בין 1988 ל-2018
מה ההבדל בין גיוס 1988 לגיוס 2018? הטור השבועי של עמיר רפפורט, הפעם מזווית מאוד אישית
עמיר רפפורט
| 03/04/2019
צילום: דו"צ
זרם המכוניות, שנהרו לשבטה בבוקר יום חמישי 7 במרס 2019, היה ההבדל הראשון הניכר לעין בין סיום הטירונות של מחזור אוגוסט 1988 ובין מחזור נובמבר 2018. בטקס ההוא השתתפתי כטירון מן המניין, והוא נערך בבסיס שבי שומרון הנושק לשכם, אותו הוריי מעולם לא ראו. כעבור 30 שנה אני אבא של טירון, בדרך למסע כומתה של הבן. וההתרגשות? הרבה יותר גדולה.
עוד נגיע לחווייה שציפתה לנו ההורים בשבטה. זו הזדמנות להשוואה יותר רחבה, בין גיוס תותחנים 1988 ו-2018.
תהליך המיון: בשורה התחתונה, אין מה להשוות. ב-1988 הגענו לבסיס הקליטה והמיון, הבקו"ם בתל השומר, וכעבור יום עמדנו למסדר שזכה לכינוי "שוק עבדים". מאות טירונים מסביב, וריכוז על נדרש כדי לשמוע את שמך ברמקול ואז לעמוד בשלשות בפני מ"כ, שמספר לכמה עשרות מתגייסים המומים: "אתם בתותחנים".
ב-2018, הרבה פחות הפתעות. אחרי התעסקות ממושכת ב"מנילה" ומילוי העדפות באינטרנט (עדיפות הכי גבוהה – תותחנים!), הגיע תאריך הגיוס, ולפניו הכנה מטעם החיל – שיחה בבית קפה עם מפקד צעיר שנפגש עם מתגייסים מעירנו כפר סבא, ולאחר מכן יום למתגייסים מטעם החיל, שנערך בבית חיל האוויר בהרצליה. ידע מפחית חרדות. שאפו. וזה עוד לפני שדיברנו על האפשרות לבחור חבר להתגייס איתו לחיל. מי חלם על זה ב-1988.
מחנה: טוב, גם בנושא הזה אין מקום להשוואה. הדרך לשבי שומרון עברה דרך טול כרם ואין ספור כפרים פלסטיניים, והייתה רצופה מטחי אבנים (במקרה הטוב). 1988 הייתה שנת השיא של האינתיפאדה הראשונה. הכל בהתאם לתקופה. המגורים בבסיס היו באוהלי 10 שאת היריעות שלהם היינו מגלגלים בכל בוקר. המקלחות היו צמודות לגייזרים שסיפקו מים חמים על האש, במשורה. בהמשך, קורס תוחתן בשבטה – עדיין אוהלים. סופות החול חדרו כל חרך. מזגנים? לא זכור פריט כזה.
2018, שבטה בדיוק סיימה מתיחת פנים מרשימה. מגורי הטירונים הם במבנים חדישים לחלוטין. המקלחות המודרניות צמודות לחדרי השינה. מסביב למגורים – לא מעט מדשאות.
שעת ט"ש (טרום שינה): ב-1988 לא זכור דבר כזה. ערב שבת היינו משתרכים בתור ארוך לטלפון חוגה יחיד כדי להגיד כמה מילים לאמא ואבא, כשמאחור עשרות טירונים מדרבנים – "יאללה, גם אנחנו רוצים להספיק להתקשר הביתה".
ב-2018, שעת הט"ש היא, מבחינתנו, להורים. זו השעה שבה הטירונים מתקשרים בטלפון הסלולארי, שמופקד כל היום בארגז כלשהו. עם הזמן, שעת הט"ש הופכת לחלק מהשעון הביולוגי של כל הורה. אין לדעת מתי תגיע (בימים של מסעות משחררים את הטירונים לשעות השינה אפילו באמצע היום), אבל כל הורה לומד "להריח" מתי הבן (או הבת) עומדים להתקשר. לא משנה באיזה אזור זמן נמצאים על פני תבל.
