שם הכל התחיל

מערכת היחסים הביטחונית ההדוקה בין ישראל לארה"ב נראית היום טבעית ושגרתית – אך זה לא היה כך תמיד. ד"ר חיים איסרוביץ' חוזר לעסקת הנשק הראשונה בשנות ה-60 של המאה הקודמת ולקשיים סביב ההחלטה האמריקנית לאשר סוף סוף מכירת נשק לישראל

שם הכל התחיל

נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, סגנו לינדון ג'ונסון ומזכיר ההגנה דאז רוברט מקנמרה (צילום: ארכון: AP)

בחודש מרץ 2018, אחרי ויכוח פוליטי ממושך, חתם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על חוק מימון תקציבי חדש בשווי 1.3 טריליון דולר שאישר הקונגרס על מנת לממן את פעילותם של משרדי הממשלה והסוכנויות הפדרליות לשנת התקציב הנוכחית. עבור ישראל, סעיף 8071 סיפק בשורה משמעותית. משרד ההגנה, נאמר בו, יקצה סכום עתק של 705,800,000 דולר עבור מערכות ההגנה הישראליות נגד טילים, כולל "כיפת ברזל", "חץ 3" ו"שרביט קסמים". 

על אף שהסכומים היו ידועים מראש בשל היותם תוצאה של שיחות ממושכות בין ישראל לבין ארצות הברית, שר הביטחון, אביגדור ליברמן, לא הסתיר את שביעות רצונו. "זה תקציב הסיוע הגבוה ביותר אי פעם", אמר. "אני מודה לידידתנו הגדולה ארצות הברית, שהשקיעה עד היום כ-6.5 מיליארד דולר בהגנת שמי מדינת ישראל. אנו אסירי תודה על הסיוע והמחויבות הבלתי מתפשרת של הממשל והקונגרס לביטחונה של ישראל". 

ההשקעה האמריקאית במערכות ההגנה הישראליות הן ביטוי נוסף בין שתי המדינות. עם סיוע ביטחוני שנתי של מיליארדי דולרים (התקציב הרב שנתי לשנים 2019 עד 2028 עומד על 38 מיליארד דולר), חיל אוויר שמורכב כמעט כולו מכלי טיס מתוצרת אמריקאית וקשרים עמוקים בסוגיות הרגישות ביותר, להברית הצבאית ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לבין ארצות הברית נראים כיום דבר טבעי ושגרתי.

אולם ההתחלה לא הייתה פשוטה כלל. אמנם הממשל האמריקאי היה הראשון שמיהר להכיר במדינת ישראל לפני 70 שנה, אבל היחס שלו למדינה הצעירה לא תמיד היה חם. כאשר כוחות צה"ל הגיעו לאל עריש שבסיני במהלך מבצע "חורב" נגד המצרים בנגב בסוף 1948, העביר הנשיא הארי טרומן דרישה חד משמעית לנסיגה ישראלית, ובתום מבצע קדש בשנת 1956 דרש הנשיא דווייט אייזנהאואר שישראל תפנה את חצי האי סיני. 

עדות נוספת למצב היחסים בין המדינות באותן שנים הגיעה בשנת 1958, כאשר ממשלת ישראל ביקשה שאייזנהאואר ישלח נציג בכיר לחגיגות יום העצמאות העשירי. העמדה שגובשה בממשל הייתה כי היענות לבקשה "תעורר אנטגוניזם כלפינו בעולם הערבי, תנוצל על ידי ברית המועצות ותפגע במנהיגים ערבים שמבקשים לשמור על קשרים קרובים עם ארצות הברית". באותן שנים הממשל גם לא הכיר בירושלים כבירת ישראל והחזיק בעמדה כי מעמדה צריך להיקבע במשא ומתן. 

בתחום הביטחוני, המצב היה מורכב אפילו יותר. אזרחים אמריקאים סייעו לישראל במלחמת העצמאות – אפשר לציין את דוד מרכוס (מיקי סטון) שהיה האלוף הראשון בצה"ל, ואת אל שווימר שסייע להשיג ציוד צבאי, ובכללו מטוסים וטנקים, לפני שהקים את התעשייה האווירית, – אולם הממשל הפעיל מהרגע הראשון מדיניות של אמברגו נשק כלפי ישראל.

