חוזה המדינה והקיסר – דיפלומטיה ציונית בינלאומית
לציון 120 שנה למסע ההיסטורי של הרצל לארץ ישראל לפגוש את קיסר גרמניה, וילהלם השני, ולרתום אותו לפעולה להקמת התיישבות יהודית בארץ ישראל – תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 25/10/2018
הרצל על תעלת סואץ בדרכו לביקור בארץ ישראל, 1898 (צילום: באדיבת הארכיון הציוני המרכזי)
בראשית אוקטובר 1898 הזמין הקיסר הגרמני את הרצל עם משלחת ציונית לפגישה בביקורו של הקיסר בירושלים. הקיסר בקש לתת חסות למפעל ההגירה של יהודי אירופה לארץ ישראל, במעמד של גרמניה כבעלת ברית עיקרית של האימפריה העות'מנית באותה עת. הרצל קיווה שהקיסר יצליח להשפיע על הסולטן העות'מני להסכים לתוכנית זו. במשלחת שהרכיב הרצל השתתפו דוד וולפסון, איש הכספים, מכס בודנהיימר, יועץ משפטי, הרופא משה שנירר והמהנדס יוסף זיידנר. המשלחת פגשה בקושטא את הקיסר לשיחת הכנה, והגיעה לחופי יפו ב-26 לאוקטובר. בארץ ישראל פגשה המשלחת את הקיסר הגרמני פעמיים נוספות : בסמוך למקווה ישראל למפגש קצר ולא מתוכנן, ובפגישה רשמית במחנה הקיסר בירושלים ב-2 בנובמבר.
הרצל הציג לקיסר את התוכנית של התנועה הציונית להבאת יהודים לארץ ישראל, וביקש מהקיסר הגרמני שייתן חסות (פרוטקטורט) להתיישבות היהודית בארץ מבלי שייפגע שלטון הסולטן הטורקי. הרצל כתב ביומן שתגובת הקיסר לנאומו הייתה חיובית, אך ללא התחייבות ממשית. הרצל יצא מהפגישה בתחושה של הישג פוליטי , ולעומתו דיווחו עיתוני התקופה על הפגישה בקצרה ובנימה פושרת, בהנחה כי הפגישה בין הרצל לקיסר לא הובילה להישג משמעותי.
ממזכר סודי ביותר שנשלח בסוף נובמבר 1898 לכל חברי הוועד הפועל הציוני (Action Committee) בחתימתם של הרצל ועוזר קוקש (Oser Kokesch, מראשי הוועד הפועל) מסתבר כי הגיעו לסיכומים חיוביים עם הקיסר, אך התחייבו שלא לפרסם אותם. הרצל היה מודע לאילוצים הפוליטיים, שעלולים להקשות על מימוש תוכנית הפרוטקטורט הגרמני, וייתכן שאלה הובילו לכך שההבנות בינו לבין הקיסר נשמרו בסוד.
נראה שגם אם הרצל הצליח לרתום את הקיסר הגרמני לממש את תוכניתו, היוזמה נפלה בסופו של דבר בעקבות מתחים פוליטיים בין קיסר גרמניה לבין הסולטן. אמנם הפגישה תוארה בעיני בני התקופה כאכזבה היסטורית, אך התיעוד הארכיוני חושף שלא כך היה הדבר. במבט לאחור, עצם קיומה של הפגישה נחשב להישג של הרצל ושל התנועה הציונית, בעקבותיה הפך הרצל להיות מדינאי בעל שם עולמי.
האירוע הוא דוגמה מימים רחוקים, אך גם בימינו אנו פוגשים פריצות דרך פוליטיות אשר נרקמות בחזון של מנהיג, מטורפדות לעתים בסיקור שלילי בדעת הקהל ומבשילות רק שנים אחר כך.
***
תודה לארכיון הציוני המרכזי
לציון 120 שנה למסע ההיסטורי של הרצל לארץ ישראל לפגוש את קיסר גרמניה, וילהלם השני, ולרתום אותו לפעולה להקמת התיישבות יהודית בארץ ישראל – תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
הרצל על תעלת סואץ בדרכו לביקור בארץ ישראל, 1898 (צילום: באדיבת הארכיון הציוני המרכזי)
בראשית אוקטובר 1898 הזמין הקיסר הגרמני את הרצל עם משלחת ציונית לפגישה בביקורו של הקיסר בירושלים. הקיסר בקש לתת חסות למפעל ההגירה של יהודי אירופה לארץ ישראל, במעמד של גרמניה כבעלת ברית עיקרית של האימפריה העות'מנית באותה עת. הרצל קיווה שהקיסר יצליח להשפיע על הסולטן העות'מני להסכים לתוכנית זו. במשלחת שהרכיב הרצל השתתפו דוד וולפסון, איש הכספים, מכס בודנהיימר, יועץ משפטי, הרופא משה שנירר והמהנדס יוסף זיידנר. המשלחת פגשה בקושטא את הקיסר לשיחת הכנה, והגיעה לחופי יפו ב-26 לאוקטובר. בארץ ישראל פגשה המשלחת את הקיסר הגרמני פעמיים נוספות : בסמוך למקווה ישראל למפגש קצר ולא מתוכנן, ובפגישה רשמית במחנה הקיסר בירושלים ב-2 בנובמבר.
הרצל הציג לקיסר את התוכנית של התנועה הציונית להבאת יהודים לארץ ישראל, וביקש מהקיסר הגרמני שייתן חסות (פרוטקטורט) להתיישבות היהודית בארץ מבלי שייפגע שלטון הסולטן הטורקי. הרצל כתב ביומן שתגובת הקיסר לנאומו הייתה חיובית, אך ללא התחייבות ממשית. הרצל יצא מהפגישה בתחושה של הישג פוליטי , ולעומתו דיווחו עיתוני התקופה על הפגישה בקצרה ובנימה פושרת, בהנחה כי הפגישה בין הרצל לקיסר לא הובילה להישג משמעותי.
ממזכר סודי ביותר שנשלח בסוף נובמבר 1898 לכל חברי הוועד הפועל הציוני (Action Committee) בחתימתם של הרצל ועוזר קוקש (Oser Kokesch, מראשי הוועד הפועל) מסתבר כי הגיעו לסיכומים חיוביים עם הקיסר, אך התחייבו שלא לפרסם אותם. הרצל היה מודע לאילוצים הפוליטיים, שעלולים להקשות על מימוש תוכנית הפרוטקטורט הגרמני, וייתכן שאלה הובילו לכך שההבנות בינו לבין הקיסר נשמרו בסוד.
נראה שגם אם הרצל הצליח לרתום את הקיסר הגרמני לממש את תוכניתו, היוזמה נפלה בסופו של דבר בעקבות מתחים פוליטיים בין קיסר גרמניה לבין הסולטן. אמנם הפגישה תוארה בעיני בני התקופה כאכזבה היסטורית, אך התיעוד הארכיוני חושף שלא כך היה הדבר. במבט לאחור, עצם קיומה של הפגישה נחשב להישג של הרצל ושל התנועה הציונית, בעקבותיה הפך הרצל להיות מדינאי בעל שם עולמי.
האירוע הוא דוגמה מימים רחוקים, אך גם בימינו אנו פוגשים פריצות דרך פוליטיות אשר נרקמות בחזון של מנהיג, מטורפדות לעתים בסיקור שלילי בדעת הקהל ומבשילות רק שנים אחר כך.
***
תודה לארכיון הציוני המרכזי
