יציאת ארה"ב מהמזה"ת: ישראל חייבת לחזק שותפויות
ארה"ב מסיגה לאורך השנים את כוחותיה מהאזור. בעקבות כך, תפקידה החדש של ישראל כמאזנת העיקרית של קריאת התיגר האיראנית, תחייב את חיזוק המאמץ הדיפלומטי מול השותפות האזוריות
ד''ר אריאל כבירי
| 17/09/2019
כוחות האמריקנים בסוריה. צילום (ארכיון): AP
ארה"ב יוצאת מהמזרח-התיכון, דבר המאלץ את ישראל להגביר משמעותית את מעורבותה האזורית, הצבאית והדיפלומטית, לקחת על עצמה יותר סיכונים ביטחוניים, להגביר את הוצאותיה הצבאיות ולשלם ב"מטבע פלסטיני" לחיזוק שותפויות אסטרטגיות. הנתון המלמד על חוזק ההשערה שארה"ב יוצאת מהמזרח-התיכון הוא מספר החיילים האמריקאים שנותרו באזור. ב-1991, ארה"ב שלחה 500 אלף חיילים למזרח התיכון, ב-2003 היא הסתפקה ב-285 אלף חיילים, וכיום במזרח התיכון כולו נוכחים כ-35 אלף חיילים אמריקאים בלבד.
בשנים האחרונות, ניתן לזהות שמאזן האינטרסים במזרח התיכון השתנה משמעותית לאור השינויים במשק האנרגיה האמריקאי, התגבשותה מחדש של סוריה תחת חיבוק הדוב הרוסי, המשך התייצבותה של עיראק גם אם בקצב איטי, והתגברות האסרטיביות הדיפלומטית והצבאית של האיראנים באזור. בתקופה זו, גם מאזן האינטרסים במזרח-אסיה משתנה בקצב הולך וגובר - סכסוך הריבונות בים סין הדרומי, ההתפתחויות ביחסי ארה"ב עם צפון-קוריאה והתעצמותה הכלכלית של סין, המלמדת על פוטנציאל עתידי מסוים לתחרות עולמית ישירה מול ארה"ב.
מאז 1991 מתקיים ויכוח ציבורי בממשל ובציבוריות האמריקאית על מטרותיה של ארה"ב ביחס לעולם, ועל האמצעים בהם היא מעוניינת להשתמש להשגת מטרותיה. בוויכוח זה ניתן לזהות לפחות שלוש עמדות מובחנות: האפשרות הראשונה היא המשך קיומו של הסדר הליברלי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, סדר הנשען על מוסדות בינ"ל משותפים ועל תלות גומלין כלכלית, על שימור הבריתות הגדולות באירופה ובמזרח-אסיה, ועל המשך התנגדות לכל פוטנציאל הגמוני באירו-אסיה. ניתן להניח שבעלות הברית של ארה"ב עורגות למעורבות כזו, שמפחיתה חששות של מדינות רבות באזורים רבים מפני התעצמות והתנהגות תוקפנית של מעצמות אזוריות ומשמרת תקציבי ביטחון נמוכים.
האפשרות השנייה היא מה שראינו בפועל בין 1991 ועד 2008 – סדר ליברלי על סטרואידים, הכולל בתוכו גם התערבויות הומניטריות (סומליה, קוסובו), והפצה כוחנית של מערכת הערכים הליברלית (עיראק). לעומת חלופות אלו, מאז 2008 אנו רואים מכלול התנהגויות שדומה יותר ויותר להיגיון של אסטרטגיה אחרת, אסטרטגיה של איזון מרחוק, הרחק מעבר לחוף. לפי אסטרטגיה זו, הקולונלים האטלנטי והפסיפי מספקים הגנה נאותה לארה"ב, יותר מאשר מעורבות מתמדת בעולם מסוכסך שרק שוחקת את בסיס כוחה של ארה"ב. בראייה זו, מי שצריך להתמודד עם קריאות תיגר אזוריות הן מדינות האזור עצמן. רק מול כישלון של מדינות אזוריות לעצור קוראי תיגר על הסדר האזורי, ורק מול סיכונים ישירים לארה"ב עצמה, יש מקום להתערבות אמריקאית, בדומה להתערבויותיה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה.
החיילים שבים הביתה
אסטרטגיה זו מובילה להפחתה משמעותית של המחויבויות האמריקאיות לביטחון באזורים שונים בעולם ולהתרכזות גוברת בביטחון שבין האזורים השונים. כך מעוניינת ארה"ב לשמר את פערי היכולות היחסיות שבינה לבין מתחרות פוטנציאליות עתידיות, ולמנוע את שחיקת כוחה במלחמות אזוריות שחסרות נגיעה ישירה לביטחון ולאינטרס הלאומי האמריקאי.