לילה לבן: קשור לסעיף הקודם. ב-1988 היו 6 שעות שינה מטכ"ליות, על הנייר, אבל כל יום חמישי היה "לילה לבן" – כלומר לא ישנים בכלל. רצף של מסדרים ומשימות, בהתחלה בטירונות, בהמשך בקורס תותחן ואז גם בקורס מפקדים. פחות או יותר שנה שלמה של ימי חמישי ללא שינה ואז התרסקות בחופשת שבת בבית (אם יוצאים).
ב-2018, אם הלילה מוקדש למסע או לאימון, הולכים ל-6 שעות שינה (פלוס שעת ט"ש) בשעה מוקדמת. אין "לילות לבנים" לצורך החישול הפיסי.
מעורבות הורים: ספק אם ב-1988 ההורים ידעו מה עובר על הטירונים. ב-2018, הטכנולוגיה משחקת תפקיד. להורים של הסוללה יש קבוצת ווטסאפ (כמובן) וגם את מספר הטלפון של המסו"ל ושל מחנה שבטה. עם זאת, הגבולות ברורים: הטלפונים הם לחירום, לא משתמשים. בשבטה אין ביקורי הורים, גם בשבתות שהילדים נשארים.
אחד הרגעים המיוחדים בתקופת הטירונות היה כאשר יונתן, מפקד הצוות של הבן, הגיע לביקור בביתנו, אחרי שנדד בין בתי הטירונים האחרים. השעה הייתה קרובה לחצות ואנחנו שתינו כל בדל מידע על מה שקורה שם בשבטה, ועל מה שעוד מצפה לבן. כעת יונתן בקורס קצינים בבה"ד 1. שנה אחת יותר מבוגר, אבל רעייתי אורית ואני התרשמנו כי הוא מודל נפלא לחיקוי לבני השנתון שאחריו. בהצלחה בקצינים, יונתן!
כומתה: ב-1988 קיבלנו כומתה שחורה כדבר מובן מאליו, ב-2018 צריך לעבור מסע בשביל כומתת הטורקיז. כומתת התותחנים היא להיט, מרגשת להורים לא פחות מאשר לחיילים עצמם.
בנות: הבת היחידה שזכורה לי מטירונות 1988 עמדה בטקס הסיום לצידו של מפקד הבט"ר, אז סא"ל דני כסיף (וכיום תא"ל במיל' ויו"ר עמותת "יד התותחנים").
ב-2018, זה הדבר הראשון ששמים אליו לב כהורים בטקס סיום הטירונות: הבנות הלוחמות הן בגדר מובן מאליו. במחזור נובמבר 2018 היו על מגרש המסדרים לא פחות מ-85 חניכות ו-15 מפקדות. מהמם.
מסע כומתה, נוב' 18
מרחוק, נראו הסוללות הראשונות שהתקרבו לגבעה כשני קילומטרים ממזרח למחנה שבטה. השמש התחילה לזרוח וההתרגשות גאתה. "איזה גדוד אתם?", הייתה השאלה שהדהדה עם כל קבוצת חיילים שעברה. "איפה גדוד דרקון?", שאלנו אנחנו, וכשמצאנן את הבן שילה הצטרפנו לשני הקילומטרים האחרונים של המסע. נדחפנו מתחת לאלונקה, הורים וטירונים (ובצוות לכד את תשומת ליבי לוחם שהוא חייל בודד מארצות הברית, שהיה תחת האלונקה, ממש לפניי).
בדרך לבסיס, אנחנו רואים מרחוק את גבעה "404", שעליה טיפסנו וירדנו אינספור פעמים בשנותינו בשבטה, ועליה זחלו גם ילדינו, תחת משמעת זמנים קפדנית, בקור המקפיא שאפיין את החורף האחרון.
