גרעין זו החלטה פוליטית: איראן נשארת על הסף
טהרן החליטה על נסיגה נוספת מהסכם הגרעין והחלה בפיתוח צנטריפוגות. במקביל, היא הודיעה כי היא יכולה לעצור את הפיתוח במידה והמעצמות יעמדו בהתחייבויות שלהן. אז מדוע בוחרת איראן לנהל מדיניות סף ולהישאר ללא פצצה, גם אחרי עשרים שנה? דעה
עמי רוחקס דומבה
| 09/09/2019
רוחאני. גרעין זה עניין של פוליטיקה. צילום: AP
המהלכים האחרונים של איראן מאז נכנס טראמפ לתפקידו, מסמנים כי בטהרן בחרו באסטרטגיה של מדינת סף לצורך הרתעה גרעינית. כלומר, תפיסה המבוססת על הכנת כלל מרכיבי הפצצה ובדיקתם, כולל ניסויים שונים שאינם כוללים פיצוץ מתקן גרעיני. יכולת סף זו תאפשר לאיראן להרכיב פצצה בפרק הזמן שיידרש למדינה כמו ארה"ב להכין כוחות לפלישה. ההערכות מדברות על כשנה. גם ההכרזה האחרונה של טהרן כי תתחיל לפתח ולהזריק גז לצנטריפוגות חדשות ( IR-6) היא חלק מאותו קו מדיני.
לכאורה, הלחץ שמפעיל טראמפ על איראן באמצעות סנקציות כלכליות היה אמור לגרור אותה לניסוי גרעיני. כזה, היה יכול להסיר מעליה את איום הפלישה האמריקני. אך היא לא עשתה זאת. אטען כי הסיבה לכך טמונה ברצונה של איראן לא לשבור את הכלים מחד עם ניסוי גרעיני, ומאידך לשמר את ההרתעה מול ארה"ב וישראל.
אם איראן תציג פצצה, היא יכולה לשפר את עמדתה במו"מ מול ארה"ב ואירופה, או לחילופין להרע את מצבה כמו שקורה עם צפון קוריאה. הסיכוי להיות מוקצית בקהילה הבינלאומית ללא סיכוי להסכם חדש שיוציא אותה מהבוץ הכלכלי גדול. מצד שני, סטטוס מדינת סף של "שנה מפצצה" מאפשר לאיראן להמשיך במשחק המדיני לצורך שיפור עמדות מול ארה"ב ואירופה, במקביל להמשך פיתוח ובדיקה של מכלולי פצצה. בצורה כזו, אם איראן תזהה התארגנות לפלישה אמריקנית (הערכה כי מדובר בשנה הכנות למלחמה כזו), היא תרכיב פצצה ותבצע ניסוי ראווה על מנת לגדוע את התכנית.
נזכיר כי איראן מפתחת גרעין צבאי כבר מסוף שנות ה-70 לאחר המהפכה. ההסתברות שאיראן לא יכלה להגיע לפצצה בעשרות שנים אלה אפסית. ישנן מדינות שהגיעו לפצצה בעשרים שנים או פחות מכך. מכאן, שאם באיראן הייתה החלטה מדינית להגיע לפצצה עובדת, כנראה שהיום היינו במקום אחר. סביר יותר להניח כי איראן, לאורך השנים, השקיעה בפיתוח ובדיקת מכלולים ולא בהרכבה של פצצה. עיון בחומרי ארכיון המוסד שהודלפו למכון המחקר ISIS יעידו על כך. המוסד לא הביא עד היום הוכחה לפצצה איראנית.
