התקוממות בהפתעה שהסתיימה באכזבה

לפני 31 שנה עמדה ישראל בפתיחתו של גל התקוממות בשטחים שארך שש שנים והסתיים בהסכם המשמש עד היום סלע מחלוקת  – "תהליך אוסלו". תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד

 

התקוממות בהפתעה שהסתיימה באכזבה

פלסטינים מיידים אבנים במחנה הפליטים אל-בורייג' בעזה, דצמבר 1987 (צילום ארכיון: AP)

ב- 8 בדצמבר 1987 ארעה תאונת דרכים – נהג ישראלי פגע בארבעה תושבי מחנה הפליטים ג'בליה. בעזה נפוצו שמועות כי הנהג דרס מתוך נקם על ישראלי שנדקר יום קודם בעזה. הלווית הענק של ההרוגים מג'בליה למחרת, יום שישי 9.12, הייתה אות פתיחה למהומות והפרות סדר בהיקף שלא היה כמותו בעשרים שנות הממשל הצבאי מאז ששת הימים. זו הייתה התקוממות עממית ללא נשק. אבנים, סלעים וכל הבא ליד נזרקו לעבר חיילי צה"ל ברחבי הגדה והרצועה. הפלסטינים העצימו את האירועים במילה סמלית "אינתיפאדה", התקוממות (בערבית הקלסית התנערות הגמל מרבצו). למערכת הביטחון הישראלית על כל מרכיביה זו הייתה הפתעה, אם כי רבים נזכרו שהרגישו בחודשים הקודמים את המצב בשטחים " ערב התפוצצות חבית נפץ".

צה"ל לא היה ערוך למצב החדש. הרמטכ"ל דן שומרון, חצי שנה בתפקיד, ראה את ייעודו לקדם את הנשק המדויק החכם, והנה הוא נדרש לשנות את כל גרף הפעילות של הצבא למשימות בעלות אופי של שיטור ופיזור הפגנות. התמונה של חיילים פותחים באש חייה לעבר מפגינים המיידים אבנים הייתה גרועה במהות ובתדמית. השטח היה נתון לסיקור צמוד ורחב של תקשורת בינלאומית - העולם ראה חיילים חמושים מצוידים באלות מול נער פלסטיני "תמים". סגן הרמטכ"ל אהוד ברק הוביל פתרונות של אמצעי לחימה חדשים: מיכליות מים צבועים, חצצית – מכונה יורה אבני חצץ קטנות ומעל לכל הפעלתן של שתי יחידות מסתערבים סודיות – דובדבן ושמשון.

הייתה זו תקופה ארוכה של מתח בין הצבא והתקשורת. הפלסטינים ידעו להזמין באופן שוטף סיקור תקשורתי, בעיקר בינלאומי, ולעורר פרובוקציה, לגרום לחיילים סכנת חיים ולאלצם לפתוח באש מול המון נסער. התפתח קרב על התודעה. עד מהרה אירעו גם מקרים חריגים : חיילים נאלצו להפעיל כוח, לעתים בניגוד לפקודות פתיחה באש, אשר נעשו מסורבלות ועודכנו מדי כמה חודשים. חיילים הועמדו לדין והתמרמרו כי אינם זוכים לגיבוי על פעילות מבצעית בתנאים בלתי אפשריים. גם מפקדים בצה"ל והציבור הרחב חשו כי מפקירים את החיילים. כדובר צה"ל בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה הרגשתי כי זו דוברות מסוג חדש. לא עמדנו בזמינות הנדרשת לדיווח על האירועים. הפלסטינים יצאו מיד עם גרסאות משלהם חלקן נכונות ורבות מאד מרושעות חסרות יסוד על התנהגות חיילי צה"ל. הודעות דובר צה"ל נדרשו לשרשרת בדיקת העובדות כדי להיות אמינות, אך כשהופצו באיחור היו "מיושנות". התקשורת הייתה לסעיף מרכזי בתדרוך המבצעי לכוחות בשטח.

האינתיפאדה שהחלה בילדים וצעירים זורקי אבנים הובילה להקמת "תנועת המאבק האסלאמי" – חמאס – בראשות שיח' יאסין. ההתקוממות הובלה בידי צעירים תושבי השטחים ולא על ידי המנהיגות המסורתית של נציגי אש"ף בשטחים. רבים מהם ריצו תקופות מאסר בישראל והתמיכה העממית בהם הפכה אותם לדמויות מוכרות. התהדקה אחדות פנימית בין ערביי יהודה שומרון ועזה. זו הייתה תקופת אתגר מבצעית לשב"כ, שעליו היה לסכל, למנוע ולחקור.

חוסיין מלך ירדן הרגיש ביולי 1988 כי הצעד הנכון מצדו הוא לוותר על הגדה ולהפקיד את גורל עתידה בידי אש"ף. ואכן, אש"ף הזדרז לנסח "מסמך עצמאות פלסטיני" באוגוסט 1988 שהיווה בסיס להכרזה על מדינת פלסטין במועצה הלאומית הפלסטינית ה-19.

בינתיים היו בחירות בישראל ב-1992 ויצחק רבין נבחר לראש הממשלה (תקופת כהונה שנייה). בשש השנים עד סוף 1993 בוצעו יותר מ-30 אלף פיגועים כנגד אזרחים וחיילים ישראליים. נהרגו 190 ישראלים ונפצעו כאלף. בתקופה זו נהרגו יותר מאלף פלסטינים ויותר מ-3,000 נפצעו. ההתקוממות ארוכת השנים נבלמה בחתימה על  הסכם אוסלו ב- 13 בספטמבר 1993.