"חשוב להמחיש היטב שישראל יכולה ומוכנה לפעול נגד איראן ביום פקודה"
למרות המחיר הכבד שישראל צפויה לשלם במלחמה עם איראן, היא צריכה להמחיש היטב, לאויב ולידיד גם יחד, שהיא יכולה ומוכנה לפעול ביום פקודה. כך לפי מאמר דעה של חוקרים ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
יוסי מנשרוף וד"ר ערן לרמן
| 13/05/2019
http://www.president.ir/en/109617
כמו בסרט, שבו תנועת המצלמה משנה את נקודת המבט – ממוקד מקומי לנוף הכללי הנפרש בפנינו – כך גם שינו המהלכים הדרמטיים של ארצות הברית ושל איראן את מפת המציאות.
אירועי הסבב מול עזה, שהוצת בשל התגרות יזומה של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – וגם הדרך שבה בחרה ישראל לסיימו – מתפרשים לפתע בהקשר רחב הרבה יותר. בתוך זמן קצר מאוד השתנתה המציאות האזורית, התערערו כמה הנחות יסוד מקובלות, ומסתמן מצב משברי שממנו ניתן להידרדר לעימות נרחב.אך בנסיבות מסוימות הוא יכול גם להביא את איראן, כפי שהיא מאותתת, חזרה לשולחן המשא ומתן.
הגורם המחולל הראשון היה החלטת ארה"ב, בתום שנה מהודעת הנשיא טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין, על סיום תוקפם של ההיתרים שניתנו לשמונה מדינות לחרוג מן הסנקציות ולייבא נפט מאיראן. בנוסף הטיל הממשל האמריקאי בימים האחרונים סנקציות על תעשיית הברזל האיראנית, שתפסה נתח משמעותי בייצוא האיראני של מוצרים שאינם נפט.
פירושן המעשי של החלטות אלו הוא שהכלכלה האיראנית, התלויה באופן מוחלט בייצוא הנפט, עשויה להגיע במהירות רבה לנקודת קריסה (בעקיפין ניתן ללמוד על כך מהיבטים בהתנהלותו של ארגון חיזבאללה בלבנון המשקפים הערכה כי מצוקה פיננסית חמורה צפויה בקרוב).
בצמרת המשטר האיראני ניטש ויכוח כיצד יש להתנהל מול הלחץ האמריקאי הגובר. המחנה הפרגמטי הציע להיכנס למו"מ עם וושינגטון, לצורך עסקת חילופי אסירים, כפי שהשתקף בהצהרת שר החוץ מוחמד ג'ואד זריף. הגם שזריף הדגיש שהמו"מ צריך להתרכז בחילופי אסירים שמוחזקים בידי שני הצדדים, הצעתו סמלה מוכנות איראנית לדון בנושאים שעומדים על הפרק בין טהראן לוושינגטון. המחנה הרדיקלי דחה את ההצעה על הסף, כפי שהשתקף בהצהרות מפקד כוחות קודס קאסם סולימאני, ולאחריו המנהיג עלי ח'אמנאי.
נראה שאת ההסלמה בין איראן לארה"ב יש לייחס, בין היתר, להיעדרו של עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, שנפטר בינואר 2017. כפי שהשתקף לאורך מרבית שנותיו של המשטר האסלאמי באיראן, לצד התנגדותו לארה"ב והצהרותיו הלוחמניות כלפיה הוא ידע לקיים עימה ערוץ הידברות חשאי. מי שניהל וקידם את ערוץ ההידברות הזה היה רפסנג'אני (הגם שבמקביל הוא היה שותף לתכנון פיגועים נגד ארה"ב, סעודיה וישראל).