לא הכל עניין של מדיניות
בהיבט ההנדסי, אחת הבעיות העיקריות של איראן בפיתוח פצצה הייתה ונשארה (ככל הנראה) מערכת היזימה של הפצצה. מדובר במנגנון שמתחיל את הליך הקריסה והוא כולל רכיבים שקשה לאיראן להשיג בגלל הסנקציות. חלקם הגדול מיוצר במערב. מדינות נוספות שיכולות לעזור לאיראן בנושא הן סין, רוסיה, צפון קוריאה ופקיסטן. ככל הנראה סין, רוסיה ופקיסטן לא רוצות איראן גרעינית (עם או בלי קשר לסנקציות אמריקניות). המעורבות של פיונגיאנג בפרויקט הגרעין האיראני לא ברורה. לפחות לא לפי מקורות גלויים. חלק מהפרסומים טענו שנציגים איראניים נכחו בניסויים גרעיניים שערך קים. עם זאת, לא ברור האם פיוניאנג עזרה או עוזרת לטהרן עם מנגון הקריסה.
נקודה נוספת בהיבט זה היא האסטרטגיה האזורית של איראן. בעוד ישראל, לפי מקורות זרים, מחזיקה בגרעין צבאי, אף מדינה אחרת במזרח התיכון לא מחזיקה בנשק כזה. באיראן כנראה לא חוששים ממכה מקדימה גרעינית של ישראל, ולכן מדובר מבחינת טהרן באיום בעצימות נמוכה. לעומת זאת, אם טהרן תציג פצצה, היא יכולה להתחיל מירוץ חימוש גרעיני אצל טורקיה, סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים ואחרות. מבחינה אסטרטגית, טהרן יכולה למצוא את עצמה במצב פחות טוב מהיום אם יהיה לה גרעין, אך כך גם לכולן מסביבה.
אין ספק כי שאלת הזהב בכל הסיפור הגרעיני של איראן היא כיצד מדינה שהחלה פיתוח גרעין צבאי לפני ארבעים שנים, טרם הגיעה לפצצה עובדת. בהנחה ואין לה כמה במרתף, התשובה מתמקדת בהחלטה מדינית. כפי שהתבטא בעבר ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, בכנס של INSS בספטמבר 2018: "גרעין זו החלטה פוליטית". בהמשך דבריו, אמר פרדו, כי ישנן שלוש חלופות להפסיק גרעין באיראן: כיבוש על ידי ארה"ב, החלטה איראנית שזה לא כדאי או החלפת משטר. משלושתן, נראה כי איראן בשנים האחרונות בוחרת לא להגיע לפצצה.
טהרן החליטה על נסיגה נוספת מהסכם הגרעין והחלה בפיתוח צנטריפוגות. במקביל, היא הודיעה כי היא יכולה לעצור את הפיתוח במידה והמעצמות יעמדו בהתחייבויות שלהן. אז מדוע בוחרת איראן לנהל מדיניות סף ולהישאר ללא פצצה, גם אחרי עשרים שנה? דעה
רוחאני. גרעין זה עניין של פוליטיקה. צילום: AP
המהלכים האחרונים של איראן מאז נכנס טראמפ לתפקידו, מסמנים כי בטהרן בחרו באסטרטגיה של מדינת סף לצורך הרתעה גרעינית. כלומר, תפיסה המבוססת על הכנת כלל מרכיבי הפצצה ובדיקתם, כולל ניסויים שונים שאינם כוללים פיצוץ מתקן גרעיני. יכולת סף זו תאפשר לאיראן להרכיב פצצה בפרק הזמן שיידרש למדינה כמו ארה"ב להכין כוחות לפלישה. ההערכות מדברות על כשנה. גם ההכרזה האחרונה של טהרן כי תתחיל לפתח ולהזריק גז לצנטריפוגות חדשות ( IR-6) היא חלק מאותו קו מדיני.
לכאורה, הלחץ שמפעיל טראמפ על איראן באמצעות סנקציות כלכליות היה אמור לגרור אותה לניסוי גרעיני. כזה, היה יכול להסיר מעליה את איום הפלישה האמריקני. אך היא לא עשתה זאת. אטען כי הסיבה לכך טמונה ברצונה של איראן לא לשבור את הכלים מחד עם ניסוי גרעיני, ומאידך לשמר את ההרתעה מול ארה"ב וישראל.
