הרוזן השבדי שנרצח פוליטית בירושלים

בימים אלה לפני 70 שנה ארע ההתנקשות הפוליטית הראשונה בישראל, נרצח מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט. תזכורת לניסיון שנכשל לתיווך בינלאומי בסכסוך הישראלי-ערבי בטור השבועי של אפרים לפיד

אפרים לפיד | 05/09/2018

הרוזן ברנדוט בירושלים, יוני 1948 (צילום: דוד אלדן, לע"מ, אוסף התצלומים הלאומי)

פולקה ברנדוט, הרוזן מוויסבורג, נולד בשטוקהולם ב- 1895. בשנת 1943 מונה לסגן יושב ראש הצלב האדום השוודי, וניהל מו"מ עם השלטונות הנאצים בנוגע לכניעת גרמניה לבעלות הברית. פעילותו זו שנויה במחלוקת. יש טוענים כי ברנדוט סייע בהצלת חיים, כולל חילוץ אסירי מחנות, כולל יהודים, והעברתם לשבדיה. אחרים בטוחים שקיים יחסים אישיים קרובים עם היינריך הימלר, והיה אדיש לסבלם של הכלואים במחנות. ברנדוט פרסם ספרים בנושא וזכה לתהילה בינלאומית כמגשר–על שהצליח להציל חיי בני אדם רבים.

ב-20 במאי 1948 הציע מזכיר האו"ם, הנורווגי טריגווה לי, כי ברנדוט יתווך בין יהודים לערבים בארץ ישראל, הוא נתפס בעולם אז כאיש המתאים ביותר למשימה. עד מהרה התעוררו הסתייגויות מהמינוי מצד משרד החוץ השוודי.

בתכניתו הראשונה, ב-28 ביוני 1948, נכללו שינויים גיאוגרפיים מהותיים לרעת מדינת ישראל, הן לעומת החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947, והן ביחס למציאות הצבאית באותה עת. בין השאר, הוא הציע שירושלים תיכלל בשטח הערבי (במסגרת ממלכת עבר-הירדן), תוך מתן אוטונומיה מוגבלת ליהודים, הנגב ייכלל במדינה הערבית, ונמל חיפה יוגדר נמל חופשי.

ההנהגה הישראלית זיהתה בהצעה זו טביעות אצבע בולטות של הממשלה הבריטית, שראתה אינטרס מובהק בהעברת הנגב (החוצץ בין מצרים וירדן, עימן היו לה הסכמי הגנה), לידי ממשלה שפעלה תחת חסותה. גם ההחלטה על העברת ירושלים במלואה לידיים ערביות, שהחליפה החלטה קודמת על הגדרת ירושלים כעיר בין לאומית, הכעיסה מאוד את הצד הישראלי. הכעס כלפיו חצה את כל הזרמים בקונצנזוס הציוני, מהממשלה הזמנית בראשות דוד בן גוריון, וכלה בארגוני האצ"ל והלח"י, שעדיין פעלו באופן עצמאי בירושלים. אנשי הלח"י היו הבולטים במיוחד בהתנגדות לחלוקה ולבִנאום של ירושלים.

ברנדוט לא הצליח לשכנע את הצדדים לקבל את הצעתו, והביא הצעה שנייה ב-16 בספטמבר. בהצעה זו הוא חזר בו מהרעיון של הכללת ירושלים בשטח הערבי, אך גרס שכל הערבים שנמלטו משטחיהם שנמצאים עתה בשליטה ישראלית, יוכלו לשוב לבתיהם. הצעה זו עלתה לדיון של ממש, רק אחרי ההתנקשות בברנדוט.

ביום שישי 17 בספטמבר חצתה השיירה של הרוזן ברנדוט מהצד הירדני לצד הישראלי בירושלים. בשכונת קריית שמואל (כיום צומת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי), נתקלה השיירה במחסום צבאי מאולתר, שכלל ג'יפ וארבעה אנשים: משולם מקובר, אברהם שטיינברג, יצחק בן משה (מרקוביץ') ויהושע כהן. הם היו חברי לח"י שהתנקשו בברנדוט, "בעקבות ההמלצות שלו המסכנות את ישראל", כפי שהגדירו בפרסומים לאחר המעשה. המתנקשים נמלטו. את האחריות למעשה לקח על עצמו ארגון לא-מוכר, בשם "חזית המולדת". על אף זאת, היה ברור לממשלת ישראל כי הלח"י עומד מאחורי הפעולה. הממשלה הורתה לשירות הביטחון, צה"ל ומשטרת ישראל לפתוח במסע ארצי למעצר אנשי הארגון, ולפירוק פעילותם העצמאית של ארגוני "הפורשים" בירושלים. המבצע התנהל בכל שטחי המדינה, ובמהלכו נעצרו מאות אנשים ונאספו נשק וחומרי תעמולה.

חקירת הרצח בוצעה על ידי משטרת ישראל, אשר אך זה הוקמה ובמקביל, גם על ידי המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) ושירות הביטחון. התיאום בין הגופים הללו היה לקוי, וגרם לכך כי מידע, שיכול היה לסייע למשטרה בחקירתה, לא הגיע לידיה. חקירת המשטרה נתקלה במבוי סתום, ובסופו של דבר נסגר התיק בעילה של "עבריין לא נודע". לכישלון החקירה גרמו בעיקר חוסר מיומנותם של השוטרים והחוקרים, שהייתה אופיינית למשטרת ישראל בימיה הראשונים. בנוסף, סבלה המשטרה מתדמית של גוף "בלתי מהימן" מבחינה פוליטית, מה שתרם לאי שיתוף פעולה מצד שירות הביטחון.  

ממשלת שוודיה והאו"ם ביקרו בחריפות את אופן ניהול חקירת ההתנקשות בישראל, וטענו כי לא נעשה מאמץ אמיתי לתפוס את האחראים. בן-גוריון הביא את הנושא לדיון בממשלה בעקבות מחאת האו"ם ב-21 באוקטובר 1948.

***

תודה לשלומי שיטרית ואורי קוסובסקי, ממדור היסטוריה של משטרת ישראל

שיתוף