כיבוש סיני מודל 48

בימים אלה ציינו 62 שנה למערכת סיני, בה כבש צה"ל את חצי האי מידי המצרים. הכיבוש הקודם ב-1948 פחות מוכר. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד

אפרים לפיד | 08/11/2018

 רכב צה"ל בסיני עם דגל מצרי שלל (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל)

שלוש פעמים כבשה ישראל את חצי האי סיני או חלקים ממנו מידי מצרים. בפעם השלישית, שראשיתה במלחמת ששת הימים ב-1967, החזיקה ישראל בחצי האי סיני במשך כמעט 15 שנה, והחזירה אותו למצרים בהסכם השלום באפריל 1982; הפעם השנייה הייתה קצרה בהרבה – רק כחמישה חודשים, בין נובמבר 1956 למרס 1957 במסגרת מערכת סיני; הפעם הראשונה נמשכה רק ימים ספורים בדצמבר 1948 בחלק שהוחזק על ידי צה"ל בצפון מזרח סיני.

המצרים, שניגפו בפני צה"ל במבצע "יואב" באוקטובר 1948, עדיין החזיקו בחלקים גדולים למדי של הנגב, בין רביבים לניצנה של ימינו וברצועת עזה. בדצמבר יצא צה"ל לסלקם משם, במבצע שנשא את השם 'חורב' או מבצע  'עין' – לציון היעדים העיקריים: בשלב הראשון עוג'ה אל-חפיר (ניצנה) ועזה ובשלב השני - אבו-עגֵילָה ואל-עריש. במבצע השתתפו כוחות מארבע חטיבות של צה"ל: גולני, חטיבה 8 המשוריינת, הראל וחטיבת הנגב.

המאמץ העיקרי היה באזור עוגה אל חפיר (ניצנה), אך כדי להטעות את המצרים נערכו פעולות קרקעיות, ימיות ואוויריות בגזרות אחרות. בעוד חיל הים מפגיז את עזה וחיל האוויר מפציץ את רפיח, חאן יונס, רפיח ואל עריש, יצא כוח של חטיבת גולני לתקוף מוצבים מצריים באזור נירים, אך נאלץ לסגת בשל כניסת כוחות מצריים עדיפים לגזרה. עם זאת, ההטעיה הצליחה ואִפשרה לכוחות שנעו לעבר ניצנה להתקדם, תוך קרבות קשים, ולהשתלט ב-27 בדצמבר על המתחם המצרי בניצנה. ביום הבא, 28 בדצמבר החל השלב הדרמטי של המבצע, בעיקר מבחינה בינלאומית. כדי לאגף את הכוחות המצריים ברצועת עזה ובשטח שבין רפיח לאל-עריש, חדרו כוחות לשטח סיני במגמה להגיע עד לאל-עריש על שפת הים התיכון. זה היה מהלך נועז, שהפתיע את המצרים וגרם להם הלם ובלבול. המוצבים המצריים באום-כתף נכבשו בהתקפה לילית ועם בוקר נכבשה אבו-עגילה, עמוק בשטח המצרי. בהמשך היום נכבשו ביר לחפן ושדה התעופה המזרחי של אל-עריש. כוחות אחרים השתלטו על קציימה. החדירה העמוקה ביותר הייתה פשיטה לעבר שדה התעופה הצבאי של ביר חמה – בעומק חצי האי סיני.

המצרים פנו לבריטניה ולארצות הברית בדרישה שיתערבו ויסלקו את כוחות צה"ל מסיני. מהבריטים ביקשו ציוד צבאי ואפשרות להשתמש בבסיסי האוויר של RAF, חיל האוויר המלכותי הבריטי, באזור תעלת סואץ. בישראל תחילה לא הגיבו, אך הלחץ הבינלאומי גבר. ב-29 בדצמבר הורתה מועצת הביטחון של האו"ם שעל כוחות שני הצדדים לחזור לעמדותיהם הקודמות לפני שפרצו הקרבות האחרונים.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הגיע למסקנה שעל ישראל להסתפק בהישגיה בתוך שטחה, וצה"ל חייב להוציא את כוחותיו מסיני בהקדם. מפקד חזית הדרום, אלוף יגאל אלון, סבר שההחלטה מוטעית, משום שהצבא המצרי קרוב מאוד לשבירה, ובמקרה שיישבר – תיפול רצועת עזה כולה בידי כוחותינו. הוא יצא לתל אביב כדי לבטל את רוע הגזרה, נפגש תחילה עם שר החוץ משה שרת ולאחר מכן עם בן-גוריון, שעמד על דעתו שעל צה"ל להתפנות מסיני.  עם זאת אישר בן-גוריון לתקוף את גזרת עזה-רפיח במגמה להכניס את הצבא המצרי ברצועת עזה ל'כיס' – הגדרה של אותה תקופה למצור מוחלט.

האמריקאים הפעילו לחץ כבד. ב-31 בדצמבר העביר הציר האמריקאי בישראל, ג'יימס מקדונלד, שדר תקיף ביותר מוושינגטון ותבע מישראל להחיש את הנסיגה. הוא גם הביא לידיעת בן-גוריון, שבריטניה רואה בחומרה רבה את 'הפלישה הישראלית למצרים', ואם כוחות ישראל לא ייסוגו לאלתר מהשטחים בסיני, יראו עצמם הבריטים חופשיים לפעול לצד מצרים, בהתאם לחוזה האנגלו-מצרי משנת 1936.

בימים הראשונים של שנת 1949 התנהלו קרבות פזורים, בעיקר בגזרת רפיח. כוחות גולני תפסו חלק ממשלטי המצרים מצפון-מזרח לרפיח ואליהם הצטרפו יחידות של חטיבת הראל. יגאל אלון ניסה לדחות ככל האפשר את הנסיגה משטחים בסיני. הוראת הנסיגה מטעם המטכ"ל נשלחה כבר ב-31 בדצמבר לפנות ערב. בשטח עצמו גרמה ההוראה לדכדוך.

ב-7 בינואר 1949 הוסכם בין הצדדים, בחסות משקיפי האו"ם, על הפסקת אש. במקביל הודיעו המצרים על הסכמתם לפתוח בשיחות להסכם שביתת נשק כללית בין מצרים לישראל. באותו יום התרחשו קרבות אוויר בין מטוסים ישראליים למטוסים בריטיים שבאו לבדוק אם כוחות צה"ל חזרו לשטח ישראל, והופלו חמישה מטוסים בריטיים, מה שהעלה מחדש את המתח בין ישראל לבריטניה.

 

***

תודה למרדכי נאור בספרו "תש"ח – 70 סיפורים ופרשיות", הוצאת מודן, 2018

שיתוף