"שבת השחורה"
אפרים לפיד
| 04/07/2019
חברי פלמ"ח מחלקת "רגבים" יושבים למרגלות טנק בריטי. חברי קיבוץ יגור מאחוריהם. המחברת - שנייה מימין בשער ארוך גולש. מאוסף ציפי דגן
השבוע, ב-29 ביוני, נזכרנו ב"שבת השחורה" של 1946. הטור השבועי של אפרים לפיד מוקדש לזיכרון אישי מרגש של פלמ"חניקית מיגור, ציפי דגן
"שבת שחורה וכלניות אדומות" – הסיפור האישי מזווית יגור
ציפי דגן, הפלמ"חניקית *
(בספרי ההיסטוריה נכתב - בקיבוץ יגור נערכה סריקה יסודית, כנראה בעקבות מידע מוקדם שהיה לסורקים על המצאות מחסני נשק במקום. בתום שבוע נמצאו 32 סליקים ליד גני הילדים וכן הסליק הגדול והעיקרי. בסך הכל נמצאו בכל מקומות המחבוא בקיבוץ יותר מ-300 רובים, 100 מרגמות למעלה מ-400,000 כדורים ו-78 אקדחים. זמן מה לאחר מכן, הצליחו אנשי ההגנה להשיג בחזרה כ-80% מהנשק, תמורת שוחד של כ-1,000 לירות). איך נראו הדברים מזווית של פלמחניקית ?
'כלניות אדומות', חיילי יחידת הצנחנים של הדיביזיה ה-6 המוטסת, אשר חבשו כומתות אדומות לראשם, הם אלה שביצעו את פעולות השבת בקיבוץ יגור. בשנת 1946 גבר המאבק של הישוב העברי בארץ כנגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. שיאו היה ב"ליל הגשרים". בלילה שבין 16-17 ביוני 1946 פשטו יחידות פלמ"ח על 11 גשרים בגבולות היבשתיים של ארץ-ישראל, תוך כוונה לנתק את הארץ משכנותיה, במטרה להראות לבריטים, כי על אף היותנו ישוב קטן בארץ - כוחנו רב. כעבור כשבועיים, בתגובה לפעולה זו, פשטו עשרות אלפי חיילים ושוטרים בריטים על שורה ארוכה של ישובים ומוסדות עבריים בארץ. נערך מצור, בוצעו חיפושים ותוך שעות נעצרו כ-3000 יהודים, בהם מספר נכבד ממנהיגי הישוב העברי בארץ-ישראל.
בפעולתם זו קיוו הבריטים לתפוס את מנהיגי הישוב העברי בארץ ולעצור אנשי הגנה ובמיוחד מפקדים וחברי פלמ"ח ובו זמנית לגלות ולתפוס מחסני נשק סודיים של ההגנה - ה"סליקים". מטרתם הראשונה צלחה רק בחלקה, היות ומרבית הפלמ"חאים חמקו מתחת לידיהם, ברחו והסתתרו ימים ספורים עוד לפני ה"שבת השחורה", בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לש"י (שרות הידיעות של ההגנה). באשר לנשק ותחמושת הצליחו לתפוס מאגר גדול בקיבוץ יגור
ימים ספורים לפני אותה שבת הודיעו לנו במסדר הערב, שהבריטים עלולים לפרוץ למשק ולעצור חברי פלמ"ח וחברי קיבוץ ולחפש "סליקים". קיבלנו הוראה להשמיד מידית ולשרוף את כל התמונות והמכתבים האישיים שהיו לנו, שבהם ניתן לזהות את שמותינו וכתובות משפחותינו. קרענו וזרקנו לדלי תמונות, מכתבים וגפרורים בוערים. אתה רואה את האש והעשן העולים מהדלי ומרגיש שכל עברך נשרף והלב נצבט...ישבנו במרפסת הארוכה של הצריף, לקחנו את דלי הפח ששימש לשטיפת הרצפה וזרקנו לתוכו את התמונות והמכתבים שהיו לנו.
