הסבב הנוכחי בעזה – לא יביא לשינוי דרמטי במשוואה
על רקע אירועי היממה האחרונה בעזה, תא"ל (מיל') ניצן נוריאל מאמין ששני הצדדים לא באמת רוצים בעימות כולל ועל כן ישראל וחמאס צריכים לחתור לרגיעה. דעה
ניצן נוריאל
| 09/08/2018
טנק ישראלי באזור הגבול עם עזה (צילום ארכיון: AP)
טור זה נכתב בעיצומם של האירועים, אחרי יממה חריגה בהיקף אזעקות "צבע אדום" ובהיקף השיגורים, כולל לבאר שבע לראשונה מאז "צוק איתן". באמצעות שורות אלה אנסה לענות על השאלה "מה השתנה והאם באמת יש פתרונות קסם?"
אירוע חיסולם של שני צלפי החמאס לפני יומיים, בין אם נעשה בטעות ובין אם לא, איננה הסיבה לסבב זה (לחמאס עשרות פעילים הרוגים בחודשים האחרונים ומאות פצועים, אני מתכוון לפעילי חמאס מקבלי משכורות). זו תמימות לחשוב שזה "הקש ששבר את גב הגמל/חמאס".
מה קרה הפעם?
בניהול משא ומתן יש תהליך לימוד הדדי אחד את הצד שמנגד. כמי שלקח חלק ברבה משאים ומתנים הן עם הפלסטינאים והן עם המצרים (טרום ההתנתקות) לדינמיקה סביב השולחן יש משמעות אדירה, גם אם המשא ומתן אינו ישיר אלא באמצעות מתווכים, ומתוך המבט הזה אני מבקש להבהיר את הדברים: חמאס מזהה (ובצדק) שכולם, המצרים-ישראל-שליח האו"ם-מדינות ערב הפרגמטיות, רוצים להגיע לרגיעה בעיקר כדי לייצר שקט שיאפשר עיסוק בנושאים בוערים יותר.
בפרפרזה מהעולם הכלכלי, היינו אומרים שיש עלייה בביקוש (כולם רוצים עוד). מה קורה שיש עלייה בביקוש? המחיר עולה. חלק מן הרטוריקה במצב שכזה היא העברת מסרים כולל בירי (במזרח התיכון 'אני יורה - משמע אני קיים').
הרי אם פנינו להסדרה, כפי כולם רוצים, וכפי שאני מעריך (אלא אם פוליטיקה קטנה תטרפד את זה) הרי למשוואת הרתעה חדשה אין ממש ערך. אין גם ערך לרקטות וטילים המציאות של הסדרה לחמש שנים (הם עלולים להחליד...) - יש ערך לתמונת ניצחון! יש ערך לאיזה סיפור אתה יכול לספר בבית (כול צד לעצמו) כי זה תנאי ליכולת להתגמש ולהתפשר - קרי להגיע להסדרה.
אגב הרתעה, מכשיר משמעותי בתפיסת הביטחון שלנו, הבעיה היא שהרתעה כשלעצמה איננה מספיקה ויתרה מזו - כשאתה מבין שהיא כבר לא יעילה - זה מאוחר מידי.
אז מה עושים?
הרצון לא לכבוש את עזה נכון. המעורבות המצרית הכוללת מוכנות לקחת סוג של אחריות על עזה בדמות נמל אוויר וים היא הזדמנות שאסור להחמיץ (יש כאן מסר משמעותי בו ישראל מסכימה שהמצרים יפקחו עבורנו על מה נכנס/יוצא מעזה).
המשימות המרכזיות היום הן: להיות ערוכים לעימות עם חיזבאללה, למנוע מחמאס להשתלט על איו"ש ולהמשיך לסכל את ההתבססות האיראנית בסוריה (אף אחד לא יכול לסלק את האיראנים מסוריה. המאבק הוא על איכות היכולות שלהם - אותן צריך לסכל). במקביל יש להיערך ליום של אחרי אבו מאזן (נושא פוליטי בעיקרו).
לכן, הסבב הנוכחי, בין אם יסתיים היום בלילה ובין אם ייקח עוד מספר ימים, לא ישנה דרמטית את המשוואה. הם – החמאס - זקוקים נואשות להסדרה, וכך גם אנחנו (פחות נואשים, יותר חפצי שקט) ולכן יש לחתור להסדרה.