רפסנג'אני היה זה שניהל את עסקת הנשק עם ארה"ב וישראל במהלך מלחמת איראן-עיראק. טרם מותו של ח'ומיני הוא הציע לו לנרמל את היחסים עם ארה"ב, אך נדחה. ערב מלחמת המפרץ ("מבצע סופה במדבר") הוא סיכל התארגנות של משמרות המהפכה לתקוף את הכוחות האמריקאים המוצבים בסעודיה. הוא דחף וקידם את השיחות עם ממשל אובמה שהביאו לעסקת הגרעין. מותו או חיסולו (המשפחה טוענת שמותו אינו טבעי) הנחית מכה קשה על המחנה הפרגמטי שבראשו עמד, ופגע באורח משמעותי בהידברות החשאית והגלויה בין טהראן לוושינגטון.
בהתאם לכך, המחנה הרדיקלי בראשות המנהיג ח'אמנאי ובן טיפוחיו, קאסם סולימאני, מקדם היערכות התקפית מול מדיניות הלחצים הכלכליים המקסימליים שמפעיל ממשל טראמפ. אף שיזם פיגועים נגד אינטרסים אמריקאים בארבעים שנות קיומו, נמנע המשטר האסלאמי עד כה ממלחמה ישירה מול ארה"ב. כפי שעולה מהצהרות של בכירים אמריקאים, טהראן לא תוכל עוד להתחבא מאחורי פרוקסי שאותו תשגר לפעילות נגד יעד אמריקאי,והצעד יגרור עימות ישיר בינה לארה"ב (במיוחד לאחר השימוש התכוף שעשתה בבאי כוחה בתימן, בסוריה ובעיראק בעשור האחרון).
במציאות המשברית הזו, גובר הסיכוי לחישוב שגוי שיביא לתקיפה על ידי משמרות המהפכה או אחד מבאי כוחה נגד יעד אמריקאי. כך, עלולה לקום בדרג השטח במשמרות המהפכה התארגנות התקפית שתיזום תקיפה נגד האמריקאים, כפי שאירע ערב מלחמת המפרץ (ניסיון שסוכל כאמור בידי רפסנג'אני). לחילופין, כפי שהעריך בעבר ה-CIA, אחד מבאי כוחה של איראן עלול לקדם פיגועי מדף שתכננו משמרות המהפכה וליזום תקיפה נגד יעד אמריקאי, בסוברו שזוהי רוח המפקד בטהראן.
אם אכן יוכח שהחבלה בספינות ליד חופי פוג'יירה (אחת מן החברות באיחוד האמירויות) היא בגדר "איתות אלים" של איראן (כפי שרמז בדבריו יו"ר ועדת החוץ של המג'לס, חשמתאללה פלאחאת-פישה, שהגדיר את המצב במפרץ כ"שברירי"), יש בכך כדי להעיד שההנהגה באיראן שרויה בהלך רוח מסוכן.
נראה כי הסממן המובהק ביותר של הלחץ הגובר בטהראן הוא האור הירוק שניתן – על פי דיווחי מודיעין מהימנים, שממשל טראמפ מתייחס אליהם בלשון כמעט מפורשת – לארגונים הפועלים בשליחותה של איראן (ויש לא מעט באי כוח של המשטר ברחבי האזור, וחיזבאללה בראשם) לגלגל פגיעה כואבת ביעדים או באינטרסים אמריקאים.
למול אפשרות זו, כמו גם לנוכח התבטאויות רהב לגבי "סגירת" מיצרי הורמוז – בתגובה לסנקציות על הייצוא האיראני – בחרה ארה"ב לתגבר את נוכחותה האסטרטגית באזור. לראשונה זה זמן רב שוגר למפרץ כוח משימה של נושאת מטוסים, והנוכחות תוגברה גם ביכולות הפצצה אסטרטגית מבסיס חיל האוויר האמריקאי אל-עודייד שבקטר. גם את מאמציו של מנהיג הג'יהאד האסלאמי, זיאד אל-נחאלה, "להצטיין" בעיני פטרוניו באיראן באמצעות התלקחות בעזה, יש לפרש בהקשר זה.