בפברואר 1956, חודשים ספורים אחרי שברית המועצות החלה לסייע למצרים עם עסקת הנשק הצ'כית, התחנן בן גוריון בפני אייזנהאואר "לא להשאיר את ישראל בלי יכולת מספקת להגנה עצמית". אולם הנשיא האמריקאי לא נענה, ולבן גוריון לא נותרה ברירה אלא לפנות לצרפת בצעד הראשון לקראת פרוץ מבצע קדש שמונה חודשים מאוחר יותר.

בראש פתוח

שורה של אירועים במזרח התיכון סיפקו לישראל הזדמנות לנסות ולשנות את התפיסה האמריקאית. לאחר מלחמת סיני, הגבירו הסובייטים את הסיוע הצבאי למצרים עם משלוחי נשק שכללו גם מטוסי מיג-17 חדשים. בפברואר 1958, קמה הרפובליקה הערבית המאוחדת של מצרים וסוריה, וביולי התרחשה מהפכה בעיראק שהפילה את בית המלוכה, בעוד שאלפי נחתים אמריקאים נשלחו ללבנון כדי להציל את הממשלה וחיילים בריטים נחתו בירדן – אחרי שחלפו בשמי ישראל - כדי לסייע למלך חוסיין.

כשבוע לאחר אירועי לבנון וירדן, נפגש השגריר בוושינגטון, אבא אבן, עם מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלס, וציין כי ישראל מבקשת להגדיל את יכולותיה ההגנתיות ועל כן בכוונתו להגיש רשימה של הציוד המבוקש. תגובתו של ראסק הייתה כי "אנחנו נבחן את זה בראש פתוח והעבר לא בהכרח יקבע את העתיד", אולם הוא סירב להתחייב שהתשובה תהיה חיובית. 

בתחילת אוגוסט, הוגשה הבקשה הרשמית של ישראל שכללה טנקים, תול"רים, זחל"מים, צוללות קטנות, מסוקים ומטוס תובלה, משאיות וטילים מונחים נגד מטוסים. במזכר ששלח עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב, וויליאם ראונטרי, למזכיר דאלס, הוא הודה כי עדיין יש בעייתיות באספקה נרחבת של אמצעי לחימה לישראל או במימון ביטחוני גדול, אולם הדגיש כי המצב במזרח התיכון השתנה וכי ישראל סייעה רבות לארצות הברית להתמודד עם האתגרים החדשים. "לאור זאת, נראה שיש מקום לשינוי מסוים במדיניות שלנו", כתב. "מכירת כלי נשק שהערבים לא יוכלו לגנות ככלים שמגדילים את הסכנה של תוקפנות ישראלית כנראה תהיה ההחלטה המועילה ביותר מנקודת המבט של האינטרסים האמריקאיים". 

לנוכח זאת, הסכים הממשל למכור לישראל מאה מתוך 350 התול"רים המבוקשים, בנוסף למכונות ירייה נגד מטוסים, אלף מקלעים ותחמושת חודרת שריון. האמריקאים אף הסכימו להעניק רישיון להעברת מסוקי תובלה מדגם סיקורסקי S-58 עם "התאמה צבאית ספציפית". בפגישה בין השגריר אבן לבין ראונטרי באוקטובר, שיבח הדיפלומט הישראלי את הוויתורים האמריקאים, ויותר מכך את "הלך הרוח שבו טופלה הבעיה הישראלית".

למרות זאת, ממשל אייזנהאואר עדיין היה זהיר בכל הנוגע לקשרים ביטחוניים עם ישראל. ביוני 1959, נועד ראונטרי עם השגריר המיועד לישראל, אוגדן ריד, והסביר לו בפשטות כי "יחסים קרובים מאד עם ישראל צריכים להיות מאוזנים בזהירות עם תשומת הלב שלנו כלפי מדינות ערב". "חשוב שלא תנקוט עמדה שיכולה לגרום לזיהוי בינך לבין המטרות הישראליות או האינטרסים שלהם", אמר ראונטרי והבהיר לריד כי "המדיניות שלנו היא להתנגד לספק את מרבית הקטגוריות של ציוד צבאי לישראל" וכי "הסיוע שאנחנו מעניקים להם הוא על בסיס פיצוי (של חלפים שאבדו)".