שלושה נאומים בקהיר מדגימים את התהליך שעבר על אופני תפיסת המזרח-התיכון בקרב מקבלי החלטות האמריקאים. ב-2005 מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס הדגישה בנאומה את רעיונות החופש והדמוקרטיה על חשבון היציבות הפנימית במדינות העולם. ב-2009 ברק אובמה פתח מסע התנצלויות אזורי וקרא ל'התחלה חדשה' בה ארה"ב מביעה את רצונה להתרחק מהסכסוך השיעי-סוני ובמקביל להמשיך לקדם את יחסי הישראלים והפלשתינים. לבסוף, ב-2019, מייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקאי, מביע ביקורת על מדיניות אובמה, על הסתירה הגלומה במטרותיו ובעיקר על הרטוריקה המתנצלת. עם זאת, פומפאו ביטא נטייה לשימור קווי המדיניות המרכזיים של אובמה ביחס למזרח-התיכון.
מצד אחד, פומפאו ביקר את נסיגת אובמה מעיראק, אך מצד שני דוחף בעצמו לנסיגה אמריקאית מסוריה. אותו פומפאו, המבקר את הסכם הגרעין עם איראן, מביע רצון בהסכם חדש שיכלול סוגיות אחרות. פומפאו מתח ביקורת על נכונותו של אובמה להסתגל לעליית איראן, אך גם הוא עצמו לא נרתע משיתוף-פעולה עם איראן בניהול עיראק. למרות ההבדלים הרטוריים וההבדלים באישיות ובעמדות האידאולוגיות, לא ניתן להכחיש את ההמשכיות שבמדיניות החוץ האמריקאית ביחס למזרח-התיכון, בין הממשל הנוכחי לזה שקדם לו.
ישראל נכנסת לתוך הוואקום
מאחר ומחיר הנפט בשווקים העולמיים תלוי במידה רבה ביציבות של המזרח-התיכון, ולאור הצורך בתמיכה בבעלות ברית חזקות שמייצבות את האזור, ההשלכות האפשריות של ההשפעה הרוסית-איראנית, והחשש המתמשך ליציבות הפנימית של המדינות באזור ותפוצת הטרור, סביר להניח שארה"ב לא תיעלם לגמרי מהמזרח-התיכון. אמנם החיילים חוזרים הביתה, אך נראה יותר שימוש בכוחות מיוחדים, במודיעין מדויק, בלוחמה אווירית לא מאוישת ובלוחמת סייבר, כמו גם את המשך הסיוע בנשק והסיוע הדיפלומטי למדינות האזור.
בהנחה שהניתוח שלעיל סביר, אין מנוס מהגעה למסקנות מרחיקות לכת, הן לגבי שינוי התפקיד הישראלי במזרח-התיכון, והן לגבי שינוי בהוצאות הצבאיות שיידרשו מהמשק הישראלי. תפקידה החדש של ישראל כמאזנת העיקרית של קריאת התיגר האיראנית, תחייב את חיזוק המאמץ הדיפלומטי מול השותפות האזוריות. בעוד שסביר שישראל תדרוש השתתפות משמעותית בגיוס המשאבים הנדרש להתמודדות האזורית, סביר שהשותפות האזוריות להתמודדות ידרשו תשלום במטבע פלשתיני לשימור יציבותן הפנימית. עסקה שכזו לא רק מאפשרת התמודדות יעילה מול קריאת התיגר האיראנית, אלא אף תומכת בעיצוב מחודש ואקטיבי של מזרח-תיכון חדש 2.0. מידת היתכנותה הפוליטית של עסקה שכזו היא בעיקרה שאלה קואליציונית. במקביל, זרועות הביטחון של ישראל יצטרכו לא רק להמשיך בפעילויות מסכלות ובפעילויות מונעות בכל רחבי האזור, אלא אף להגביר אותן באופן שהולם את יציאת ארה"ב מהאזור. אם ארה"ב יוצאת, לישראל אין ברירה אלא להיכנס.
מאמצים שכאלו, יחייבו בהכרח גם הגברה משמעותית של הוצאות הביטחון המושתות על ציבור לא גדול של משלמי המיסים בישראל. תהא קואליציית השלטון אשר תהא, היא תצטרך למצות יותר משאבים מהאוכלוסייה, זהו עניין ביטחוני. מהי תיתן לציבור משלמי המיסים בתמורה למיצוי משאביו? שוב, זו כבר שאלה קואליציונית.