שבת, ארבע לפנות בוקר. נקישות פעמון הברזל הקפיצו אותנו מהמיטות. רצתי למתרס שהיה ברווח שבין שורת צריפים בגדר המערבית של הקיבוץ. שקט וחושך סביב. שכבנו מאחורי המתרס, שהורכב מערימת מיטות ברזל שבורות וארגזי תפוזים שבורים. העיניים בולשות אל בין שורות הגפנים בכרם מולי ובמוחי עולה המחשבה: "למה התכוונו המפקדים שלנו כשנתנו הוראות: להתנהג ב"התנגדות-פסיבית"? הזמן הזדחל לאיטו. אור ראשון של שחר הפציע. לפתע נראתה שורת חיילים בריטים עם רובים מכודנים הולכים וקרבים אלינו. היה זה רגע מפחיד. החיילים דחפו אותנו אל שדרת העצים מאחורינו, ניסו להמשיך להדוף אותנו בכיוון לחדר האוכל של הקיבוץ, אך אנחנו התנגדנו , ישבנו על האדמה ושרנו... לפתע שמענו רעש חזק קרב. מהקצה הצפוני של השדרה הגיח טנק להביור גדול ומבהיל, סובב את הקנה בראשו למרכז השדרה. תוך דקה-דקתיים ניתז מלוע הקנה זרם חזק של נוזל סמיך בצבע חום-זהוב עם ריח מוזר. נדחפנו לחדר האוכל, שמלא היה באנשים, חלקם עמדו צפופים וחלקם ישבו על הרצפה מכוסים בנוזל הסמיך, שהתברר שהיה 'מזוט', סולר בלתי מזוקק.
החיילים הבריטים הביאו קורות עץ מהנגרייה וחסמו את כל חלונות חדר האוכל. רק שני חלונות בקיר הדרומי הפונה בכיוון למורד הר הכרמל פתוחים. על אדן החלונות האלה שכבו חיילים עם רובים, שעליהם הורכבו מטולי-רימונים. הרובים כוונו לחברים הנצורים בפנים. הדלתות הגדולות של חדר האוכל נחסמו, פרט לדלת קטנה וצרה שהייתה בקיר המזרחי של חדר האוכל. קצין בריטי עלה על שולחן והחל לדבר אלינו באנגלית. מישהו תרגם את דבריו לעברית, בהם נתבקשנו לעלות למשאיות שהמתינו בחוץ. איש לא זז. הקצין הכריז שהוא מוכן להמתין חמש דקות לביצוע ההוראה, אך איש לא זז ממקומו. לפתע קמו כולם, עמדו על רגליהם ופרצו בשירה אדירה של "התקווה": "כל עוד בלבב, פנימה, נפש יהודי הומייה... וממנה נמשכה השירה אל המנון הפלמ"ח, "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח... ובהמשך, ברצף ללא הוראה משום מקום, כולם פרצו יחדיו בשירה אדירה של המנון הפרטיזנים היהודים, "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה..."
הקצין הבריטי נשאר עומד מסומר על השולחן, מתבונן בקהל המלוכד ומבטו המום מעוצמת השירה האדירה שפרצה מעומק הלב ועם כל הלב. חלפו שתיים-שלוש דקות של דממה. הקצין ירד מהשולחן, סובב מבטו לאחור וסקר במבט אחרון את החברים העצורים, פנה לדלת, יצא וסגר אותה אחריו. תוך דקה-שתיים נשמעו בחלל חדר האוכל מטח של ירי ורעש התפוצצויות. היו אלה התפוצצויות של רימוני גז מדמיע שנורה לקהל הצפוף שעמד בחדר האוכל. העיניים צורבות ודומעות והאוויר נהיה מחניק יותר ויותר... לא חושבים מה משמעות ההוראה "התנגדות פסיבית". רק מחשבה אחת ממלאת את המוח: 'אתה נחנק! רוצה לצאת ולנשום אוויר צח'!! באוויר פיצוצים ומסביב צעקות של פצועים ואנשים המרגישים נחנקים... האוויר דחוס, מסריח ומחניק...
החיילים הבריטים סגרו את הדלת האחורית של המשאית, שמיד הסתלקה מהמקום, כשהיא לוקחת עמה אנשים למעצר. הקיבוץ התרוקן מחבריו. נותרו בעיקר נשים וילדים ומספר קטן של פלמ"חניקים. במרכז הקיבוץ הקימו הבריטים אזור מוקף וסגור בגדרות הרמוניקה של תיל דוקרני. בשטח המסוגר היו חדר האוכל ומספר בתי ילדים. כאן החלו להתארגן החיים בתוך ה"גיטו" לחברים שנשארו במשק. כל ענפי המשק החי ושאר ענפי החקלאות היו מחוץ לתחום ה"גיטו". יום-יום יצאנו לעבודה בענפים החקלאיים מאורגנים בקבוצות קטנות ומלווים בחיילים בריטים ששמרו עלינו עם רובים מכודנים כל שעות העבודה בשדות.
החיילים הבריטים החלו לסרוק את השטחים בעזרת מגלי מוקשים, ולאחר שגילו באקראי את "סליק" הנשק הראשון לא פסחו על אף פיסת קרקע ועל אף צינור שבלט מהאדמה. ראינו את הכמויות הגדולות של הנשק והתחמושת שהוצאו מ"הסליקים" וסודרו לבדיקה ולתצוגה - והלב התכווץ מכאב!