לנוכח התגובה האמריקאית התקיפה, המלווה במסרי אזהרה מפורשים של הנשיא ושל שר החוץ פומפאו (שהשינוי בתוכניותיו והגעתו לבגדאד, במקום לברלין, גם הם בגדר איתות לאיראנים) התקבלה באיראן החלטה נוספת, דרמטית לא פחות: להפסיק ליישם מרכיבים משמעותיים של הסכם הגרעין.
נראה כי איראן מתחילה, אומנם לאט, לצבור מחדש אורניום מועשר (עדיין ברמת העשרה נמוכה, אך המצב יכול להשתנות במהירות), ובמקביל מאיימת להשמיש מחדש את כור הפלוטוניום באראכ. במצטבר, פירושם של מהלכים אלה – שאפילו רוסיה הזהירה את איראן מפני השלכותיהם – הוא שאיראן מאיימת לנטוש את ההסכם. רוחאני הציב, בתוך כך, מעין אולטימטום לארה"ב ולמערב: הסכם חדש תוך שישים יום, או החרפה נוספת במשבר.
הדרך שבה בחרה איראן להתעלם מקריאות השבר של המדינות המובילות באירופה (וכנראה גם מן האזהרה הרוסית) מוכיחה שאכן כל הקלפים בידי ארה"ב – גם בעיני טהראן. הופרכה בפועל טענתו של ממשל אובמה, בשעתו, שהסכם ה-JCPOA היה הכרחי כי בלעדיו לא היו בידי ארה"ב מנופי שכנוע ולחץ על שותפותיה. כעת, בעודו מנהל משחק משברי גם עם סין (בשאלות הסחר) ועם צפון קוריאה (שחידשה את ניסויי הטילים) עומד ממשל טראמפ בפני מבחן ראשון במעלה של נחישותו ויכולת הפעולה שלו.
בנסיבות אלה, רק מהלכי לחץ המגובים באיום צבאי אמין – הן מצד ארה"ב עצמה, והן מצד ישראל – יכולים לגרום לאיראן לסגת ממהלכי ההתרסה שלה. ניהול אמריקאי תקיף ותכליתי אולי אף יביא אותה להסכים בסופו של דבר לפתיחה מחדש של ההסכם, ובעיקר של סעיפי התפוגה שלו (sunset clauses), שפירושם במתכונתם הנוכחית הוא אפשרות של פריצה מהירה לעבר נשק גרעיני כבר באמצע העשור הבא. ללא איום מעין זה נוח יהיה לסין, לרוסיה ולחלק מן האירופאיות לנסות להכשיל את מהלכי הלחץ האמריקאים, גם אם דעתם אינה נוחה מן ההתרסה האיראנית.
עבור ישראל, פירוש הדבר הוא שנדרש מעבר מהיר, בהיערכות המדינית-אסטרטגית והצבאית גם יחד, למוכנות אלמול אירועים דרמטיים. אין לפסול מראש את האפשרות כי יכללו גם הידרדרות לעימות בחזית הצפון או הדרום. לפי שעה, נראה שהסיכוי להתלקחות בדרום גבוהה יותר, לאור הצפי של מנהיג הג'יהאד האסלאמי נ'חאלה למלחמה נגד ישראל בקיץ, לעומת נסראללה שפסל את האפשרות לעימות נגד ישראלבקיץ הקרוב.
לכידות, חוסן, דריכות ומוכנות לפעולה יתרמו בפועל להרתעה מפני פרובוקציות, בדרום ובצפון. בתוך כך, חשוב גם להמחיש היטב, לאויב ולידיד גם יחד, שישראל יכולה ומוכנה לפעול נגד איראן ביום פקודה – למרות המחיר הכבד שהיא צפויה לשלם. רק כך ניתן יהיה לשכנע הן את ארה"ב והן את השותפות האזוריות העומדות מול איראן כי אפשר וצריך להפוך את המשבר הנוכחי לנקודת מבחן שבו טהראן היא זו שתיאלץ לסגת.