עם סיום המסע, האלונקות מונפות אל על על-ידי הלוחמים, שצועקים "עלה-עלה". העיניים מתמלאות דמעות בלתי נשלטות של התרגשות.
ואז, "פריסה" – ארוחת בוקר שאירגנו הבסיס והאגודה למען החייל בליווי די.ג'יי. נחמד. השמש ממשיכה לנוע לעבר אמצע השמיים. סמוך ל-11 בבוקר, מסדר וטקס הענקת הכומתה המיוחלת. שוב, מרגש.
עם סיום הטקס, נערכה תצוגת אש. יותם, מפקד בא"ח הטירונות, מספר להורים שכיום התותחנים הולכים למגוון תפקידים – ממטוסים ללא טייס, למערך רקטות, איכון, מורן (עדיין תפקיד מסווג) ועד לתומ"תים. בתקופתי, היו רק תומ"תים. גם כעת, תצוגת היכולות בתום הטקס כוללת רק ירי של תומ"תים, על-ידי לוחמי גדוד "רשף" שבו שירתי בסדיר. ארבעה קנים. הלוחמים אינם מצליחים לייצר מטח מתוזמן לסיום. רק בעיניים שלי, הכישלון מביך משהו.
לאחר תצוגת האש, שעת הפרידה מההורים היא ברדק אחד גדול, עם רצף הוראות סותרות מה צריך לעשות ואיך לאסוף את הציוד של הטירונים לקראת ה"רגילה" שמצפה להם. כנראה, שיש בלגאן שהוא בגדר הבלתי נמנע גם בשנת 2019.
אני מסתכל מהצד על הטירונים המתרוצצים: גם ברגע האחרון של הטירונות, הם משתדלים לעמוד בהוראות המפקדים, תחת משמעת זמנים קפדנית ולא מתפשרת. ברור לי: גם כשכל התנאים מסביב משתפרים פלאות, והשנה היא כבר 2019, משמעת היא משמעת, וטירונות זה לא פיקניק.
***
הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון החדש (מספר 66) של המגזין "תמיד תותחן"
מה ההבדל בין גיוס 1988 לגיוס 2018? הטור השבועי של עמיר רפפורט, הפעם מזווית מאוד אישית
צילום: דו"צ
זרם המכוניות, שנהרו לשבטה בבוקר יום חמישי 7 במרס 2019, היה ההבדל הראשון הניכר לעין בין סיום הטירונות של מחזור אוגוסט 1988 ובין מחזור נובמבר 2018. בטקס ההוא השתתפתי כטירון מן המניין, והוא נערך בבסיס שבי שומרון הנושק לשכם, אותו הוריי מעולם לא ראו. כעבור 30 שנה אני אבא של טירון, בדרך למסע כומתה של הבן. וההתרגשות? הרבה יותר גדולה.
עוד נגיע לחווייה שציפתה לנו ההורים בשבטה. זו הזדמנות להשוואה יותר רחבה, בין גיוס תותחנים 1988 ו-2018.
תהליך המיון: בשורה התחתונה, אין מה להשוות. ב-1988 הגענו לבסיס הקליטה והמיון, הבקו"ם בתל השומר, וכעבור יום עמדנו למסדר שזכה לכינוי "שוק עבדים". מאות טירונים מסביב, וריכוז על נדרש כדי לשמוע את שמך ברמקול ואז לעמוד בשלשות בפני מ"כ, שמספר לכמה עשרות מתגייסים המומים: "אתם בתותחנים".
ב-2018, הרבה פחות הפתעות. אחרי התעסקות ממושכת ב"מנילה" ומילוי העדפות באינטרנט (עדיפות הכי גבוהה – תותחנים!), הגיע תאריך הגיוס, ולפניו הכנה מטעם החיל – שיחה בבית קפה עם מפקד צעיר שנפגש עם מתגייסים מעירנו כפר סבא, ולאחר מכן יום למתגייסים מטעם החיל, שנערך בבית חיל האוויר בהרצליה. ידע מפחית חרדות. שאפו. וזה עוד לפני שדיברנו על האפשרות לבחור חבר להתגייס איתו לחיל. מי חלם על זה ב-1988.
