זהירות משדרים!!
עוד לפני הקמת המדינה הבינה הנהגת הישוב את חשיבותו של השידור להעברת מידע לציבור. בימים של רשתות חברתיות מסועפות ניזכר כיצד התחיל בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 20/09/2018
ישעיהו (אישי) לביא (למברגר) בשידור ב"קול ישראל" באפריל 1948. לימים היה לביא קצין קשר ראשי (קשר"ר), מנכ"ל משרד הדואר ומנכ"ל משרד הביטחון. (צילום: זולטן קרוגר, באדיבות אוסף התצלומים הלאומי/לע"מ)
תחנת השידור לציבור הראשונה בארץ ישראל הופעלה כאטרקציה ב'תערוכה הארץ-ישראלית' בתל-אביב בשנת 1932. תחנת השידור הממשלתית הראשונה לציבור, 'תחנת השידור של פלשתינה (א"י)', הוקמה על ידי הבריטים ב- 1936, שנה עמוסת אירועים בתולדות הישוב העברי (המרד הערבי, תחילת הקמת יישובי 'חומה ומגדל,' בניית נמל תל-אביב ועוד). התחנה, שזכתה לשם "קול ירושלים", נחנכה ברמאללה ב-30 במרץ על ידי הנציב העליון סר ארתור ווקופ. היא שידרה בגלים בינוניים ונחשבה מכשיר פוליטי, ביטחוני ופסיכולוגי (היום אנו מכנים זאת המלחמה על התודעה) של השלטון הבריטי בארץ.
התכניות שודרו מאולפן ארעי בבניין מלון פאלאס ברחוב ממילא בירושלים במשך חמש שעות ביממה. באותה עת היו בארץ כאחד-עשר אלף אלף מקלטי רדיו פרטיים – מרביתם ביישוב היהודי - ובשנת 1939 הוכפל מספרם לכ-42 אלף. ב-1948 נמצאו בבתי התושבים כ-125 אלף מכשירי רדיו, רובם המכריע בידי יהודים.
במרץ 1940 הופעל לראשונה מבית ברחוב בן-יהודה 145 בתל-אביב שידור מחתרתי של 'ההגנה' לציבור. התחנה בחרה להיקרא "קול ישראל". הטכנאי עם המשדר והאנטנה הגיע משירות הקשר, והקריין איש מחלקת התרבות במטה 'ההגנה'. אות התחנה היה שריקת מנגינת השורה "התקווה בת שנות אלפיים". השידורים נפסקו ביוני 1940 בעיקר על רקע המצב הקשה באירופה (נפילת ארצות השפלה וצרפת בידי הגרמנים). שידוריה חודשו באוקטובר 1945 ונמשכו עד קום המדינה. משנת 1947 פעלו בנוסף ל'קול ישראל' גם שידורי "תלם-שמיר-בועז" (איות פונטי של "תכנית שידור במחתרת" – תשב) כשידורים מקומיים. ארגון 'ההגנה' שידר שידורים דומים גם בחיפה ובצפון וכן בנגב.
שידורי המחתרת של האצ"ל, 'קול ציון הלוחמת', פעלו ממרץ 1939 עד 4 במרץ 1944 (עת נתפס משדר בידי הבריטים) ומיוני 1946 עד 1946 עד הקמת המדינה (בשנת 1948 הוחלף שם התחנה ל'קול החרות'). השידורים נפתחו בשריקת המנון בית"ר, "למות או לכבוש את ההר". שידורי לח"י, שנקראו 'קול המחתרת העברית', פעלו תקופה קצרה משלהי 1945 עד פברואר 1946 עת נתפסו בידי הבריטים. השידורים האלה נפתחו בשריקת "חיילים אלמונים".
במסגרת ההכנות למדינה בדרך הוקם כבר בינואר 1948 בסודיות רבה צוות מהנדסים וטכנאים שתפקידו היה לבנות את המכשור הטכני הנדרש לשידור, ולאתר מקום מחבוא שממנו יהיה אפשר לשדר את שידורי תחנת הרדיו הממלכתית - מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה. הצוות איתר מבנה מבודד בשטח חקלאי במזרח תל אביב שנקרא תל חיים (כיום מתקן 'בזק' במפגש הרחובות יצחק שדה ודרך משה דיין).
במרתף המבנה הוצבו מתקני השידור, שכבר בתחילת מאי 1948 במעטה חשאיות פתחו בשידורי ניסיון לקראת שידור הבכורה של טקס העצמאות. באותה עת מונה צבי לוריא למנהל הראשון של "קול ישראל", וצוות קטן של מייסדים פעל במרץ במגוון הנושאים לתפעולו של שידור ציבורי ממלכתי. בין התוכניות הראשונות ששודרו באופן רציף היו "קול ההגנה", פרקי תנ"ך, תוכנית ערב עם שיחות והופעות אורחים, פינה לנוער וחדשות בעברית, בערבית ובאנגלית.
