יחסים ארוכי טווח: המשותף לרוסיה והציר השיעי

בין מוסקבה לבין הציר המוסלמי שיעי, בהובלת איראן, ישנה ברית שככל הנראה תמשיך להתקיים עוד זמן רב. כדי לנתק את הקשר הבעייתי עבור ישראל, צריך קודם להבין את מהותו. פרשנות

 

צילום: AP

אחד הנושאים הבוערים והאקטואליים שעומדים בפני מקבלי ההחלטות בישראל הוא ניתוק הברית בין רוסיה לאיראן. למרות שהמטרה היא קשה, אולי אף בלתי ניתנת להשגה בטווח הזמן הקצר והבינוני, צינון הקשר בטווח הארוך הוא אפשרי בהחלט. על מנת להצליח בכך יש קודם כל להבין את מהותו של קשר זה.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז תחילת המעורבות המאסיבית של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה, אנו עדים לברית הנרקמת בין רוסיה לבין הציר השיעי, בהובלת איראן. הציר כולל גם את המשטר העלאווי של הנשיא אסד בסוריה, תנועת חיזבאללה הלבנונית, המיליציות השיעיות בעיראק, החות'ים בתימן ואף מיליציות המורכבות מספק מתנדבים ספק שכירי חרב בני המיעוטים השיעיים מאפגניסטן ופקיסטן, שהובאו על ידי איראן למזרח התיכון.

לצופה מן הצד, שיתוף הפעולה בין האיראנים ובעלי בריתם לבין הרוסים יכול להיראות כתולדה של זהות אינטרסים זמנית: שני הגורמים מעוניינים בהישרדותו של משטר אסד. הראשון במטרה לייצר מסדרון יבשתי בשליטה שיעית מאיראן, דרך עיראק וסוריה ועד לבנון והים התיכון והשני במטרה לקנות לעצמו נוכחות צבאית קבועה במזרח התיכון בדמות בסיסי צי וחיל אוויר בסוריה.

האיומים מאיראן, עזה וחיזבאללה: גיליון חדש למגזין ישראל דיפנס

עד כמה שהסבר זה נשמע הגיוני, הוא נכון בחלקו בלבד. מאז התמוטטות ברית המועצות, רוסיה מחפשת דרך אידיאולוגית חדשה שתוכל לשמש כמכנה משותף לאזרחיה וכמדריך להחזרת כבודה האבוד לנוכח ההפסד הצורב שנחלה מול ארה"ב והמערב במלחמה הקרה. רבים סבורים שרוסיה המודרנית החליפה את האידיאולוגיה הקומוניסטית בשילוב בין ריאל-פוליטיק ציני ומחושב לבין לאומנות רוסית ותחיה דתית נוצרית-אורתודוכסית.

הדמות שמסמלת גישה זו יותר מכל היא כמובן דמותו של הנשיא ולדימיר פוטין, אותו סוכן ק.ג.ב לשעבר, שאינו רואה סתירה בין עברו הקומוניסטי לבין המלצתו לאזרחיו לקרוא את הביבליה הנוצרית. נשיא רוסיה מוביל מדיניות שנראית כמשחק שח ארוך טווח ובעל מהלכים מורכבים, אשר נועדו לכאורה להקנות לרוסיה, שעדיין נמצאת בפיגור כלכלי, טכנולוגי ופוליטי מול המערב, מכפילי כוח והזדמנות ליצור שוב "חלופה" למערב, בדרך לסדר עולמי רב-קוטבי.

הדרך להיות מעצמת על

מהלכים אלה של רוסיה דורשים מאמץ רב והירתמות של דעת הקהל הרוסית לנוכח מכשולים בדרך, כגון סנקציות כלכליות של המערב, קורבנות בנפש ולחצים פנימיים של כוחות הדורשים לשנות כיוון. כל אלה דוחפים את המשטר לאמץ אידיאולוגיות חדשות-ישנות אשר יוכלו מצד אחד לאחד את החברה הרוסית ומהצד השני להתוות דרך, נרטיב לעתיד שבו רוסיה תוכל להגשים את מטרותיה ולהפוך שוב למעצמת על.

