לזכותו. איזנקוט משתמש ביעילות במנוף יחסי החוץ. דעה

איזנקוט מסכם קדנציה שבה הוא השתמש בתמהיל נכון של יחסי חוץ במקביל לשמירת פוטנציאל עוצמה של צה"ל על מנת להתמודד עם אתגרים צבאיים. השימוש המדויק במדיניות ביטחון מחושבת הביאה את צה"ל לרמת יעילות גבוהה במלחמה בטרור (יחס הוצאות-הרוגים לביצועים) ואף הוסיפה להרתעה הצה"לית בחישוב הכולל 

דיוני הביטחון בבור בקרייה או באקווריום של רוה"מ בירושלים נשארים עדיין רחוק מעיני הציבור, אולם סימנים בשטח מעידים כי הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל גדי איזנקוט, למד למנף את יחסי החוץ של מדינת ישראל וצה"ל בפרט. זאת, לטובת הישגים צבאיים שהיו יכולים לעלות במחיר דמים וכסף ציבורי. שתי דוגמאות לכך - הטיפול של צה"ל במשבר האחרון בגבול עזה ובמשבר הנוכחי של המנהרות בלבנון.

עזה תחילה

המשבר בגבול עזה עם חמאס הוא אירוע מחזורי. מאז שחמאס תפס את השלטון בעזה ב2007, כל מספר שנים חוזר סבב הלחימה מול חמאס, ללא תוצאות סופיות. בישראל אין ממש פתרון פוליטי לעזה. משטר צבאי לא אפשרי בנוף התרבותי הישראלי וגם לא בזה הבינלאומי, ומדינת חמאס לא באה בחשבון. מצד שני , קיים צורך באספקת ביטחון לתושבי עוטף עזה ודרום הארץ.

בשונה מעימותים קודמים בעזה שכללו כניסה קרקעית שהביאה להרבה הרוגים מקרב חיילי צה"ל והוצאות מימון גדולות למשלם המיסים, הפעם ניסו בצה"ל שיטה אחרת. מדיניות הכלה וספיגה צבאית שתכליתה מניעת הפרת ריבונות ישראלית בגבול בשילוב אמצעי הגנה אקטיביים להגנת התושבים, ובמקביל שימוש ביחסי חוץ לטובת פתרון משותף, בינלאומי, לסיכול האירוע. בסופו של דבר, הפתרון הושג, ככל הנראה, על ידי הסכמות של ארה"ב, ישראל, חמאס, סעודיה, קטאר ומצרים. חמאס קיבל 90 מיליוני דולרים לתקופה של חצי שנה תמורת הרגעת השטח. מדובר בכסף קטן לעומת עלות מבצע צבאי בעזה ועם אפס הרוגים בקרב חיילי צה"ל.

נזכיר כי אפקטיביות המבצעים הצבאיים שכללו כניסה קרקעית לעזה היא בערך שלוש - ארבע שנות שקט יחסי לכל חצי שנה התחממות בממוצע. הפעם המשוואה הייתה די דומה. כשמונה חודשים התחממות, עם פתרון שמבוסס על יחסי חוץ במקום על מבצע צבאי קרקעי. עכשיו נשאר לראות מה תהיה האפקטיביות שלו. השקעה שנתית של כ-180 מיליוני דולרים בתשלום לחמאס תמורת שקט , כפול נניח ארבע שנים, תגיע לכ-720 מיליוני דולרים בארבע שנים. סכום אפסי לעומת מימון של שני מבצעים צבאיים באותה תקופה. שלא נדבר על מינימום קורבנות בקרב חיילי צה"ל כתוצאה מלחימה בעזה.

מנהרות בלבנון

במקביל למשבר בעזה, נוצר משבר נוסף שהפך לציבורי והוא מנהרות חודרות מלבנון. האיום ידוע למערכת הביטחון כבר מספר שנים, אולם כעת הוחלט לטפל בו. והטיפול, גם כאן, כולל מרכיב של התמודדות הגנתית של צה"ל בגבולות ישראל, וניצול מנוף יחסי החוץ על מנת להתמודד עם האיום מעבר לגבול. במקרה המנהרות, צה"ל הפעיל את יוניפי"ל על מנת להרוס את המנהרות בחלק של לבנון. ייתכן ואפילו תצלח הדרך להפעיל את צבא לבנון להשמדת המנהרות של חיזבאללה בצד הלבנוני.

גם כאן, סיכול האיום מעבר לגבול יבוצע ללא אובדן חיים של חיילי צה"ל ובעלות כספית מינימלית בצד הישראלי. כמובן שקיים סיכוי להתלקחות, אבל הוא סטטיסטי. במקרה של חלופת המלחמה, הוא ודאי. ההשקעה הכספית של צה"ל אמורה להסתכם באיתור וסיכול מנהרות קיימות ובניית מכשול תת קרקעי בדומה לעזה לאיתור חפירת מנהרות עתידית. סכום השקעה זניח לעומת מלחמה בלבנון ותוצאותיה.  

