ציון הלא תשאלי
כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, הוא הזדמנות טובה להכיר את גווניהם של המילים "ציון" ו-"ציונות" בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 16/07/2019
מאת רודי ויסנשטין - Israel Ministry of Foreign Affairs, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=33261039
בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, נפטר בכ' בתמוז תרס"ד (1904) בעודו בן 44 בלבד והספיק לעשות כה הרבה. ב-1897, בהיותו עיתונאי בן 37, הוא כינס בבזל, שווייץ את הקונגרס הציוני הראשון. מאז אנו מדברים על תנועת הציונות, שמטרתה להביא את היהודים לשכון בציון, היא ארץ ישראל, מדינת ישראל. במרץ ואפריל 1902 השלים הרצל את הרומן האוטופי "אלטנוילנד" (בעברית: "ארץ עתיקה-חדשה"), אותו כתב בשלוש השנים הקודמות. עלילתו מתרחשת בעתיד, בשנת 1923, לאחר שהציונות כבר הוגשמה במלואה. על עמוד השער הופיע המוטו "אם תרצו – אין זו אגדה". הרומן נועד להוכיח שהציונות אינה רק חלום, אלא ניתנת להשגה. הרצל כתב בו: "הסבלנות היא הכול".
בשבע השנים האחרונות לחייו הספיק לכנס ששה קונגרסים ציוניים, קיים מגעים דיפלומטיים עם הסולטאן התורכי, עם הקיסר וילהלם השני (ערך איתו ביקור בא"י), עם ממשלת בריטניה ואפילו עם לשכת האפיפיור – כל זאת במטרה לקדם מדינה ליהודים. הוא גם דאג להקים מוסד פיננסי "אוצר התיישבות היהודים" (שהיה לימים ל"בנק לאומי") וארגון לגאולת הקרקע בארץ ישראל, "הקרן הקיימת לישראל". על פי בקשתו בצוואתו הועברו באוגוסט 1949 העצמות שלו ושל הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949.
"ציון" הוא כינוי לארץ ישראל ולירושלים, שמקורו נעוץ בשם העיר טרם כיבושה על ידי דוד המלך מידי היבוסי: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" (דברי הימים א', י"א, ה'). צִיּוֹן הוא רק אחד משבעים שמותיה של ירושלים. במקרא הוא הכינוי השני לעיר אחר השם "ירושלים". השם "ציון" במקורו מתייחס לתחום מסוים בעיר, חלקה הדרום-מזרחי של ירושלים בתקופת בית שני, הכולל את עיר דוד, העופל והר המוריה.
במאה ה-19 פעלה תנועת "חובבי ציון", אשר נוסדה ברומניה וברוסיה כתגובה לתופעות האנטישמיות אז. לזכרם של הוגי הדעות של התנועה פינסקר, ליליינבלום והרב מוהליבר קרויים שמות רחובות רבים בארץ וכדאי לדעת מי מאחורי השם.
לפני שמגיעים לירושלים בכביש מספר 1 רואים על הר גבוה את "מבשרת ציון", הישוב המאוחד של "מבשרת ירושלים" ו-"מעוז ציון". זו, כמובן, תזכורת לפסוק מישעיהו "על הר גבוה עלי לך, מבשרת ציון".
ברחבי הארץ מזכירים ישובים נוספים את המילה ציון: המושבה שהקים הברון ב-1882, ראשון לציון, שהפכה לימים לעיר הרביעית בארץ לפי מספר תושביה. שנה לאחר מכן, בשנת 1883, נוסף ישוב ציוני סמוך: נס ציונה. בזכותה נזכור את שירו של נח רוזנבלום:
שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.
"הראשון לציון" הוא גם תוארו של הרב הספרדי הראשי לישראל על בסיס הפסוק מישעיהו: "ראשון לציון הִנֵּה הִנָּם ולירושלים מְבַשֵׂר אֶתֵּן". כינוי זה הודבק לרב של הקהילה היהודית בירושלים עוד במאה ה-17. עם הקמת הרבנות הראשית בשנות העשרים של המנדט הבריטי ניתן הכינוי לרב הספרדי שכיהן ביחד עם רב ראשי אשכנזי וכך נוהג הדבר עד היום.
בפוליטיקה הישראלית היתה לזמן מה גם מפלגה בשם "שלומציון", אשר הוקמה על ידי אריאל שרון שפרש מהליכוד בשנת 1976, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית. המפלגה זכתה בבחירות 1977 בשני מנדטים ומוזגה לאחר מכן עם הליכוד.
חוק השבות אושר פה אחד בישיבה חגיגית של הכנסת בכ' בתמוז תש"י-1950, יום פטירתו של הרצל. בן גוריון ראה בחוק זה אחד מארבעת החוקים החשובים ביותר בשנותיה הראשונות של המדינה (לצד חוק שירות ביטחון, התש"ט- 1949, חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951).
כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, הוא הזדמנות טובה להכיר את גווניהם של המילים "ציון" ו-"ציונות" בטור השבועי של אפרים לפיד
מאת רודי ויסנשטין - Israel Ministry of Foreign Affairs, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=33261039
בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, נפטר בכ' בתמוז תרס"ד (1904) בעודו בן 44 בלבד והספיק לעשות כה הרבה. ב-1897, בהיותו עיתונאי בן 37, הוא כינס בבזל, שווייץ את הקונגרס הציוני הראשון. מאז אנו מדברים על תנועת הציונות, שמטרתה להביא את היהודים לשכון בציון, היא ארץ ישראל, מדינת ישראל. במרץ ואפריל 1902 השלים הרצל את הרומן האוטופי "אלטנוילנד" (בעברית: "ארץ עתיקה-חדשה"), אותו כתב בשלוש השנים הקודמות. עלילתו מתרחשת בעתיד, בשנת 1923, לאחר שהציונות כבר הוגשמה במלואה. על עמוד השער הופיע המוטו "אם תרצו – אין זו אגדה". הרומן נועד להוכיח שהציונות אינה רק חלום, אלא ניתנת להשגה. הרצל כתב בו: "הסבלנות היא הכול".
בשבע השנים האחרונות לחייו הספיק לכנס ששה קונגרסים ציוניים, קיים מגעים דיפלומטיים עם הסולטאן התורכי, עם הקיסר וילהלם השני (ערך איתו ביקור בא"י), עם ממשלת בריטניה ואפילו עם לשכת האפיפיור – כל זאת במטרה לקדם מדינה ליהודים. הוא גם דאג להקים מוסד פיננסי "אוצר התיישבות היהודים" (שהיה לימים ל"בנק לאומי") וארגון לגאולת הקרקע בארץ ישראל, "הקרן הקיימת לישראל". על פי בקשתו בצוואתו הועברו באוגוסט 1949 העצמות שלו ושל הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949.
"ציון" הוא כינוי לארץ ישראל ולירושלים, שמקורו נעוץ בשם העיר טרם כיבושה על ידי דוד המלך מידי היבוסי: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" (דברי הימים א', י"א, ה'). צִיּוֹן הוא רק אחד משבעים שמותיה של ירושלים. במקרא הוא הכינוי השני לעיר אחר השם "ירושלים". השם "ציון" במקורו מתייחס לתחום מסוים בעיר, חלקה הדרום-מזרחי של ירושלים בתקופת בית שני, הכולל את עיר דוד, העופל והר המוריה.
במאה ה-19 פעלה תנועת "חובבי ציון", אשר נוסדה ברומניה וברוסיה כתגובה לתופעות האנטישמיות אז. לזכרם של הוגי הדעות של התנועה פינסקר, ליליינבלום והרב מוהליבר קרויים שמות רחובות רבים בארץ וכדאי לדעת מי מאחורי השם.
לפני שמגיעים לירושלים בכביש מספר 1 רואים על הר גבוה את "מבשרת ציון", הישוב המאוחד של "מבשרת ירושלים" ו-"מעוז ציון". זו, כמובן, תזכורת לפסוק מישעיהו "על הר גבוה עלי לך, מבשרת ציון".
ברחבי הארץ מזכירים ישובים נוספים את המילה ציון: המושבה שהקים הברון ב-1882, ראשון לציון, שהפכה לימים לעיר הרביעית בארץ לפי מספר תושביה. שנה לאחר מכן, בשנת 1883, נוסף ישוב ציוני סמוך: נס ציונה. בזכותה נזכור את שירו של נח רוזנבלום:
שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.
"הראשון לציון" הוא גם תוארו של הרב הספרדי הראשי לישראל על בסיס הפסוק מישעיהו: "ראשון לציון הִנֵּה הִנָּם ולירושלים מְבַשֵׂר אֶתֵּן". כינוי זה הודבק לרב של הקהילה היהודית בירושלים עוד במאה ה-17. עם הקמת הרבנות הראשית בשנות העשרים של המנדט הבריטי ניתן הכינוי לרב הספרדי שכיהן ביחד עם רב ראשי אשכנזי וכך נוהג הדבר עד היום.
בפוליטיקה הישראלית היתה לזמן מה גם מפלגה בשם "שלומציון", אשר הוקמה על ידי אריאל שרון שפרש מהליכוד בשנת 1976, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית. המפלגה זכתה בבחירות 1977 בשני מנדטים ומוזגה לאחר מכן עם הליכוד.
חוק השבות אושר פה אחד בישיבה חגיגית של הכנסת בכ' בתמוז תש"י-1950, יום פטירתו של הרצל. בן גוריון ראה בחוק זה אחד מארבעת החוקים החשובים ביותר בשנותיה הראשונות של המדינה (לצד חוק שירות ביטחון, התש"ט- 1949, חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951).
