האקסודוס של טראמפ מסוריה ומשמעותו

אחרי הכעס שעוררה החלטת הנשיא טראמפ להסיג את כוחות ארה"ב מסוריה, כיצד ייראה המזרח התיכון? פרופ' אמציה ברעם במאמר מיוחד על השלכות המהלך

האקסודוס של טראמפ מסוריה ומשמעותו

צילום: AP

עם היציאה הצפויה של הכוחות האמריקניים מסוריה, בהמשך להחלטת הנשיא טראמפ, אפשר להעלות על הדעת מספר "תסריטים". האופטימי ביותר הוא שמלבד ניצחון רצחני של הטורקים על הכורדים ומלבד מה שישראל תצטרך לעבוד קשה יותר כדי לבלום את איראן בסוריה ולבנון לא יקרה דבר. מאמר זה מנסה להעלות אפשרות פסימית יותר.

כיום נמצאים "כוחות מיוחדים" אמריקאים במזרח סוריה על הגבול העיראקי בעיקר בשני מקומות. האחד בדרום, באזור טאנף, על משולש הגבולות ירדן-סוריה-עיראק. השני במרכז הגבול ליד דיר אל-זור. יש גם כוחות קטנים בצפון סוריה. בסה"כ מונים כל הכוחות הללו כ-2000 חיילים. בדרום, ליד טאנף, תפקידם העיקרי הוא לחסום את הציר היבשתי הדרומי בין עיראק לדמשק ובירות. כשאיראן חולמת על גדודי "משמרות המהפכה" שלה או שפע סוללות-טילים השועטות מאיראן דרך מרכז עיראק לסוריה, זהו הנתיב המועדף. הוא עובר בצמוד לגבול הירדני ואח"כ פונה צפונה.

ירדן לעולם לא תעז לתקוף שיירה איראנית בתוך סוריה. הציר עובר כמעט כולו באזור מדברי ללא אוכלוסייה מלבד עדרי עזים וכבשים ולכן קל להגן עליו. "הכוחות המיוחדים" האמריקאים בטאנף משמשים כיום כפקק המונע כניסה קרקעית כזו. בעת הצורך הם יכולים לקבל סיוע אווירי אדיר מבסיס אוויר אמריקאי גדול בירדן במרחק כחמש דקות טיסה. ברגע שיתפנו מהאזור תיפתח הדרך ויחלו לחצים כבדים על ממשלת עיראק, שמחציתה מוכנה לציית לכל דרישה של טהרן, לאפשר תנועות צבא איראני בציר הבטוח הזה. תחת הרושם "אמריקה בדרך החוצה מן המזה"ת", אפילו ראש הממשלה העיראקי המתון עאדל עבד אל-מהדי סביר שייכנע ללחץ.

יציאת הצבא האמריקאי מסוריה במרכז ובצפון תחשוף את הכורדים הסוריים לפלישה טורקית מאסיבית ואולי לרצח-עם. ארדואן פועל כבר שנים "בלי בצל"ם" ובלי בית משפט עליון. בפני הכורדים הסוריים, שיינטשו לאחר שסייעו הרבה לאמריקאים בלחימה נגד דאעש, עומדות שתי אפשרויות: האחת, להסתייע באחיהם מעיראק, וכבר נמסר כי כוחות של לוחמים כורדים מעיראק ("פשמרגה") הגיעו לסוריה, לאזור שבשליטת אחיהם הכורדים, והשנייה, לפנות לאסד בבקשת עזרה.

אסד אינו יכול למנוע השתלטות טורקית על צפון-מרכז סוריה: כבר היום טורקיה שולטת ברצועה סורית רחבה בצפון. אבל תמיכה רוסית יכולה למנוע הסתערות תורכית דרומה. אסד הוא בעל ברית קרוב של איראן. עם זאת, צבאו, בסיוע מיליציות איראניות הנמצאות בסוריה, עשוי להשתלט מחדש על אזור מעבר טאנף, בו פועלים כיום כוחות אופוזיציה מתונה סורית, שנתמכו עד כה על ידי הכוחות האמריקאים העומדים לעזוב, וכך יאפשרו תנועה איראנית חופשית בציר זה.

הציר השני שייפתח מאיראן לסוריה וללבנון בעקבות ההסתלקות האמריקאית, עובר דרך מרכז-צפון עיראק ודרך הצפון הכורדי בסוריה לדמשק. הציר השלישי אולי יישאר ללא שימוש משמעותי מפני שהוא עובר דרך מרכז עיראק וסוריה לאורך נהר-הפרת. זוהי הדרך הנוחה ביותר מבחינה גיאוגרפית, אלא שברובה היא חוצה אזורים סוניים מיושבים בצפיפות יחסית ועדיין פועלים שם מורדים ואפילו דאעש. ייתכן שישראל תוכל לסמוך על התנועות הסוניות האיסלאמיסטיות הקיצוניות שתחסומנה ציר זה.

נטישת-הכורדים, ובמידת מה גם נטישת ישראל וירדן על ידי ארצות הברית, מתקבלת בתסכול עמוק אצל בעלי בריתה הערבים במפרץ. הם רואים בכך עדות לחוסר האמינות של וושינגטון. הדבר עשוי להוביל לשתי התפתחויות מנוגדות באזור: האחת, הרחבת היחסים עם ישראל, מתוך ראייה שהיא תשמש מעין גורם בולם מול איראן, והשנייה, היותר חמורה מבחינתם, לשנות אוריינטציה ולהכיר באיראן כמעצמה האזורית הדומיננטית. כלומר, להשלים עם סטטוס של מדינת-חסות של איראן. זה יעלה לערביי המפרץ כסף רב, האייתוללות כבר ידאגו לכך, אך זה יבטיח (אולי) את הישרדות שלטונם.

במקרה שכזה, ישראל עלולה לחזור לבדידותה המזהירה במזרח התיכון הזכורה לנו משנים רחוקות, ולהיות הנושאת העיקרית בעול ההתמודדות מול איראן באזור, ובמיוחד מניעת התבססותה בסוריה ובלבנון.

הבעיה היא שכעת גם מדינות המעגל החיצוני, "הפריפריה", שהיו ידידותיות כלפינו: איראן עד 1979 וטורקיה עד ראשית שנות האלפיים, הן עויינות. אמנם, כשאיראן איננה מדינה גרעינית כל זה עדיין איננו בגדר איום קיומי, אבל מצב כזה יטיל מעמסה ביטחונית וכלכלית חדשה.

***

לכתיבת המאמר סייע אל"מ (דימ.) פסח מלובני