בכפיפה אחת עם הפיקוד היבשתי

כדי להישאר רלוונטי בשדה הקרב המודרני, חיל ים צריך להיות כפוף לפיקוד כוחות היבשה בעת לחימה. מאמר מיוחד

צילום: דו"צ

המעבר ללחימה אסימטרית בשנים האחרונות מכתיב שינויים בהפעלת חיל הים. בדומה למשבר הזהות שעברה זרוע היבשה, כך חיל הים מוצא עצמו חסר רלוונטיות במלחמה מול ארגוני טרור וגרילה. כדי להישאר רלוונטי בשדה הקרב המודרני חיל הים צריך להיות כפוף לפיקוד של כוחות היבשה בעת הלחימה.

הגבינה זזה

החידושים הטכנולוגיים בזירה הימית בתחומי הניווט המדויק, לוויינות, תקשורת ומחשוב, מגבירים את הדרישה מהכוחות הימיים לתרום ללחימה היבשתית. זהו שינוי תפיסה שדורש מהציים לשנות תו"ל, להצטייד באמל"ח ייעודי ובעיקר לוותר על העצמאות שמאפיינת ציים במאות השנים האחרונות.

במבט לאחור, אין הדבר מפתיע. המהות המקורית של ספינות מלחמה הייתה לנייד כוחות על פני מרחבי הים, להעניק סיוע לוגיסטי וקינטי לכוחות היבשתיים. מכיוון שהספינות של ימי קדם היו מוגבלות ביותר ביכולות הניווט ובשרידות, הן ממילא הפליגו בקרבת חופים ולכן היה זה טבעי שהצבאות יראו בהם זרוע ימית של הכוח היבשתי.

תפיסה זו שררה עד העת החדשה שבה שיפורים בכלי השייט, אמצעי הניווט והמפות והאמל"ח הימי וסיפקה למפקדי הצי עצמאות בתמרון, בחירת טקטיקה ובניית תורת לחימה ייעודית. האנגלים היו הראשונים שיצרו תקן של "אדמירל"- מפקד צי במשרה מלאה. בכך הם הקדימו את זמנם וייצרו לעצמם יתרון תחרותי מובהק בתווך הימי מול חילות ים של צבאות אירופאים שראו בספינות כלי תחבורה.

הניצחון הגדול של האנגלים על צי הפלישה הקתולי ("הארמדה") בשנת 1588 הושג במידה רבה בשל מתן עצמאות לאדמירל ולמפקדי הכוחות שמתחתיו לתקוף את האויב במרחבי הים תוך שימוש באמצעי לחימה חדש יחסית – תותח מדוייק לטווחים גדולים. האנגלים השתמשו ביתרון זה גם במלחמה על ארצות השפלה ובמאבקים מול מעצמות ימיות כגון הולנד, ספרד ופורטוגל - ששמו דגש על הצי כאמצעי להובלת סחורות וניסו להימנע מקרבות בים הפתוח.

ההצלחה של האנגלים הביאה להולדתה של האימפריה הבריטית ויצירת האתוס של הצי הבריטי השולט בימים. במלחמות העולם שוכללה תפיסת ה"מים כחולים" וכוחות בריטים וגרמנים, ויותר מאוחר, יפנים ואמריקאים, נלחמו על פני מרחבי ים עצומים ללא תמיכה של כוחות היבשה בעצמאות מלאה.

אליה וקוץ בה

חיל הים הישראלי הביא את תפיסת הלחימה הזו לשיא בקרבות מלחמת יום הכיפורים. כך טובעו עשרות כלי שייט סורים ומצרים ללא אבידות לכוחותינו. חיל הים פעל בעצמאות מלאה (לעיתים תוך התעלמות מהוראות המטכ"ל שדרש ממנו לאמץ עמידה מגננתית) שהוכיחה את עצמה מול האויבים הימיים של אותה תקופה.

אולם, על אף ההצלחות, ועל אף התרומה למאמצי הלחימה בעומק האויב ובליווי שייט חיוני (משלוחי נשק), התרומה למערכה העיקרית הייתה משנית. הסיבה לכך היא מיקוד זירת הלחימה ביבשה. שינוי נוסף מאוחר יותר הוא מעבר ללחימה בארגוני גרילה. שינויים אלו הביאו לדעיכה בתרומה של ציים לכוחות היבשה. כך תרומתו של חיל הים הישראלי הייתה מוגבלת מוגבלת למדי במלחמות לבנון (הראשונה והשניה). גם בלחימה בעזה. תופעה זו אינה ייחודית לצה"ל. חיל הים האמריקאי לא הצליח להכריע אויבים יבשתיים נחותים ממנו בווייטנאם ואפגניסטן.