וכמו בעזה, גם מלחמה בלבנון אין לה מטרה מדינית כלשהי. לבנון מדינה ריבונית כאשר לאחרונה התברר שיושבת על כמה מאות מיליארדי דולרים בגז בים. חיזבאללה הוא חלק מובנה בפוליטיקה הלבנונית, כך שהוא אמור להנות מחלק מפירות אלו. כספים שיאפשרו לו בניין כוח מודרני לצד צבא לבנון. מה תתרום מלחמה בלבנון? בהיבט בניין כוח עתידי - כלום. כסף יהיה וגם רצון. האינטרס הישראלי צריך להיות הלבנת חיזבאללה לתוך צבא לבנון. צה"ל יודע להתמודד עם צבא של מדינה טוב יותר מאשר עם ארגון גרילה. לא סתם ירושלים משתמשת במשבר המנהרות הנוכחי בטרמינולוגיה שלא עושה בידול בין חיזבאללה לצבא לבנון. זו הלבנה טרמינולוגית ישראלית מכוונת שמטרתה ליצור קונצנזוס בינלאומי סביב הצורך באחדות שני הגופים - חיזבאללה וצבא לבנון - תחת צבא לבנוני אחד. גם כאן, נעשה שימוש יעיל במינוף יחסי החוץ של מדינת ישראל לטובת הנושא.

כלים שלובים - יכולות צבאיות ויחסי חוץ

שתי דוגמאות אלו , ויש עוד, התרחשו בתקופתו של איזנקוט. בעוד קולות רקע בתקשורת טענו כי העדר תגובה צבאית מסיבית בעזה ולבנון מצד צה"ל פוגעת בהרתעה הישראלית, בפועל, ההרתעה הישראלית מול חיזבאללה או חמאס מעולם לא עבדה. בגבול הצפון אמנם לא הייתה מלחמה מאז 2006, אולם בשש האחרונות, אולי קצת יותר, היה חיזבאללה עסוק בעיקר בסוריה עם פנאי מועט לחזית הישראלית. גם צה"ל מצידו לא ממש פעל לנצל את חולשת חיזבאללה הנובעת מפיצול הפעילות שלו בשתי חזיתות. אז אם הייתה הרתעה - היא הייתה הדדית.

בגזרת עזה, חמאס הביא את צה"ל למלחמה בצורה מחזורית בכל שלוש-ארבע שנים. גם כאן, לא ממש הרתעה. יותר מחזוריות של מלחמה - התעצמות - אימונים - ומלחמה. הרתעה אמורה לנטרל את הערך הטמון בעימות צבאי עם צה"ל. זה לא ממש קרה גם כאשר השימוש ביחסי החוץ היה בחוסר לעומת השימוש בכוח צבאי. ולא סתם. צה"ל, כמו כל צבא סדיר אחר, מתקשה לייצר הרתעה מול ארגוני טרור. זו בעיה עולמית, לא רק ישראלית.

השימוש ביחסי חוץ מספק יתרון חשוב על פני עימות צבאי בכך שהוא מרחיב את מעגל המדינות המחויבות לפתרונו ונותן לצה"ל לגיטימציה בינלאומית לפעולה במקרה של כישלון המהלך המדיני. בעבר, העימותים הצבאיים בעזה ולבנון יצרו דה-לגיטימציה גוברת לקיומם ככל שהתקדמו על ציר הזמן. שימוש ביחסי חוץ תחילה לטובת יצירת "מעגל איום" משותף בין מדינות בעלי אינטרסים דומים מגדיל את הלגיטימציה לפעילות צבאית במקרה כישלון התהליך המדיני. בכך, הוא מייצר התרעה היות והוא מעלה את מחיר העימות עם צה"ל בשיקולי הצד השני.

בצורה אחרת. אם בגזרת עזה, חמאס העריך בעימותים קודמים כי הקהיליה הבינלאומית תעצור את צה"ל לאחר X ימי לחימה ובכך תקטין את היתרון הצבאי שיש לצה"ל מול חמאס, כעת, לאחר הפעלת פתרון יחסי החוץ, ה-X גדל. מדוע? מכיוון ש'מעגל האיום' מעזה הורחב לארה"ב, סעודיה, קטאר ומצרים. כל המדינות הללו שותפות לפתרון המדיני בעזה (התשלום של קטאר). ולכן, אם חמאס יפרו את ההסכם, הם למעשה יבגדו באמון של אותן מדינות במעגל האיום הרלוונטי. מהלך כזה יתן לצה"ל לגיטימציה לפעול צבאית לתקופה ארוכה יותר שתביא למיצוי טוב יותר את היתרון הצבאי שיש לו מול חמאס. במתווה כזה, עלות ההפסד מצד חמאס בלחימה בצה"ל גדלה משמעותית. וככל שעלות ההפסד גדלה, כך האינטרס במלחמה קטן.

