"הספר הלבן" שהיה יום שחור עם תקווה לעתיד

לפני 80 שנה פרסמו שלטונות המנדט הבריטי את הגזרות הקשות על הישוב היהודי בארץ ישראל. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד

 

ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין, מאי 1939 (צילום ארכיון: AP)

ב-17 במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן" השלישי והידוע מכולם, שכלל הצהרת מדיניות בנוגע לשלטון בארץ. המסמך המעודכן ביטא שינוי חד וחריף בגישה הבריטית כלפי היישוב היהודי. המדיניות החדשה הטילה הגבלות חמורות על הגירת יהודים לארץ ועל רכישת קרקעות על ידם והתחייבות להקים בתוך עשור מדינה עצמאית, שרוב תושביה, כמובן, ערבים.

"ממשלת המנדט הפרה אמונים", קראה הכותרת הראשית ב"דבר" וביטא בכך את תחושת הבגידה שרווחה בציבור היהודי. אך לא רק את הבטחתה לציונות הפרה בריטניה: מבחינה בינלאומית היה הספר הלבן התנכרות בוטה של המחויבות הבריטית כלפי חבר-הלאומים, כפי שנוסחה בכתב המנדט על ארץ ישראל. המשימה של הבריטים הייתה לשלוט על פלשתינה כדי לממש את הצהרת בלפור ולהקים בה "בית לאומי לעם היהודי". כתב המנדט היה בעל תוקף מחייב של חבר-הלאומים והוא היה, למעשה, ההחלטה האחרונה מסוג זה, שהתקבלה בנוגע לארץ ישראל: ההחלטות השונות, שהתקבלו באו"ם מאז, אינן מחייבות את המדינות החברות בארגון.

היחסים בין בריטניה לציונות ידעו עליות ומורדות במשך השנים. ככלל פעלה ממשלת המנדט עד אז במטרה לממש את הקמת הבית הלאומי. תחת חסות בריטית קמו יישובים, נוסדו מפעלים ונוצרו סדרי ממשל-עצמי יהודי, שיצרו בארץ ישראל קהילה יהודית, אוטונומית במידה רבה, הצועדת לקראת עצמאות מדינית. בשלוש השנים שקדמו לפרסומו, התחזק מאוד שיתוף הפעולה בין הצדדים, והבריטים  אף חימשו את היישוב היהודי ואפשרו ל'הגנה' להתחזק, להתארגן ולפעול בגלוי, במסגרת יחידות הנוטרים השונות.

שלוש שנים לפני פרסום הספר הלבן, ב-19 באפריל 1936, הציב המרד הערבי ופרעות דמים כנגד יהודים ביפו אתגר משמעותי בפני הבריטים. המורדים הערבים ("אנשי הכנופיות" בלשון היישוב היהודי והשלטונות) הצליחו להשתלט על חלקים נרחבים מהארץ ולהטיל אימה על תושביה, יהודים וערבים כאחד. על מנת להביס אותם, פרס הצבא הבריטי בארץ ישראל את הכוח הגדול ביותר, שפעל בין סוף מלחמת העצמאות האירית (1921) למלחמת העולם השנייה. שיתוף הפעולה הביטחוני עם היישוב, שנזכר לעיל, היה צעד הכרחי, שנעשה בלית-ברירה, ונועד להקל על הצבא הבריטי לפעול נגד המורדים, תוך חיסכון מירבי בכוח אדם.

גם המצב הבינלאומי היה מסובך. בסוף 1938, לכל המאוחר, העריכו מנהיגי בריטניה כי המדיניות הגרמנית תוביל למלחמה חדשה באירופה. במקביל, גרמה הפלישה היפנית לסין לעליה במתח בין המעצמות במזרח הרחוק., השליטה הבריטית על אוכלוסייה מוסלמית עצומה, במיוחד בהודו, גרמה למקבלי ההחלטות לחשוש מהשפעותיה האפשריות של תעמולה עוינת על מצב הביטחון במושבות בשעת מלחמת עולם. מכאן, היה לבריטניה אינטרס ברור לסיים את המרד בארץ ישראל במהירות האפשרית, על מנת לשחרר את כוחות הצבא למערכה הצפויה ולמנוע מרידות נוספות.

'הספר הלבן' נועד, אם כן, ליצור "אופק מדיני" עבור ערביי הארץ, שהובסו על ידי הצבא, ולהבטיח שקט בקרב האוכלוסיות הערבית והמוסלמית במהלך המלחמה העתידה לפרוץ. היהודים לא נחשבו כבעלי עוצמה מספקת ומנהיגי בריטניה האמינו, בצדק, שלא תהיה להם ברירה, אלא לתמוך בבריטניה במאבקה.

ניתן ללמוד מהספר הלבן מספר לקחים: על חשיבותם של אינטרסים מידיים בעת עיצוב מדיניות וכיצד שיקולי ריאלפוליטיק גוברים על ערכים, כמו גם על התחייבויות מוסריות או חוזיות כאלה ואחרות; מה ערכה של החלטה "מחייבת" של גוף בין-לאומי, החסר יכולת או רצון לאכוף אותה; ובמיוחד,  הלקח החשוב ביותר -כי אוכלוסייה הרוצה לשלוט בגורלה יכולה לסמוך רק על עצמה.

דוד בן-גוריון הבין כל זאת כבר אז. ב-24 במאי, יום לאחר אישור המדיניות בבית הנבחרים, אמר בנאום כי "ממשלת העם הזה [בריטניה] בגדה בנו, ובתולדות הציונות מתחיל פרק חדש – הציונות הלוחמת". לסיכום -  'הספר הלבן'  הביא לסיומו של המרד הערבי ובה במידה  תרם במידה רבה להתקוממות היישוב היהודי כנגד הבריטים, שסופה בהקמתה של מדינת ישראל.

***

הכותב, משרת כמפקד בית המורשת של משטרת ישראל