למרות זאת, בשנים האחרונות נראה כי ישנה אפשרות להחזיר עטרה ליושנה. פיתוחים טכנולוגיים בזירה הימית מאפשרים שוב לציים להיות רלוונטים בלחימה באמצעות סיוע ללחימה היבשתית. תפיסת 'אש מנגד', כלומר המטרת אש על האויב מעבר לטווח החימוש שלו אינה חדשה אך חוזרת למרכז הבמה.

היכולת של פלטפורמה ימית לשאת חימוש כבד לטווחים רחוקים נוסתה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה החל מהפשיטה האנגלית על טנריף שבה הושמד רוב הצי הספרדי ובאסדות נושאות תותחים כבדים שסייעו לבעלות הברית במצור על סבסטופול במלחמת קרים, הפגזות חוף מאסיביות של הצי האמריקאי על כוחות יפניים באיים באוקיינוס הפאסיפי, ירי תותחי ספינות ממלחמת העולם השניה על אויב עיראקי מחופר בעומק המדבר במלחמת המפרץ הראשונה וכלה במתקפות מדויקות של טילי טומאהוק המשוגרים מכלי שייט לעבר מטרות טרור של אל-קעידה במזרח התיכון ובחצי האי הערבי.

הצי האמריקאי ממשיך לשכלל יכולות אלו כולל חימוש קינטי לטווחים גדלים והולכים. לצד נשק קינטי, פותח חימוש מדויק מהים ליבשה כבר בשנות ה-50 מתוך כוונה להביא חימוש גרעיני לעורף האויב. טילים בליסטים המשוגרים מצוללות היו (ועודם) הנשק המפחיד והקטלני ביותר של המלחמה הקרה. טילי הטומהוק מסוגלים להיות משוגרים משלל פלטפורמות ולשאת חימוש רגיל וגרעיני לטווח של אלפי קילומטר ולפגוע במטרות בדיוק רב.

עלותם האסטרונומית של טילים אלו הוציאה אותם מטווח ידם של כל הציים פרט לאמריקאי, אך נגישות טכנולוגיות ניווט אינרציאלי, ניווט לוויני, תקשורת מוצפנת ארוכת טווח, פענוח ועיבוד תמונה אפשרו התפתחות שוק מוצרים מאותה משפחה. כיום ניתן לשגר טילים מסוגים שונים ממגוון כלי שייט ולפגוע באפקטיביות במטרות עומק בחוף.

משחקי מלחמה

כוחות ימיים יכולים לסייע ללחימה בחוף גם בדרכים עקיפות. כוחות אלו יכולים לבצע תמרונים המעידים על כוונות להנחית כוחות (ובכך לרתק כוחות אויב לגזרת החוף), להפעיל אמצעי ל"א וסייבר שישבשו את לחימת כוחות האויב היבשתיים, לשמש עורף לוגיסטי עבור הכוחות היבשתיים ולפינוי נפגעים. כלי שיט יכולים גם להפעיל אמצעי איסוף מודיעין מובנים או באמצעות שימוש בפלטפורמות בלתי מאוישות כגון כטב"מים, כשב"מים או כצב"מים המשוגרים מכלי השייט.

השתתפות פעילה ויעילה בלחימה היבשתית תלויה בשני גורמים נוספים - פיקוד ושליטה ושליטה ובקרה. בהיבט טכנולוגי, חילות הים והיבשה צריכים להשתמש במערכת שו"ב אחודה שתאפשר קבלת החלטות בזמן אמת. יכולת כזו תכלול ידיעה של מיקום כלל הכוחות (ימיים ויבשתיים, למניעת ירי הדדי), חלוקה של מידע מודיעיני והקצאת מטרות. שיתוף פעולה כזה מאפשר תקיפת מטרות משותפת ומתוזמנת כמו גם תקיפת מטרות מזדמנת מבוססת על שיתוף מיקום ופיקוד משותף.

בנוסף לשינוי הטכנולוגי, נדרש מחיל הים שינוי תפיסה. החיל צריך לוותר על העצמאות המסורתית שלו ולהכפיף את עצמו לפיקוד היבשתי בשעת לחימה. רק כך יוכל חיל הים להישאר רלוונטי בלחימה א-סימטרית מודרנית נעדרת מטרות "קלאסיות" כמו ספינות וצוללות אויב.