למרות המחיר הכבד שישראל צפויה לשלם במלחמה עם איראן, היא צריכה להמחיש היטב, לאויב ולידיד גם יחד, שהיא יכולה ומוכנה לפעול ביום פקודה. כך לפי מאמר דעה של חוקרים ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
http://www.president.ir/en/109617
כמו בסרט, שבו תנועת המצלמה משנה את נקודת המבט – ממוקד מקומי לנוף הכללי הנפרש בפנינו – כך גם שינו המהלכים הדרמטיים של ארצות הברית ושל איראן את מפת המציאות.
אירועי הסבב מול עזה, שהוצת בשל התגרות יזומה של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – וגם הדרך שבה בחרה ישראל לסיימו – מתפרשים לפתע בהקשר רחב הרבה יותר. בתוך זמן קצר מאוד השתנתה המציאות האזורית, התערערו כמה הנחות יסוד מקובלות, ומסתמן מצב משברי שממנו ניתן להידרדר לעימות נרחב.אך בנסיבות מסוימות הוא יכול גם להביא את איראן, כפי שהיא מאותתת, חזרה לשולחן המשא ומתן.
הגורם המחולל הראשון היה החלטת ארה"ב, בתום שנה מהודעת הנשיא טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין, על סיום תוקפם של ההיתרים שניתנו לשמונה מדינות לחרוג מן הסנקציות ולייבא נפט מאיראן. בנוסף הטיל הממשל האמריקאי בימים האחרונים סנקציות על תעשיית הברזל האיראנית, שתפסה נתח משמעותי בייצוא האיראני של מוצרים שאינם נפט.
פירושן המעשי של החלטות אלו הוא שהכלכלה האיראנית, התלויה באופן מוחלט בייצוא הנפט, עשויה להגיע במהירות רבה לנקודת קריסה (בעקיפין ניתן ללמוד על כך מהיבטים בהתנהלותו של ארגון חיזבאללה בלבנון המשקפים הערכה כי מצוקה פיננסית חמורה צפויה בקרוב).
בצמרת המשטר האיראני ניטש ויכוח כיצד יש להתנהל מול הלחץ האמריקאי הגובר. המחנה הפרגמטי הציע להיכנס למו"מ עם וושינגטון, לצורך עסקת חילופי אסירים, כפי שהשתקף בהצהרת שר החוץ מוחמד ג'ואד זריף. הגם שזריף הדגיש שהמו"מ צריך להתרכז בחילופי אסירים שמוחזקים בידי שני הצדדים, הצעתו סמלה מוכנות איראנית לדון בנושאים שעומדים על הפרק בין טהראן לוושינגטון. המחנה הרדיקלי דחה את ההצעה על הסף, כפי שהשתקף בהצהרות מפקד כוחות קודס קאסם סולימאני, ולאחריו המנהיג עלי ח'אמנאי.
נראה שאת ההסלמה בין איראן לארה"ב יש לייחס, בין היתר, להיעדרו של עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, שנפטר בינואר 2017. כפי שהשתקף לאורך מרבית שנותיו של המשטר האסלאמי באיראן, לצד התנגדותו לארה"ב והצהרותיו הלוחמניות כלפיה הוא ידע לקיים עימה ערוץ הידברות חשאי. מי שניהל וקידם את ערוץ ההידברות הזה היה רפסנג'אני (הגם שבמקביל הוא היה שותף לתכנון פיגועים נגד ארה"ב, סעודיה וישראל).