ד"ר אריאל כבירי, הוא חוקר ומרצה ליחסים בין-לאומיים באקדמית גליל מערבי
ארה"ב מסיגה לאורך השנים את כוחותיה מהאזור. בעקבות כך, תפקידה החדש של ישראל כמאזנת העיקרית של קריאת התיגר האיראנית, תחייב את חיזוק המאמץ הדיפלומטי מול השותפות האזוריות
כוחות האמריקנים בסוריה. צילום (ארכיון): AP
ארה"ב יוצאת מהמזרח-התיכון, דבר המאלץ את ישראל להגביר משמעותית את מעורבותה האזורית, הצבאית והדיפלומטית, לקחת על עצמה יותר סיכונים ביטחוניים, להגביר את הוצאותיה הצבאיות ולשלם ב"מטבע פלסטיני" לחיזוק שותפויות אסטרטגיות. הנתון המלמד על חוזק ההשערה שארה"ב יוצאת מהמזרח-התיכון הוא מספר החיילים האמריקאים שנותרו באזור. ב-1991, ארה"ב שלחה 500 אלף חיילים למזרח התיכון, ב-2003 היא הסתפקה ב-285 אלף חיילים, וכיום במזרח התיכון כולו נוכחים כ-35 אלף חיילים אמריקאים בלבד.
בשנים האחרונות, ניתן לזהות שמאזן האינטרסים במזרח התיכון השתנה משמעותית לאור השינויים במשק האנרגיה האמריקאי, התגבשותה מחדש של סוריה תחת חיבוק הדוב הרוסי, המשך התייצבותה של עיראק גם אם בקצב איטי, והתגברות האסרטיביות הדיפלומטית והצבאית של האיראנים באזור. בתקופה זו, גם מאזן האינטרסים במזרח-אסיה משתנה בקצב הולך וגובר - סכסוך הריבונות בים סין הדרומי, ההתפתחויות ביחסי ארה"ב עם צפון-קוריאה והתעצמותה הכלכלית של סין, המלמדת על פוטנציאל עתידי מסוים לתחרות עולמית ישירה מול ארה"ב.
מאז 1991 מתקיים ויכוח ציבורי בממשל ובציבוריות האמריקאית על מטרותיה של ארה"ב ביחס לעולם, ועל האמצעים בהם היא מעוניינת להשתמש להשגת מטרותיה. בוויכוח זה ניתן לזהות לפחות שלוש עמדות מובחנות: האפשרות הראשונה היא המשך קיומו של הסדר הליברלי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, סדר הנשען על מוסדות בינ"ל משותפים ועל תלות גומלין כלכלית, על שימור הבריתות הגדולות באירופה ובמזרח-אסיה, ועל המשך התנגדות לכל פוטנציאל הגמוני באירו-אסיה. ניתן להניח שבעלות הברית של ארה"ב עורגות למעורבות כזו, שמפחיתה חששות של מדינות רבות באזורים רבים מפני התעצמות והתנהגות תוקפנית של מעצמות אזוריות ומשמרת תקציבי ביטחון נמוכים.
האפשרות השנייה היא מה שראינו בפועל בין 1991 ועד 2008 – סדר ליברלי על סטרואידים, הכולל בתוכו גם התערבויות הומניטריות (סומליה, קוסובו), והפצה כוחנית של מערכת הערכים הליברלית (עיראק). לעומת חלופות אלו, מאז 2008 אנו רואים מכלול התנהגויות שדומה יותר ויותר להיגיון של אסטרטגיה אחרת, אסטרטגיה של איזון מרחוק, הרחק מעבר לחוף. לפי אסטרטגיה זו, הקולונלים האטלנטי והפסיפי מספקים הגנה נאותה לארה"ב, יותר מאשר מעורבות מתמדת בעולם מסוכסך שרק שוחקת את בסיס כוחה של ארה"ב. בראייה זו, מי שצריך להתמודד עם קריאות תיגר אזוריות הן מדינות האזור עצמן. רק מול כישלון של מדינות אזוריות לעצור קוראי תיגר על הסדר האזורי, ורק מול סיכונים ישירים לארה"ב עצמה, יש מקום להתערבות אמריקאית, בדומה להתערבויותיה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה.
החיילים שבים הביתה
אסטרטגיה זו מובילה להפחתה משמעותית של המחויבויות האמריקאיות לביטחון באזורים שונים בעולם ולהתרכזות גוברת בביטחון שבין האזורים השונים. כך מעוניינת ארה"ב לשמר את פערי היכולות היחסיות שבינה לבין מתחרות פוטנציאליות עתידיות, ולמנוע את שחיקת כוחה במלחמות אזוריות שחסרות נגיעה ישירה לביטחון ולאינטרס הלאומי האמריקאי.