על רקע אירועי היממה האחרונה בעזה, תא"ל (מיל') ניצן נוריאל מאמין ששני הצדדים לא באמת רוצים בעימות כולל ועל כן ישראל וחמאס צריכים לחתור לרגיעה. דעה
טנק ישראלי באזור הגבול עם עזה (צילום ארכיון: AP)
טור זה נכתב בעיצומם של האירועים, אחרי יממה חריגה בהיקף אזעקות "צבע אדום" ובהיקף השיגורים, כולל לבאר שבע לראשונה מאז "צוק איתן". באמצעות שורות אלה אנסה לענות על השאלה "מה השתנה והאם באמת יש פתרונות קסם?"
אירוע חיסולם של שני צלפי החמאס לפני יומיים, בין אם נעשה בטעות ובין אם לא, איננה הסיבה לסבב זה (לחמאס עשרות פעילים הרוגים בחודשים האחרונים ומאות פצועים, אני מתכוון לפעילי חמאס מקבלי משכורות). זו תמימות לחשוב שזה "הקש ששבר את גב הגמל/חמאס".
מה קרה הפעם?
בניהול משא ומתן יש תהליך לימוד הדדי אחד את הצד שמנגד. כמי שלקח חלק ברבה משאים ומתנים הן עם הפלסטינאים והן עם המצרים (טרום ההתנתקות) לדינמיקה סביב השולחן יש משמעות אדירה, גם אם המשא ומתן אינו ישיר אלא באמצעות מתווכים, ומתוך המבט הזה אני מבקש להבהיר את הדברים: חמאס מזהה (ובצדק) שכולם, המצרים-ישראל-שליח האו"ם-מדינות ערב הפרגמטיות, רוצים להגיע לרגיעה בעיקר כדי לייצר שקט שיאפשר עיסוק בנושאים בוערים יותר.
בפרפרזה מהעולם הכלכלי, היינו אומרים שיש עלייה בביקוש (כולם רוצים עוד). מה קורה שיש עלייה בביקוש? המחיר עולה. חלק מן הרטוריקה במצב שכזה היא העברת מסרים כולל בירי (במזרח התיכון 'אני יורה - משמע אני קיים').
הרי אם פנינו להסדרה, כפי כולם רוצים, וכפי שאני מעריך (אלא אם פוליטיקה קטנה תטרפד את זה) הרי למשוואת הרתעה חדשה אין ממש ערך. אין גם ערך לרקטות וטילים המציאות של הסדרה לחמש שנים (הם עלולים להחליד...) - יש ערך לתמונת ניצחון! יש ערך לאיזה סיפור אתה יכול לספר בבית (כול צד לעצמו) כי זה תנאי ליכולת להתגמש ולהתפשר - קרי להגיע להסדרה.
אגב הרתעה, מכשיר משמעותי בתפיסת הביטחון שלנו, הבעיה היא שהרתעה כשלעצמה איננה מספיקה ויתרה מזו - כשאתה מבין שהיא כבר לא יעילה - זה מאוחר מידי.
אז מה עושים?
הרצון לא לכבוש את עזה נכון. המעורבות המצרית הכוללת מוכנות לקחת סוג של אחריות על עזה בדמות נמל אוויר וים היא הזדמנות שאסור להחמיץ (יש כאן מסר משמעותי בו ישראל מסכימה שהמצרים יפקחו עבורנו על מה נכנס/יוצא מעזה).
המשימות המרכזיות היום הן: להיות ערוכים לעימות עם חיזבאללה, למנוע מחמאס להשתלט על איו"ש ולהמשיך לסכל את ההתבססות האיראנית בסוריה (אף אחד לא יכול לסלק את האיראנים מסוריה. המאבק הוא על איכות היכולות שלהם - אותן צריך לסכל). במקביל יש להיערך ליום של אחרי אבו מאזן (נושא פוליטי בעיקרו).
לכן, הסבב הנוכחי, בין אם יסתיים היום בלילה ובין אם ייקח עוד מספר ימים, לא ישנה דרמטית את המשוואה. הם – החמאס - זקוקים נואשות להסדרה, וכך גם אנחנו (פחות נואשים, יותר חפצי שקט) ולכן יש לחתור להסדרה.