-
הכותבת, ציפי דגן, פלמ"חניקית "שרופה", בעלת בלוג עם זיכרונות מהפלמ"ח
http://tziporadagan.blogspot.com/
חברי פלמ"ח מחלקת "רגבים" יושבים למרגלות טנק בריטי. חברי קיבוץ יגור מאחוריהם. המחברת - שנייה מימין בשער ארוך גולש. מאוסף ציפי דגן
השבוע, ב-29 ביוני, נזכרנו ב"שבת השחורה" של 1946. הטור השבועי של אפרים לפיד מוקדש לזיכרון אישי מרגש של פלמ"חניקית מיגור, ציפי דגן
"שבת שחורה וכלניות אדומות" – הסיפור האישי מזווית יגור
ציפי דגן, הפלמ"חניקית *
(בספרי ההיסטוריה נכתב - בקיבוץ יגור נערכה סריקה יסודית, כנראה בעקבות מידע מוקדם שהיה לסורקים על המצאות מחסני נשק במקום. בתום שבוע נמצאו 32 סליקים ליד גני הילדים וכן הסליק הגדול והעיקרי. בסך הכל נמצאו בכל מקומות המחבוא בקיבוץ יותר מ-300 רובים, 100 מרגמות למעלה מ-400,000 כדורים ו-78 אקדחים. זמן מה לאחר מכן, הצליחו אנשי ההגנה להשיג בחזרה כ-80% מהנשק, תמורת שוחד של כ-1,000 לירות). איך נראו הדברים מזווית של פלמחניקית ?
'כלניות אדומות', חיילי יחידת הצנחנים של הדיביזיה ה-6 המוטסת, אשר חבשו כומתות אדומות לראשם, הם אלה שביצעו את פעולות השבת בקיבוץ יגור. בשנת 1946 גבר המאבק של הישוב העברי בארץ כנגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. שיאו היה ב"ליל הגשרים". בלילה שבין 16-17 ביוני 1946 פשטו יחידות פלמ"ח על 11 גשרים בגבולות היבשתיים של ארץ-ישראל, תוך כוונה לנתק את הארץ משכנותיה, במטרה להראות לבריטים, כי על אף היותנו ישוב קטן בארץ - כוחנו רב. כעבור כשבועיים, בתגובה לפעולה זו, פשטו עשרות אלפי חיילים ושוטרים בריטים על שורה ארוכה של ישובים ומוסדות עבריים בארץ. נערך מצור, בוצעו חיפושים ותוך שעות נעצרו כ-3000 יהודים, בהם מספר נכבד ממנהיגי הישוב העברי בארץ-ישראל.
בפעולתם זו קיוו הבריטים לתפוס את מנהיגי הישוב העברי בארץ ולעצור אנשי הגנה ובמיוחד מפקדים וחברי פלמ"ח ובו זמנית לגלות ולתפוס מחסני נשק סודיים של ההגנה - ה"סליקים". מטרתם הראשונה צלחה רק בחלקה, היות ומרבית הפלמ"חאים חמקו מתחת לידיהם, ברחו והסתתרו ימים ספורים עוד לפני ה"שבת השחורה", בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לש"י (שרות הידיעות של ההגנה). באשר לנשק ותחמושת הצליחו לתפוס מאגר גדול בקיבוץ יגור
ימים ספורים לפני אותה שבת הודיעו לנו במסדר הערב, שהבריטים עלולים לפרוץ למשק ולעצור חברי פלמ"ח וחברי קיבוץ ולחפש "סליקים". קיבלנו הוראה להשמיד מידית ולשרוף את כל התמונות והמכתבים האישיים שהיו לנו, שבהם ניתן לזהות את שמותינו וכתובות משפחותינו. קרענו וזרקנו לדלי תמונות, מכתבים וגפרורים בוערים. אתה רואה את האש והעשן העולים מהדלי ומרגיש שכל עברך נשרף והלב נצבט...ישבנו במרפסת הארוכה של הצריף, לקחנו את דלי הפח ששימש לשטיפת הרצפה וזרקנו לתוכו את התמונות והמכתבים שהיו לנו.
שבת, ארבע לפנות בוקר. נקישות פעמון הברזל הקפיצו אותנו מהמיטות. רצתי למתרס שהיה ברווח שבין שורת צריפים בגדר המערבית של הקיבוץ. שקט וחושך סביב. שכבנו מאחורי המתרס, שהורכב מערימת מיטות ברזל שבורות וארגזי תפוזים שבורים. העיניים בולשות אל בין שורות הגפנים בכרם מולי ובמוחי עולה המחשבה: "למה התכוונו המפקדים שלנו כשנתנו הוראות: להתנהג ב"התנגדות-פסיבית"? הזמן הזדחל לאיטו. אור ראשון של שחר הפציע. לפתע נראתה שורת חיילים בריטים עם רובים מכודנים הולכים וקרבים אלינו. היה זה רגע מפחיד. החיילים דחפו אותנו אל שדרת העצים מאחורינו, ניסו להמשיך להדוף אותנו בכיוון לחדר האוכל של הקיבוץ, אך אנחנו התנגדנו , ישבנו על האדמה ושרנו... לפתע שמענו רעש חזק קרב. מהקצה הצפוני של השדרה הגיח טנק להביור גדול ומבהיל, סובב את הקנה בראשו למרכז השדרה. תוך דקה-דקתיים ניתז מלוע הקנה זרם חזק של נוזל סמיך בצבע חום-זהוב עם ריח מוזר. נדחפנו לחדר האוכל, שמלא היה באנשים, חלקם עמדו צפופים וחלקם ישבו על הרצפה מכוסים בנוזל הסמיך, שהתברר שהיה 'מזוט', סולר בלתי מזוקק.