שלושה נאומים בקהיר מדגימים את התהליך שעבר על אופני תפיסת המזרח-התיכון בקרב מקבלי החלטות האמריקאים. ב-2005 מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס הדגישה בנאומה את רעיונות החופש והדמוקרטיה על חשבון היציבות הפנימית במדינות העולם. ב-2009 ברק אובמה פתח מסע התנצלויות אזורי וקרא ל'התחלה חדשה' בה ארה"ב מביעה את רצונה להתרחק מהסכסוך השיעי-סוני ובמקביל להמשיך לקדם את יחסי הישראלים והפלשתינים. לבסוף, ב-2019, מייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקאי, מביע ביקורת על מדיניות אובמה, על הסתירה הגלומה במטרותיו ובעיקר על הרטוריקה המתנצלת. עם זאת, פומפאו ביטא נטייה לשימור קווי המדיניות המרכזיים של אובמה ביחס למזרח-התיכון.
מצד אחד, פומפאו ביקר את נסיגת אובמה מעיראק, אך מצד שני דוחף בעצמו לנסיגה אמריקאית מסוריה. אותו פומפאו, המבקר את הסכם הגרעין עם איראן, מביע רצון בהסכם חדש שיכלול סוגיות אחרות. פומפאו מתח ביקורת על נכונותו של אובמה להסתגל לעליית איראן, אך גם הוא עצמו לא נרתע משיתוף-פעולה עם איראן בניהול עיראק. למרות ההבדלים הרטוריים וההבדלים באישיות ובעמדות האידאולוגיות, לא ניתן להכחיש את ההמשכיות שבמדיניות החוץ האמריקאית ביחס למזרח-התיכון, בין הממשל הנוכחי לזה שקדם לו.
ישראל נכנסת לתוך הוואקום
מאחר ומחיר הנפט בשווקים העולמיים תלוי במידה רבה ביציבות של המזרח-התיכון, ולאור הצורך בתמיכה בבעלות ברית חזקות שמייצבות את האזור, ההשלכות האפשריות של ההשפעה הרוסית-איראנית, והחשש המתמשך ליציבות הפנימית של המדינות באזור ותפוצת הטרור, סביר להניח שארה"ב לא תיעלם לגמרי מהמזרח-התיכון. אמנם החיילים חוזרים הביתה, אך נראה יותר שימוש בכוחות מיוחדים, במודיעין מדויק, בלוחמה אווירית לא מאוישת ובלוחמת סייבר, כמו גם את המשך הסיוע בנשק והסיוע הדיפלומטי למדינות האזור.
בהנחה שהניתוח שלעיל סביר, אין מנוס מהגעה למסקנות מרחיקות לכת, הן לגבי שינוי התפקיד הישראלי במזרח-התיכון, והן לגבי שינוי בהוצאות הצבאיות שיידרשו מהמשק הישראלי. תפקידה החדש של ישראל כמאזנת העיקרית של קריאת התיגר האיראנית, תחייב את חיזוק המאמץ הדיפלומטי מול השותפות האזוריות. בעוד שסביר שישראל תדרוש השתתפות משמעותית בגיוס המשאבים הנדרש להתמודדות האזורית, סביר שהשותפות האזוריות להתמודדות ידרשו תשלום במטבע פלשתיני לשימור יציבותן הפנימית. עסקה שכזו לא רק מאפשרת התמודדות יעילה מול קריאת התיגר האיראנית, אלא אף תומכת בעיצוב מחודש ואקטיבי של מזרח-תיכון חדש 2.0. מידת היתכנותה הפוליטית של עסקה שכזו היא בעיקרה שאלה קואליציונית. במקביל, זרועות הביטחון של ישראל יצטרכו לא רק להמשיך בפעילויות מסכלות ובפעילויות מונעות בכל רחבי האזור, אלא אף להגביר אותן באופן שהולם את יציאת ארה"ב מהאזור. אם ארה"ב יוצאת, לישראל אין ברירה אלא להיכנס.
מאמצים שכאלו, יחייבו בהכרח גם הגברה משמעותית של הוצאות הביטחון המושתות על ציבור לא גדול של משלמי המיסים בישראל. תהא קואליציית השלטון אשר תהא, היא תצטרך למצות יותר משאבים מהאוכלוסייה, זהו עניין ביטחוני. מהי תיתן לציבור משלמי המיסים בתמורה למיצוי משאביו? שוב, זו כבר שאלה קואליציונית.
ד"ר אריאל כבירי, הוא חוקר ומרצה ליחסים בין-לאומיים באקדמית גליל מערבי
