מלחמה מישוב למדינה

לכבוד יום העצמאות מתאים כי ניזכר בתמצית המלחמה שתוצאותיה עצבו את המדינה העצמאית החדשה – ישראל. בטור השבועי של אפרים לפיד

 

חגיגות לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 (צילום ארכיון: AP)

מלחמת העצמאות של היישוב היהודי החלה ממחרת ה-29 בנובמבר 1947, היום בו החליטה העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית (14,000 קמ"ר), ערבית (12,000 קמ"ר) וריבונות בינלאומית במרחב ירושלים (9,300 קמ"ר). שטחים נרחבים ובהם 32 ישובים יהודיים נותרו מחוץ לגבולותיה של המדינה היהודית. בין אלה - קריית ענבים, גוש עציון, עטרות, רמת רחל, נהריה, יד מרדכי, ניצנים, הגליל, ובכל זאת הייתה ההצבעה באו"ם הרגע היפה והמשמח בתולדות הישוב היהודי. מוסדות התנועה הציונית והישוב היהודי קבלו את ההחלטה, ואילו הערבים, שדחו אותה, פתחו מיד בפעולות איבה במגמה למנוע את מימושה.

בשלב הראשון, שהחל ב-30 בנובמבר 1947, הציב בן גוריון מטרה לשמור את תכנית החלוקה, לא לפנות אף ישוב ולמנוע נסיגה של האו"ם או המעצמות ממנה. הפלסטינים, מנוסים מתקופת המרד הערבי (1939-1936), החלו לחסום את הדרכים, אשר היהודים התאמצו לשמור פתוחות. כל כפר ערבי הפך למחסום שקשה מאד לעברו. הכלים הממונעים של היהודים השתנו ממכוניות לטנדרים, מטנדרים למשאיות וממשאיות למשוריינים. דפוס לחימה זה גבה אבדות כבדות בצד היהודי. ירושלים, נהריה, גוש עציון, יחיעם, נגבה ורבים אחרים נותקו לחלוטין מהארץ.

על ירושלים הוטל מצור כבד וחסרו בה מזון, מים, אספקה ותחמושת. תקופה זו הייתה עדיין בריבונות הבריטים, וכל פעילות צבאית של יהודים או ערבים נחשבה לפחות להלכה בלתי חוקית וצפויה להתערבות הבריטים. עם זאת, הבריטים החלו להתפנות הדרגתית מאזורים שונים וכך אפשרו הסלמה של פעולות איבה של תושבי הארץ אלה באלה. הערבים הסתייעו במתנדבים ממדינות ערב, שאורגנו  במסגרת 'צבא ההצלה' ו'האחים המוסלמים', ואילו היהודים הסתייעו בתמיכת יהודי התפוצות, בעיקר כספית ומדינית ובהמשך בשיגור מתנדבים (מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ – יהודים ולא יהודים).

השלב השני הסדיר של המלחמה התחיל עם סיום המנדט הבריטי וכינון מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (14.5.1948). צבאות סדירים של מצרים, סוריה, עבר הירדן, עיראק ולבנון פלשו לארץ ישראל במטרה לחסל את המדינה הצעירה, שאך זה נולדה. בראשית הייתה בלימה על ידי האנשים בקו החזית בסיוע כוחות מגויסים. עמידתם של הישובים, גם של המעטים שלבסוף פונו או נכבשו, אפשרו לכוח המגויס להתארגן כדי לתקוף את הצבאות התוקפים ולעצור את התקדמותם.  תקופה זו הסתיימה ב-11 ביוני בהפוגה הראשונה, שהושגה בעזרת הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם. מ- 9 ביולי עד 19 ביולי התחוללו 'קרבות עשרת הימים' בהם נחל צה"ל הצלחות גדולות וכישלונות צורבים. שלב המתקפות הגדולות, השלישי במלחמת העצמאות, התנהל מסוף קיץ 1948 עד ינואר 1949.  בשלב זה הגיעה מצבת הכוחות של צה"ל לכ-100 אלף חיילים. בסיום מבצעים אלה נכבש הנגב, למעט רצועת עזה, הצבא המצרי הורחק אל תוך סיני, 'צבא ההצלה' הוצא מן הגליל כולו, ונכבש גם חלק מלבנון עד הליטאני.

המבצע הצבאי האחרון היה 'עובדה' לכיבוש אום רשרש, היא אילת, בי"א באדר תש"ט (10 במרץ 1949). משך שנים הייתה מקובלת מוסכמה של 'מעטים מול רבים' (יחס מספרי בין יהודים – 630 אלף לערבים בא"י – 1.25 מיליון; יחס מספרי בין יהודים  בישראל  לבין 27 מיליון במדינות ערב) ואולם כשבודקים את ניהול הקרבות והתוצאות מסתבר כי צה"ל הצליח להביא לקרבות המכריעים כוח גדול ובזמן עם רמת ארגון ולכידות וכך הובסו 'הרבים' – ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב.

גודל הכישלון אילץ את השליטים הערביים להיכנס למו"מ על שביתת נשק. מפברואר  עד יולי 1949 התנהלו דיוני שביתת הנשק ובסיומם הוחלפו 1007 שבויים ישראלים (חיילים ואזרחים) בידי ארבע המדינות בכ- 5000 שבויים ערביים.

עוד בטרם הסתיימה המלחמה קיימה ישראל בשנת 1949 בחירות כלליות (ינואר), כוננה את הכנסת הראשונה (פברואר) והתקבלה כחברה באו"ם (מאי) .

ניסיון להגיע להסכם שלום בין ישראל למדינות ערב בוועידת לוזאן בקיץ 1949 נכשל ועמו נגנזו סיכויי השלום לשלושים שנה.

אולי יעניין אותך גם