החיילים הבריטים הביאו קורות עץ מהנגרייה וחסמו את כל חלונות חדר האוכל. רק שני חלונות בקיר הדרומי הפונה בכיוון למורד הר הכרמל פתוחים. על אדן החלונות האלה שכבו חיילים עם רובים, שעליהם הורכבו מטולי-רימונים. הרובים כוונו לחברים הנצורים בפנים. הדלתות הגדולות של חדר האוכל נחסמו, פרט לדלת קטנה וצרה שהייתה בקיר המזרחי של חדר האוכל. קצין בריטי עלה על שולחן והחל לדבר אלינו באנגלית. מישהו תרגם את דבריו לעברית, בהם נתבקשנו לעלות למשאיות שהמתינו בחוץ. איש לא זז. הקצין הכריז שהוא מוכן להמתין חמש דקות לביצוע ההוראה, אך איש לא זז ממקומו. לפתע קמו כולם, עמדו על רגליהם ופרצו בשירה אדירה של "התקווה": "כל עוד בלבב, פנימה, נפש יהודי הומייה... וממנה נמשכה השירה אל המנון הפלמ"ח, "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח... ובהמשך, ברצף ללא הוראה משום מקום, כולם פרצו יחדיו בשירה אדירה של המנון הפרטיזנים היהודים, "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה..."
הקצין הבריטי נשאר עומד מסומר על השולחן, מתבונן בקהל המלוכד ומבטו המום מעוצמת השירה האדירה שפרצה מעומק הלב ועם כל הלב. חלפו שתיים-שלוש דקות של דממה. הקצין ירד מהשולחן, סובב מבטו לאחור וסקר במבט אחרון את החברים העצורים, פנה לדלת, יצא וסגר אותה אחריו. תוך דקה-שתיים נשמעו בחלל חדר האוכל מטח של ירי ורעש התפוצצויות. היו אלה התפוצצויות של רימוני גז מדמיע שנורה לקהל הצפוף שעמד בחדר האוכל. העיניים צורבות ודומעות והאוויר נהיה מחניק יותר ויותר... לא חושבים מה משמעות ההוראה "התנגדות פסיבית". רק מחשבה אחת ממלאת את המוח: 'אתה נחנק! רוצה לצאת ולנשום אוויר צח'!! באוויר פיצוצים ומסביב צעקות של פצועים ואנשים המרגישים נחנקים... האוויר דחוס, מסריח ומחניק...
החיילים הבריטים סגרו את הדלת האחורית של המשאית, שמיד הסתלקה מהמקום, כשהיא לוקחת עמה אנשים למעצר. הקיבוץ התרוקן מחבריו. נותרו בעיקר נשים וילדים ומספר קטן של פלמ"חניקים. במרכז הקיבוץ הקימו הבריטים אזור מוקף וסגור בגדרות הרמוניקה של תיל דוקרני. בשטח המסוגר היו חדר האוכל ומספר בתי ילדים. כאן החלו להתארגן החיים בתוך ה"גיטו" לחברים שנשארו במשק. כל ענפי המשק החי ושאר ענפי החקלאות היו מחוץ לתחום ה"גיטו". יום-יום יצאנו לעבודה בענפים החקלאיים מאורגנים בקבוצות קטנות ומלווים בחיילים בריטים ששמרו עלינו עם רובים מכודנים כל שעות העבודה בשדות.
החיילים הבריטים החלו לסרוק את השטחים בעזרת מגלי מוקשים, ולאחר שגילו באקראי את "סליק" הנשק הראשון לא פסחו על אף פיסת קרקע ועל אף צינור שבלט מהאדמה. ראינו את הכמויות הגדולות של הנשק והתחמושת שהוצאו מ"הסליקים" וסודרו לבדיקה ולתצוגה - והלב התכווץ מכאב!
-
הכותבת, ציפי דגן, פלמ"חניקית "שרופה", בעלת בלוג עם זיכרונות מהפלמ"ח
http://tziporadagan.blogspot.com/