רפסנג'אני היה זה שניהל את עסקת הנשק עם ארה"ב וישראל במהלך מלחמת איראן-עיראק. טרם מותו של ח'ומיני הוא הציע לו לנרמל את היחסים עם ארה"ב, אך נדחה. ערב מלחמת המפרץ ("מבצע סופה במדבר") הוא סיכל התארגנות של משמרות המהפכה לתקוף את הכוחות האמריקאים המוצבים בסעודיה. הוא דחף וקידם את השיחות עם ממשל אובמה שהביאו לעסקת הגרעין. מותו או חיסולו (המשפחה טוענת שמותו אינו טבעי) הנחית מכה קשה על המחנה הפרגמטי שבראשו עמד, ופגע באורח משמעותי בהידברות החשאית והגלויה בין טהראן לוושינגטון.
בהתאם לכך, המחנה הרדיקלי בראשות המנהיג ח'אמנאי ובן טיפוחיו, קאסם סולימאני, מקדם היערכות התקפית מול מדיניות הלחצים הכלכליים המקסימליים שמפעיל ממשל טראמפ. אף שיזם פיגועים נגד אינטרסים אמריקאים בארבעים שנות קיומו, נמנע המשטר האסלאמי עד כה ממלחמה ישירה מול ארה"ב. כפי שעולה מהצהרות של בכירים אמריקאים, טהראן לא תוכל עוד להתחבא מאחורי פרוקסי שאותו תשגר לפעילות נגד יעד אמריקאי,והצעד יגרור עימות ישיר בינה לארה"ב (במיוחד לאחר השימוש התכוף שעשתה בבאי כוחה בתימן, בסוריה ובעיראק בעשור האחרון).
במציאות המשברית הזו, גובר הסיכוי לחישוב שגוי שיביא לתקיפה על ידי משמרות המהפכה או אחד מבאי כוחה נגד יעד אמריקאי. כך, עלולה לקום בדרג השטח במשמרות המהפכה התארגנות התקפית שתיזום תקיפה נגד האמריקאים, כפי שאירע ערב מלחמת המפרץ (ניסיון שסוכל כאמור בידי רפסנג'אני). לחילופין, כפי שהעריך בעבר ה-CIA, אחד מבאי כוחה של איראן עלול לקדם פיגועי מדף שתכננו משמרות המהפכה וליזום תקיפה נגד יעד אמריקאי, בסוברו שזוהי רוח המפקד בטהראן.
אם אכן יוכח שהחבלה בספינות ליד חופי פוג'יירה (אחת מן החברות באיחוד האמירויות) היא בגדר "איתות אלים" של איראן (כפי שרמז בדבריו יו"ר ועדת החוץ של המג'לס, חשמתאללה פלאחאת-פישה, שהגדיר את המצב במפרץ כ"שברירי"), יש בכך כדי להעיד שההנהגה באיראן שרויה בהלך רוח מסוכן.
נראה כי הסממן המובהק ביותר של הלחץ הגובר בטהראן הוא האור הירוק שניתן – על פי דיווחי מודיעין מהימנים, שממשל טראמפ מתייחס אליהם בלשון כמעט מפורשת – לארגונים הפועלים בשליחותה של איראן (ויש לא מעט באי כוח של המשטר ברחבי האזור, וחיזבאללה בראשם) לגלגל פגיעה כואבת ביעדים או באינטרסים אמריקאים.
למול אפשרות זו, כמו גם לנוכח התבטאויות רהב לגבי "סגירת" מיצרי הורמוז – בתגובה לסנקציות על הייצוא האיראני – בחרה ארה"ב לתגבר את נוכחותה האסטרטגית באזור. לראשונה זה זמן רב שוגר למפרץ כוח משימה של נושאת מטוסים, והנוכחות תוגברה גם ביכולות הפצצה אסטרטגית מבסיס חיל האוויר האמריקאי אל-עודייד שבקטר. גם את מאמציו של מנהיג הג'יהאד האסלאמי, זיאד אל-נחאלה, "להצטיין" בעיני פטרוניו באיראן באמצעות התלקחות בעזה, יש לפרש בהקשר זה.