***
תודה לדניאל רוזן ומיכאל נגל בספרם "שבעים שנות חיל הקשר והתקשוב" בהוצאת העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, 2018 ולדייויד סלע, העורך הראשי של אתר נוסטלגיה
עוד לפני הקמת המדינה הבינה הנהגת הישוב את חשיבותו של השידור להעברת מידע לציבור. בימים של רשתות חברתיות מסועפות ניזכר כיצד התחיל בטור השבועי של אפרים לפיד
תחנת השידור לציבור הראשונה בארץ ישראל הופעלה כאטרקציה ב'תערוכה הארץ-ישראלית' בתל-אביב בשנת 1932. תחנת השידור הממשלתית הראשונה לציבור, 'תחנת השידור של פלשתינה (א"י)', הוקמה על ידי הבריטים ב- 1936, שנה עמוסת אירועים בתולדות הישוב העברי (המרד הערבי, תחילת הקמת יישובי 'חומה ומגדל,' בניית נמל תל-אביב ועוד). התחנה, שזכתה לשם "קול ירושלים", נחנכה ברמאללה ב-30 במרץ על ידי הנציב העליון סר ארתור ווקופ. היא שידרה בגלים בינוניים ונחשבה מכשיר פוליטי, ביטחוני ופסיכולוגי (היום אנו מכנים זאת המלחמה על התודעה) של השלטון הבריטי בארץ.
התכניות שודרו מאולפן ארעי בבניין מלון פאלאס ברחוב ממילא בירושלים במשך חמש שעות ביממה. באותה עת היו בארץ כאחד-עשר אלף אלף מקלטי רדיו פרטיים – מרביתם ביישוב היהודי - ובשנת 1939 הוכפל מספרם לכ-42 אלף. ב-1948 נמצאו בבתי התושבים כ-125 אלף מכשירי רדיו, רובם המכריע בידי יהודים.
במרץ 1940 הופעל לראשונה מבית ברחוב בן-יהודה 145 בתל-אביב שידור מחתרתי של 'ההגנה' לציבור. התחנה בחרה להיקרא "קול ישראל". הטכנאי עם המשדר והאנטנה הגיע משירות הקשר, והקריין איש מחלקת התרבות במטה 'ההגנה'. אות התחנה היה שריקת מנגינת השורה "התקווה בת שנות אלפיים". השידורים נפסקו ביוני 1940 בעיקר על רקע המצב הקשה באירופה (נפילת ארצות השפלה וצרפת בידי הגרמנים). שידוריה חודשו באוקטובר 1945 ונמשכו עד קום המדינה. משנת 1947 פעלו בנוסף ל'קול ישראל' גם שידורי "תלם-שמיר-בועז" (איות פונטי של "תכנית שידור במחתרת" – תשב) כשידורים מקומיים. ארגון 'ההגנה' שידר שידורים דומים גם בחיפה ובצפון וכן בנגב.
שידורי המחתרת של האצ"ל, 'קול ציון הלוחמת', פעלו ממרץ 1939 עד 4 במרץ 1944 (עת נתפס משדר בידי הבריטים) ומיוני 1946 עד 1946 עד הקמת המדינה (בשנת 1948 הוחלף שם התחנה ל'קול החרות'). השידורים נפתחו בשריקת המנון בית"ר, "למות או לכבוש את ההר". שידורי לח"י, שנקראו 'קול המחתרת העברית', פעלו תקופה קצרה משלהי 1945 עד פברואר 1946 עת נתפסו בידי הבריטים. השידורים האלה נפתחו בשריקת "חיילים אלמונים".
במסגרת ההכנות למדינה בדרך הוקם כבר בינואר 1948 בסודיות רבה צוות מהנדסים וטכנאים שתפקידו היה לבנות את המכשור הטכני הנדרש לשידור, ולאתר מקום מחבוא שממנו יהיה אפשר לשדר את שידורי תחנת הרדיו הממלכתית - מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה. הצוות איתר מבנה מבודד בשטח חקלאי במזרח תל אביב שנקרא תל חיים (כיום מתקן 'בזק' במפגש הרחובות יצחק שדה ודרך משה דיין).
במרתף המבנה הוצבו מתקני השידור, שכבר בתחילת מאי 1948 במעטה חשאיות פתחו בשידורי ניסיון לקראת שידור הבכורה של טקס העצמאות. באותה עת מונה צבי לוריא למנהל הראשון של "קול ישראל", וצוות קטן של מייסדים פעל במרץ במגוון הנושאים לתפעולו של שידור ציבורי ממלכתי. בין התוכניות הראשונות ששודרו באופן רציף היו "קול ההגנה", פרקי תנ"ך, תוכנית ערב עם שיחות והופעות אורחים, פינה לנוער וחדשות בעברית, בערבית ובאנגלית.
***
תודה לדניאל רוזן ומיכאל נגל בספרם "שבעים שנות חיל הקשר והתקשוב" בהוצאת העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, 2018 ולדייויד סלע, העורך הראשי של אתר נוסטלגיה
