלו) בין 1984- 1989, על מאות ההרוגים הפלסטינים במהלכה. הוא פעל לשימוש מוגבל בסגירת שטח צבאי לתקשורת כדי למנוע פרשנות כי יש לצה"ל מה להסתיר. שבויים ונעדרים היו נושא למעורבות ציבורית-תקשורתית נרחבת. הסרט הדוקו-דרמטי "שתי אצבעות מצידון", שהופק על ידי יחידת ההסרטה של דו"צ זכה באותה עת למאות אלפי צופים בארץ ובעולם.

דובר צה"ל במלחמת המפרץ (1991), נחמן שי, איש תקשורת מנוסה, קנה פרסום עולמי וישראלי בתפקיד המסביר לציבור על התנהגות בתקיפות טילים ("שתו מים"). שלושה קציני מודיעין – תא"לים אילן טל, עמוס גלעד ורון כתרי, ושני אנשי תקשורת - עודד בן עמי ורות ירון, דבררו את צה"ל בשנים 2005-1991. דוברת צה"ל תא"ל מירי רגב (2005-2007), היחידה בין הדוברים אשר גדלה ביחידה מדרגת סגן עד תא"ל, נקטה פתיחות תקשורתית מוחלטת בהתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005, שהייתה מבצע צבאי חריג מאין כמותו. המשך הפתיחות במלחמת לבנון השנייה חוללה תגובות הפוכות בציבור הישראלי, במיוחד משום שהציבור חש כי פרסומים בזמן לחימה מסייעים לאויב. בעת מלחמה מעדיף הציבור "לדבר מעט ולעשות הרבה" ולראות מפקדים המרוכזים בשדה הקרב ולא בשדה הרדיו והטלוויזיה.

עידן הרשתות החברתיות

לאחר המלחמה בלבנון ומבצע "עופרת יצוקה", אימצה חטיבת דובר צה"ל, בפיקוד תא"ל אבי בניהו, מדיניות תקשורתית מדודה ומבוקרת. לקחים שיושמו היו חיזוק התיעוד המבצעי, בניית מוכנות ל"יום שאחרי" ושיפור יכולות במדיה החדשה. המסגרת דובר צה"ל הפכה מחטיבה למערך, עם נציגים בזרועות, בפיקודים, באוגדות ובחטיבות הסדירות. הדוברים הבאים, תא"ל יואב (פולי) מרדכי ותא"ל מוטי אלמוז,(שהיו אחר כך לאלופים), עסקו בעיקר בדברור מבצעי צה"ל בעזה.

הדובר שסיים עתה, תא"ל רונן מנליס, פעל בשנתיים האחרונות בשתי הזירות הפעילות של הצבא, עזה והצפון, כולל במסגרת הסרת העמימות של מבצעי המב"מ (המערכה בין המלחמות) וביחסי צבא-חברה. בתקופה זו הוכיחה חטיבת דובר צה"ל את יכולותיה בקרב על התודעה בעימות האופרטיבי, בתווך הדיגיטלי לקהלים הישראלי, הבינלאומי והערבי. יישר כח לדובר צה"ל הכ"ח, תא"ל הִדַּי זילברמן.

 

 

אולי יעניין אותך גם