בגבול הצפון מדובר במשוואה דומה. חשיפת השגרירים הזרים למנהרות שנמצאו, שיתוף יוניפי"ל (האו"ם) בפתרון הבעיה (השמדת המנהרה בצד הלבנוני) ושיתוף צבא לבנון בהגנה על גבולה הדרומי של לבנון (במקום חיזבאללה), אלו מהלכים של בנאום בעיית המנהרות בגבול. וכמו בעזה, הגדלת מעגל האיום שיכלול את האו"ם, ממשלת לבנון (ולא רק איום נקודתי כלפי חיזבאללה), ושיתוף מאחורי הקלעים של מדינות נוספות שיש להן השפעה ואינטרסים בלבנון (סביר שארה"ב, סעודיה, רוסיה, מצרים, ומדינות מפרץ נוספות הן חלק מהמעגל), יביא לעלייה במחיר מצידו של חיזבאללה ביציאה למלחמה בגין סיכול המנהרות.

נזכיר כי ב2006 ארה"ב קשרה את ידי צה"ל מפגיעה בתשתיות קריטיות בלבנון, תוך מיקוד המלחמה בחיזבאללה בלבד. שוב, הקטנת הלגיטימציה בהפעלת כוחו של צה"ל פגעה במיצוי כוח זה. כעת, הפרת הקונצנזוס המדיני סביב פעילות סיכול המנהרות על הגבול תביא ללגיטימציה גדולה יותר להפעלת כוחו של צה"ל, ובכך לעלייה במחיר ההפסד של ממשלת לבנון וחיזבאללה מעימות כזה.

רמטכ"ל שמבין מצביאות

גילוי נאות, אינני מכיר את איזנקוט אישית, ואינני נוהג להתחנף לבכירי צה"ל. עם זאת, איזנקוט שנמצא בשלהי הקדנציה שלו כרמטכ"ל הראה כי הוא הבין את היתרון של שימוש ביחסי חוץ , ודווקא מנקודת ראות של הרתעה. הרמטכ"ל, כמי שמכיר בפועל את יכולות צה"ל, מבין כי עקב אכילס של הצבא טמון בפרק הזמן הדרוש למיצוי כוחו הצבאי בזירה. ופרק זמן זה נקבע בימינו על ידי לגיטימציה בינלאומית להמשך הלחימה. ארגוני טרור מנצלים זאת, ובונים על פרק זמן קצר כמרכיב מסרס שמייתר את היתרון היחסי של צה"ל בשדה הקרב.

עקב אכילס נוסף נעוץ בתרבות הישראלית העכשווית שאינה סלחנית לכמות מיתות גבוהה בקרב חיילי צה"ל ולהוצאות כספיות נרחבות על ביטחון. בעיקר כאשר אין אופק מדיני לפעולות צבאיות. מציאות כזו דורשת ממפקד הצבא יכולת הסתגלות. כזו הוכיח איזנקוט באמצעות העברת חלק מכובד המשקל של העשייה הצבאית ליחסי חוץ. ולא כתירוץ לעשייה, אלא כחלק ממחשבה צבאית התקפית שמטרתה בסופו של דבר לספק לצה"ל לגיטימציה לפעולה צבאית, אם תתרחש, בפרק זמן מספיק שיאפשר מיצוי היתרונות הצבאיים שלו על פני האויב. בעקיפין, הביא הרמטכ"ל במדיניות זו לגידול בהרתעה הישראלית באמצעות גידול ההפסד מלחימה בצד השני.

צורת חשיבה כזו מצד רמטכ"ל מראה על נטייה למצביאות. מצביא, בנוסף לאחריות בניין הכוח הצבאי והפעלתו, עוסק גם בשאלות מדיניות ביטחון. אין בכך סתירה למודל החוקי הקובע כי הממשלה מפעילה את הצבא, אלא יש בכך לומר כי הרמטכ"ל משתמש במדיניות חוץ כחלק מסל הכלים שיש לו לצורך הסתגלות לזירה. ולא, לא ניתן לומר זאת על כל רמטכ"ל ישראלי בעבר. אזכיר כי איזנקוט הוא גם הרמטכ"ל הראשון שפרסם מסמך אסטרטגיה לצה"ל.

אין ספק כי השינויים התרבותיים במעטפת הבינלאומית ביחס להפעלת כוח צבאי, שינוי סדר העדיפויות שהציבור הישראלי מכתיב ביחס לניצול כספי המיסים, והירידה בסובלנות להקרבת חיילי צה"ל על מזבח ללא אל, כל אלו מציבים את הנושא בעול הרמטכ"לות בפני צורך מתמיד בהסתגלות מהירה. זאת, בשעה שהאיומים אינם הופכים קלים יותר. איזנקוט בחר לצורך כך בשימוש גובר ביחסי חוץ לצד שימור וטיפוח עוצמה צבאית פוטנציאלית כסט כלים שאפשר לו להסתגל למציאות הביטחונית. האם הרמטכ"ל הבא יבחר במשוואה דומה? ימים יגידו.

 

אולי יעניין אותך גם

שר הביטחון משה דיין במהלך מלחמת יום הכיפורים. צילום: AP

ההערכות והמפנה: המודיעין לקראת יום כיפור

46 שנים עברו מאז מלחמת יום כיפור, ובחברה הישראלית עדיין נדרשים לסוגיית ההתרעה המודיעינית לקראת המלחמה. והפעם – גרסה מוסמכת של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל