מלחמה "על רטוב" בעזה ב-48

חופי עזה הפכו בשנים האחרונות לזירת פעילות מבצעית של חיל הים בהגנה, בסיכול טרור ובתקיפה. תזכורת לזירה ימית בחופי עזה בראשית ימי המדינה בטור השבועי של אפרים לפיד

 

ראש הממשלה בן גוריון (במרכז) והרמטכ"ל דורי (מימין) מקבלים את פני חמשת לוחמי חיל הים למחרת המבצע להטבעת האנייה המצרית "האמיר פארוק" (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

במלחמת העצמאות היה חיל הים אחד החילות הקטנים של צה"ל. הספינות הראשונות היו ספינות מעפילים עם עבר קרבי בציים הבריטי והאמריקאי, והן הותקנו במהירות לתפקידן החדש. לעומתן, הצי המצרי היה גדול בהרבה ואיים על החופים הדרומיים של ישראל. במקרה אחד אף ניסו המצרים, ללא הצלחה, להרעיש את תל אביב מהים, וככל הנראה גם להנחית כוחות בחופה.

ההישג הגדול של חיל הים אז הושג ביומו האחרון של מבצע יואב (22 באוקטובר 1948) בים התיכון, מול העיר עזה באמצעות סירות-נפץ, שפותחו על ידי הצי האיטלקי במלחמת העולם השנייה. כל סירה נשאה חבית ובה 300 ק"ג של חומר נפץ, הופעלה על ידי לוחם בודד, שכיוון אותה אל כלי שיט של האויב, וסמוך מאוד למטרה, כאשר הסירה מתקדמת במהירות של 50 קמ"ש, קפץ ממנה ברגע האחרון ממש.

סירות הנפץ הועלו על האנייה 'מעוז' בנמל יפו. ב-22 באוקטובר הפליגו ארבע ספינות קרב ישראליות לעבר עזה, לאחר שטייס סיור של חיל האוויר גילה שתי אניות מלחמה מצריות ממערב לעזה. המשימה שנקבעה - לפגוע בשתי האניות המצריות - 'האמיר פארוק', אניית הדגל של הצי המצרי ושולת מוקשים לצידה.

אחד הלוחמים הפעיל את מנגנון הנפץ וקפץ למים ללא מצוף החילוץ, וכך מצא עצמו בין ניצולים מצרים מהאנייה שהחלה לטבוע. לאחר כמה דקות הבחין במצוף, עלה עליו והמתין לחילוץ. בשלב זה הבין מפקד הפעולה, יוחאי בן-נון, מפקד יחידת החבלה הימית של חיל הים (לימים 'שייטת 13') ולימים מפקד חיל הים, ששני קודמיו תקפו את אותה ספינה ואילו הספינה האחרת, שולת המוקשים, לא נפגעה.

הוא החליט להשלים את המשימה ולפגוע בה. על גבי סירת-נפץ שלישית הפליג לעבר שולת המוקשים, התקרב למרחק של כ-80 מטר מהמטרה, אך המצוף לא השתחרר. יוחאי קפץ מהסירה ונגרר כ-20 מטר. למזלו, ניתק חבל המצוף. כשעלה על פני המים ראה פטריית עשן ונד מים. האנייה החלה לשקוע כשהיא מכוסה בעשן לבן. הוא הוציא את פנס הכיס העמיד למים שהיה אתו ואותת בו. שלושת מבצעי הפעולה חולצו ע"י צוות לוחמים של חיל הים, הועלו על סיפון 'מעוז' והפליגו לכיוון יפו.

הפעולה נמשכה 25 דקות. במהלכה טובעו שתי הספינות המצריות, שעליהן היו מאות ימאים ולוחמים מצרים. רבים מהם נפגעו ואחרים קפצו לים. זו הייתה מכה אנושה לצי המצרי, גם בשל ערך תעמולתי וסמלי רב. 'האמיר פארוק' היה ב-1948 מלך מצרים ומאדריכלי הפלישה הכל-ערבית למדינת ישראל שזה עתה נולדה. להטבעת אנייה הנושאת את שמו היה הד רב, והיא הצטרפה לכישלונות המצריים במבצע "יואב", כמו כיבוש באר שבע ולכידת חטיבה מצרית שלמה ב'כיס פלוג'ה' (אזור קריית גת של היום).

למחרת הפעולה, בשבת 23 באוקטובר 1948, הזמין ראש הממשלה בן-גוריון את חמשת המבצעים ללשכתו ב'גבעה' ברמת-גן, ובנוכחות הרמטכ"ל יעקב דורי הוא תיחקר אותם ארוכות והביא ביומנו את תיאור הקרב, כפי שדיווח לו המפקד יוחאי פישמן (בן-נון). כשנה לאחר מכן, בקיץ 1949, חולקו עיטורי 'אות הגבורה' ל-12 לוחמי צה"ל, שגילו הצטיינות מיוחדת בקרבות מלחמת העצמאות. אחד מאלה היה יוחאי בן-נון. בתיאור המעשה שצורף לתעודת העיטור, נכתב בין השאר: 'אף שתוך מהלך הפעולה התקלקל בסירתו חלק מהמכשירים, דבר שהיה עלול למנוע ממנו הצלה ברגע האחרון, הוסיף בן-נון לתקוף עד שניצח והטביע את אניית האויב. לאחר מכן לא שם לב לסכנה הצפויה לו, אסף את כל היחידה והחזירה לבסיס בטוח'.

***

תודה לד"ר מרדכי נאור בספרו "תש"ח" בהוצאת מודן, 2018