לנוכח התגובה האמריקאית התקיפה, המלווה במסרי אזהרה מפורשים של הנשיא ושל שר החוץ פומפאו (שהשינוי בתוכניותיו והגעתו לבגדאד, במקום לברלין, גם הם בגדר איתות לאיראנים) התקבלה באיראן החלטה נוספת, דרמטית לא פחות: להפסיק ליישם מרכיבים משמעותיים של הסכם הגרעין.
נראה כי איראן מתחילה, אומנם לאט, לצבור מחדש אורניום מועשר (עדיין ברמת העשרה נמוכה, אך המצב יכול להשתנות במהירות), ובמקביל מאיימת להשמיש מחדש את כור הפלוטוניום באראכ. במצטבר, פירושם של מהלכים אלה – שאפילו רוסיה הזהירה את איראן מפני השלכותיהם – הוא שאיראן מאיימת לנטוש את ההסכם. רוחאני הציב, בתוך כך, מעין אולטימטום לארה"ב ולמערב: הסכם חדש תוך שישים יום, או החרפה נוספת במשבר.
הדרך שבה בחרה איראן להתעלם מקריאות השבר של המדינות המובילות באירופה (וכנראה גם מן האזהרה הרוסית) מוכיחה שאכן כל הקלפים בידי ארה"ב – גם בעיני טהראן. הופרכה בפועל טענתו של ממשל אובמה, בשעתו, שהסכם ה-JCPOA היה הכרחי כי בלעדיו לא היו בידי ארה"ב מנופי שכנוע ולחץ על שותפותיה. כעת, בעודו מנהל משחק משברי גם עם סין (בשאלות הסחר) ועם צפון קוריאה (שחידשה את ניסויי הטילים) עומד ממשל טראמפ בפני מבחן ראשון במעלה של נחישותו ויכולת הפעולה שלו.
בנסיבות אלה, רק מהלכי לחץ המגובים באיום צבאי אמין – הן מצד ארה"ב עצמה, והן מצד ישראל – יכולים לגרום לאיראן לסגת ממהלכי ההתרסה שלה. ניהול אמריקאי תקיף ותכליתי אולי אף יביא אותה להסכים בסופו של דבר לפתיחה מחדש של ההסכם, ובעיקר של סעיפי התפוגה שלו (sunset clauses), שפירושם במתכונתם הנוכחית הוא אפשרות של פריצה מהירה לעבר נשק גרעיני כבר באמצע העשור הבא. ללא איום מעין זה נוח יהיה לסין, לרוסיה ולחלק מן האירופאיות לנסות להכשיל את מהלכי הלחץ האמריקאים, גם אם דעתם אינה נוחה מן ההתרסה האיראנית.
עבור ישראל, פירוש הדבר הוא שנדרש מעבר מהיר, בהיערכות המדינית-אסטרטגית והצבאית גם יחד, למוכנות אלמול אירועים דרמטיים. אין לפסול מראש את האפשרות כי יכללו גם הידרדרות לעימות בחזית הצפון או הדרום. לפי שעה, נראה שהסיכוי להתלקחות בדרום גבוהה יותר, לאור הצפי של מנהיג הג'יהאד האסלאמי נ'חאלה למלחמה נגד ישראל בקיץ, לעומת נסראללה שפסל את האפשרות לעימות נגד ישראלבקיץ הקרוב.
לכידות, חוסן, דריכות ומוכנות לפעולה יתרמו בפועל להרתעה מפני פרובוקציות, בדרום ובצפון. בתוך כך, חשוב גם להמחיש היטב, לאויב ולידיד גם יחד, שישראל יכולה ומוכנה לפעול נגד איראן ביום פקודה – למרות המחיר הכבד שהיא צפויה לשלם. רק כך ניתן יהיה לשכנע הן את ארה"ב והן את השותפות האזוריות העומדות מול איראן כי אפשר וצריך להפוך את המשבר הנוכחי לנקודת מבחן שבו טהראן היא זו שתיאלץ לסגת.