מחנה: טוב, גם בנושא הזה אין מקום להשוואה. הדרך לשבי שומרון עברה דרך טול כרם ואין ספור כפרים פלסטיניים, והייתה רצופה מטחי אבנים (במקרה הטוב). 1988 הייתה שנת השיא של האינתיפאדה הראשונה. הכל בהתאם לתקופה. המגורים בבסיס היו באוהלי 10 שאת היריעות שלהם היינו מגלגלים בכל בוקר. המקלחות היו צמודות לגייזרים שסיפקו מים חמים על האש, במשורה. בהמשך, קורס תוחתן בשבטה – עדיין אוהלים. סופות החול חדרו כל חרך. מזגנים? לא זכור פריט כזה.
2018, שבטה בדיוק סיימה מתיחת פנים מרשימה. מגורי הטירונים הם במבנים חדישים לחלוטין. המקלחות המודרניות צמודות לחדרי השינה. מסביב למגורים – לא מעט מדשאות.
שעת ט"ש (טרום שינה): ב-1988 לא זכור דבר כזה. ערב שבת היינו משתרכים בתור ארוך לטלפון חוגה יחיד כדי להגיד כמה מילים לאמא ואבא, כשמאחור עשרות טירונים מדרבנים – "יאללה, גם אנחנו רוצים להספיק להתקשר הביתה".
ב-2018, שעת הט"ש היא, מבחינתנו, להורים. זו השעה שבה הטירונים מתקשרים בטלפון הסלולארי, שמופקד כל היום בארגז כלשהו. עם הזמן, שעת הט"ש הופכת לחלק מהשעון הביולוגי של כל הורה. אין לדעת מתי תגיע (בימים של מסעות משחררים את הטירונים לשעות השינה אפילו באמצע היום), אבל כל הורה לומד "להריח" מתי הבן (או הבת) עומדים להתקשר. לא משנה באיזה אזור זמן נמצאים על פני תבל.
לילה לבן: קשור לסעיף הקודם. ב-1988 היו 6 שעות שינה מטכ"ליות, על הנייר, אבל כל יום חמישי היה "לילה לבן" – כלומר לא ישנים בכלל. רצף של מסדרים ומשימות, בהתחלה בטירונות, בהמשך בקורס תותחן ואז גם בקורס מפקדים. פחות או יותר שנה שלמה של ימי חמישי ללא שינה ואז התרסקות בחופשת שבת בבית (אם יוצאים).
ב-2018, אם הלילה מוקדש למסע או לאימון, הולכים ל-6 שעות שינה (פלוס שעת ט"ש) בשעה מוקדמת. אין "לילות לבנים" לצורך החישול הפיסי.
מעורבות הורים: ספק אם ב-1988 ההורים ידעו מה עובר על הטירונים. ב-2018, הטכנולוגיה משחקת תפקיד. להורים של הסוללה יש קבוצת ווטסאפ (כמובן) וגם את מספר הטלפון של המסו"ל ושל מחנה שבטה. עם זאת, הגבולות ברורים: הטלפונים הם לחירום, לא משתמשים. בשבטה אין ביקורי הורים, גם בשבתות שהילדים נשארים.
אחד הרגעים המיוחדים בתקופת הטירונות היה כאשר יונתן, מפקד הצוות של הבן, הגיע לביקור בביתנו, אחרי שנדד בין בתי הטירונים האחרים. השעה הייתה קרובה לחצות ואנחנו שתינו כל בדל מידע על מה שקורה שם בשבטה, ועל מה שעוד מצפה לבן. כעת יונתן בקורס קצינים בבה"ד 1. שנה אחת יותר מבוגר, אבל רעייתי אורית ואני התרשמנו כי הוא מודל נפלא לחיקוי לבני השנתון שאחריו. בהצלחה בקצינים, יונתן!