אם איראן תציג פצצה, היא יכולה לשפר את עמדתה במו"מ מול ארה"ב ואירופה, או לחילופין להרע את מצבה כמו שקורה עם צפון קוריאה. הסיכוי להיות מוקצית בקהילה הבינלאומית ללא סיכוי להסכם חדש שיוציא אותה מהבוץ הכלכלי גדול. מצד שני, סטטוס מדינת סף של "שנה מפצצה" מאפשר לאיראן להמשיך במשחק המדיני לצורך שיפור עמדות מול ארה"ב ואירופה, במקביל להמשך פיתוח ובדיקה של מכלולי פצצה. בצורה כזו, אם איראן תזהה התארגנות לפלישה אמריקנית (הערכה כי מדובר בשנה הכנות למלחמה כזו), היא תרכיב פצצה ותבצע ניסוי ראווה על מנת לגדוע את התכנית.
נזכיר כי איראן מפתחת גרעין צבאי כבר מסוף שנות ה-70 לאחר המהפכה. ההסתברות שאיראן לא יכלה להגיע לפצצה בעשרות שנים אלה אפסית. ישנן מדינות שהגיעו לפצצה בעשרים שנים או פחות מכך. מכאן, שאם באיראן הייתה החלטה מדינית להגיע לפצצה עובדת, כנראה שהיום היינו במקום אחר. סביר יותר להניח כי איראן, לאורך השנים, השקיעה בפיתוח ובדיקת מכלולים ולא בהרכבה של פצצה. עיון בחומרי ארכיון המוסד שהודלפו למכון המחקר ISIS יעידו על כך. המוסד לא הביא עד היום הוכחה לפצצה איראנית.
לא הכל עניין של מדיניות
בהיבט ההנדסי, אחת הבעיות העיקריות של איראן בפיתוח פצצה הייתה ונשארה (ככל הנראה) מערכת היזימה של הפצצה. מדובר במנגנון שמתחיל את הליך הקריסה והוא כולל רכיבים שקשה לאיראן להשיג בגלל הסנקציות. חלקם הגדול מיוצר במערב. מדינות נוספות שיכולות לעזור לאיראן בנושא הן סין, רוסיה, צפון קוריאה ופקיסטן. ככל הנראה סין, רוסיה ופקיסטן לא רוצות איראן גרעינית (עם או בלי קשר לסנקציות אמריקניות). המעורבות של פיונגיאנג בפרויקט הגרעין האיראני לא ברורה. לפחות לא לפי מקורות גלויים. חלק מהפרסומים טענו שנציגים איראניים נכחו בניסויים גרעיניים שערך קים. עם זאת, לא ברור האם פיוניאנג עזרה או עוזרת לטהרן עם מנגון הקריסה.
נקודה נוספת בהיבט זה היא האסטרטגיה האזורית של איראן. בעוד ישראל, לפי מקורות זרים, מחזיקה בגרעין צבאי, אף מדינה אחרת במזרח התיכון לא מחזיקה בנשק כזה. באיראן כנראה לא חוששים ממכה מקדימה גרעינית של ישראל, ולכן מדובר מבחינת טהרן באיום בעצימות נמוכה. לעומת זאת, אם טהרן תציג פצצה, היא יכולה להתחיל מירוץ חימוש גרעיני אצל טורקיה, סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים ואחרות. מבחינה אסטרטגית, טהרן יכולה למצוא את עצמה במצב פחות טוב מהיום אם יהיה לה גרעין, אך כך גם לכולן מסביבה.
אין ספק כי שאלת הזהב בכל הסיפור הגרעיני של איראן היא כיצד מדינה שהחלה פיתוח גרעין צבאי לפני ארבעים שנים, טרם הגיעה לפצצה עובדת. בהנחה ואין לה כמה במרתף, התשובה מתמקדת בהחלטה מדינית. כפי שהתבטא בעבר ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, בכנס של INSS בספטמבר 2018: "גרעין זו החלטה פוליטית". בהמשך דבריו, אמר פרדו, כי ישנן שלוש חלופות להפסיק גרעין באיראן: כיבוש על ידי ארה"ב, החלטה איראנית שזה לא כדאי או החלפת משטר. משלושתן, נראה כי איראן בשנים האחרונות בוחרת לא להגיע לפצצה.