אחת מאסכולות המחשבה הבולטות ברוסיה בשלושים השנים האחרונות, אשר מתיימרת לנסח משנה סדורה אידיאולוגית העונה לכל הדרישות המובאות לעיל, וכזו שגם מוצאת אוזן קשבת אצל השלטון היא הניאו-אירואסיאתיות. מדובר באידיאולוגיה שמקורה בתחילת המאה העשרים, אשר גורסת כי ההיסטוריה העולמית היא מאבק בין הציוויליזציה האטלנטית האנגלו-אמריקאית שמקור כוחה הוא ימי בעיקרו, לבין הציוויליזציה האירו-אסיאתית הרוסית-מרכז אסיאתית שמקור כוחה הוא ביבשה. דוברה הבולט של תורה זו ברוסיה הוא אלכסנדר דוגין (Aleksandr Dugin), הוגה דעות רוסי אשר הגה את הניאו-אירואסיאתיות ואשר משמש מזה שנים רבות בתפקידי ייעוץ בכירים לצמרת המדינה והצבא ברוסיה. פעילותו זו הופכת אותו לדעת פרשנים מערביים רבים לאידיאולוג המשפיע ביותר ברוסיה המודרנית, כזה שהמשטר חפץ ביקרו, עמדה שזיכתה אותו לכינוי "הרספוטין של רוסיה המודרנית", על שם אותו יועץ מיסטי ותימהוני של משפחתו של הצאר האחרון.

טראמפ. אינטרס משותף בין רוסיה לשיעים. צילום: AP

בהקשר זה, דוגין טוען בצורה שיכולה להיראות כפרדוכסלית, כי על כל הכוחות המסורתיים-דתיים לשתף פעולה עכשיו נגד איום המודרניות החילונית והקפיטליזם, גם אם ישנם הבדלים ויריבויות בין כוחות אלה: המוסלמים, ההינדים, היהודים, הנוצרים וכו'. באופן מפתיע יש במשנתו של דוגין מקום מיוחד לאיראן ולשיעים: דוגין טוען כי האסלאם הפונדמנטאליסטי הסוני רוצה ליצור אחידות בעולם, לכפות בכוח דרך חיים ודת אחידה על כל העולם, ובכך לדעתו דומה לכפייה של המערב הליברלי ואף לפאשיזם. השיעה, לעומת זאת, היא לדעתו רבת פנים והוא מתפעל מטקס ה"תעזיה" במסגרת חג העשוראא (בו המאמינים השיעים מכים וחותכים את עצמם לזכר ההפסד בקרב כארבלה במאה השביעית לספירה).

נקודת המפגש של השיעה והאינטרס הרוסי

אין באמור לעיל כדי לקבוע כי רוסיה אינה מוכנה לשתף פעולה עם מדינות מוסלמיות סוניות, אך לפחות במזרח התיכון, הציר הסוני מובל על ידי ערב הסעודית, בת בריתם הוותיקה של ארה"ב והמערב. לכן, האינטרסים של ציר זה מנוגדים לאינטרסים הרוסיים בטווח הארוך. בטווח הקצר, רוסיה לא מנועה מלשתף פעולה עם מדינות סוניות, עסקאות הנשק שלה עם מצרים מוכיחות נקודה זו. כמו כן, ישנן מדינות סוניות המנהלות מדיניות עצמאית מהציר של ערב הסעודית, דוגמת טורקיה וקטאר, ואשר להן יחסים קרובים עם איראן השיעית.

רוסיה מחזרת אחר מדינות אלו ומנסה להרחיקן מהציר הסוני שבהנהגת ערב הסעודית ומהמערב. נקודה נוספת אשר משפיעה על ההעדפה הרוסית היא העובדה כי בשטחי הפדרציה הרוסית לא חיים עמים מוסלמים שיעים אלא סונים בלבד. במבט ראשון, אפשר היה להניח כי דבר זה ישמש כגשר בין רוסיה לבין העולם הסוני – אך יש לזכור כי לרבים מעמים אלה היו וישנן שאיפות בדלניות אשר זכו לתמיכה אידיאולוגית, כספית ואף צבאית מהמדינות של הציר הסוני במהלך השנים, מהצ'צ'נים שבצפון הקווקז ועד לטטארים שבחצי האי קרים (שצורפו לרוסיה בעל כורחם כתוצאה מהסיפוח הרוסי של חצי האי מידי אוקראינה).

כל זה מביא אותנו למסקנה כי הברית בין רוסיה לבין הציר השיעי בהובלת איראן היא ככל הנראה ארוכת טווח החורגת מזהות אינטרסים זמנית ומהסבר פשוט, ע"י העיקרון של "האויב של אויביי הוא חברי". נראה אם כך, כי הדרך להרחקת רוסיה מאיראן עוברת דרך התקרבות רוסיה לאיחוד האירופי ולמערב, תוך הסדרת הסכסוך עם אוקראינה והסרת הסנקציות מעליה. דבר זה יגרום לה להתרחק מרעיונות כדוגמת ה"ניאו-אירואסיאתיות" ולאמץ מדיניות פיתוח אשר תהיה פחות לעומתית ובדלנית.

שיקולים אלה ראוי שיילקחו בחשבון על ידי הוגי המדיניות בישראל ובמערב מכיוון שעל מנת לחתוך את ה"קשר הגורדי" האירו-אסיאתי, קודם יש לזהות אותו.   

 

אולי יעניין אותך גם