כומתה: ב-1988 קיבלנו כומתה שחורה כדבר מובן מאליו, ב-2018 צריך לעבור מסע בשביל כומתת הטורקיז. כומתת התותחנים היא להיט, מרגשת להורים לא פחות מאשר לחיילים עצמם.
בנות: הבת היחידה שזכורה לי מטירונות 1988 עמדה בטקס הסיום לצידו של מפקד הבט"ר, אז סא"ל דני כסיף (וכיום תא"ל במיל' ויו"ר עמותת "יד התותחנים").
ב-2018, זה הדבר הראשון ששמים אליו לב כהורים בטקס סיום הטירונות: הבנות הלוחמות הן בגדר מובן מאליו. במחזור נובמבר 2018 היו על מגרש המסדרים לא פחות מ-85 חניכות ו-15 מפקדות. מהמם.
מסע כומתה, נוב' 18
מרחוק, נראו הסוללות הראשונות שהתקרבו לגבעה כשני קילומטרים ממזרח למחנה שבטה. השמש התחילה לזרוח וההתרגשות גאתה. "איזה גדוד אתם?", הייתה השאלה שהדהדה עם כל קבוצת חיילים שעברה. "איפה גדוד דרקון?", שאלנו אנחנו, וכשמצאנן את הבן שילה הצטרפנו לשני הקילומטרים האחרונים של המסע. נדחפנו מתחת לאלונקה, הורים וטירונים (ובצוות לכד את תשומת ליבי לוחם שהוא חייל בודד מארצות הברית, שהיה תחת האלונקה, ממש לפניי).
בדרך לבסיס, אנחנו רואים מרחוק את גבעה "404", שעליה טיפסנו וירדנו אינספור פעמים בשנותינו בשבטה, ועליה זחלו גם ילדינו, תחת משמעת זמנים קפדנית, בקור המקפיא שאפיין את החורף האחרון.
עם סיום המסע, האלונקות מונפות אל על על-ידי הלוחמים, שצועקים "עלה-עלה". העיניים מתמלאות דמעות בלתי נשלטות של התרגשות.
ואז, "פריסה" – ארוחת בוקר שאירגנו הבסיס והאגודה למען החייל בליווי די.ג'יי. נחמד. השמש ממשיכה לנוע לעבר אמצע השמיים. סמוך ל-11 בבוקר, מסדר וטקס הענקת הכומתה המיוחלת. שוב, מרגש.
עם סיום הטקס, נערכה תצוגת אש. יותם, מפקד בא"ח הטירונות, מספר להורים שכיום התותחנים הולכים למגוון תפקידים – ממטוסים ללא טייס, למערך רקטות, איכון, מורן (עדיין תפקיד מסווג) ועד לתומ"תים. בתקופתי, היו רק תומ"תים. גם כעת, תצוגת היכולות בתום הטקס כוללת רק ירי של תומ"תים, על-ידי לוחמי גדוד "רשף" שבו שירתי בסדיר. ארבעה קנים. הלוחמים אינם מצליחים לייצר מטח מתוזמן לסיום. רק בעיניים שלי, הכישלון מביך משהו.
לאחר תצוגת האש, שעת הפרידה מההורים היא ברדק אחד גדול, עם רצף הוראות סותרות מה צריך לעשות ואיך לאסוף את הציוד של הטירונים לקראת ה"רגילה" שמצפה להם. כנראה, שיש בלגאן שהוא בגדר הבלתי נמנע גם בשנת 2019.
אני מסתכל מהצד על הטירונים המתרוצצים: גם ברגע האחרון של הטירונות, הם משתדלים לעמוד בהוראות המפקדים, תחת משמעת זמנים קפדנית ולא מתפשרת. ברור לי: גם כשכל התנאים מסביב משתפרים פלאות, והשנה היא כבר 2019, משמעת היא משמעת, וטירונות זה לא פיקניק.
***
הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון החדש (מספר 66) של המגזין "תמיד תותחן"