ממשלת ישראל לא ויתרה, ובתחילת פברואר 1960 הגישה רשימה חדשה של ציוד ביטחוני על מנת "להשיג 'שיווי משקל איכותי' מול מדינות ערב בתוך שנתיים עד שלוש שנים". הרשימה הפעם הייתה גדולה ואיכותית יותר וכללה כמאה מטוסים מהדגמים החדשים ביותר, 530 טנקים, 60 כלי רכב משוריינים, 60 תותחי הוביצר, 250 תול"רים, שתי צוללות קטנות, ציוד אלקטרוני וגולת הכותרת - 600 טילי אוויר-אוויר סיידווינדר וטילי נ"מ מדגם הוק. 

"הניחוש שלנו הוא שהישראלים לא באמת מצפים מאתנו לספק להם את הציוד הכבד", ציין עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב, לואיס ג'ונס, במזכר ששלח למזכיר המדינה, כריסטיאן הרטר. הוא הוסיף כי על אף המדיניות הרשמית לא להפוך לספקית נשק מרכזית עבור מדינות המזרח התיכון, הפעם יש מקום לבצע "בחינה מעמיקה" של הבקשה הישראלית.

אבל כאשר בן גוריון פגש את אייזנהאואר בבית הלבן חודש מאוחר יותר, שב הנשיא על עמדתו כי ארצות הברית צריכה להימנע ממרוץ החימוש באזור כדי "לשמש בתור מתווכת בכל מחלוקת שתפרוץ". הוא המליץ לראש הממשלה לפנות לצרפת, בריטניה "ואפילו לגרמניה המערבית" כי הן "יוכלו לספק כלי נשק לישראל טוב יותר מאשר ארצות הברית". עם זאת, הוא ניסה להרגיע באומרו כי "ארצות הברית אינה אדישה לעתידה של ישראל ומסכימה שלישראל יש זכות להתקיים".

בפגישה שהתקיימה למחרת במעונו של המזכיר הרטר, הטון כבר נשמע אחרת. בן גוריון הבהיר כי ציוד ההגנה האווירי דרוש באופן דחוף על מנת למנוע מישראל "להיות גמורה" מול מטוסי ההפצצה החדשים שמגיעים למצרים, והרטר הדגיש כי "ארצות הברית תתחשב בבקשה הישראלית 'באופן סימפטי ובדחיפות'". בתגובה תהה בן גוריון "האם נכון מצדי להאמין שאני יכול לראות את התשובה שלך כחיובית?". "זו הנחה הוגנת", השיב מזכיר המדינה. 

בחודש מאי, הסכימו האמריקאים למכור ציוד אלקטרוני בשווי כולל של 10.2 מיליון דולר, אולם הבקשה לקבל סוללות הוק נדחתה אחרי שמשרד ההגנה טען שיש מחסור בסוללות הדרושות עבור הצרכים האמריקאים ולכן המכירה לא תתאפשר בשנים הקרובות.

בישראל שוב הגיבו באכזבה. "טיל ההוק הוא המגן היעיל היחיד נגד התקפה אווירית שעליו אנחנו יכולים להסתמך במצב שלנו", כתב השגריר בוושינגטון, אברהם הרמן, למזכיר המדינה הרטר. "רק ההוק יכול להבטיח שישראל תעלה את המטוסים שלה לאוויר  ושיהיו לה שדות תעופה שהם יוכלו לחזור אליהם אחרי קרב", אמרה שרת החוץ, גולדה מאיר, בפגישתה עם הרטר והביעה תקווה כי אם ייפתרו בעיות הייצור, תוכל ישראל לקבל את הסוללות.

כעבור זמן קצר, התברר למזכיר המדינה כי זמן ייצור הסוללות יהיה קצר יותר מההערכות המוקדמות ועל כן הוא לא הבין "מדוע אנחנו מסרבים לאפשר לישראלים לקנות טילי הוק שהם בעלי אופי הגנתי טהור". בשל כך, החליטו במחלקת המדינה להציג את העמדה האמיתית ולהסביר שוב לישראל כי אין לאמריקאים רצון לעורר מרוץ חימוש ולהגביר את המתיחות באזור. בשל כך, בישראל החליטו לחכות עד לממשל הבא אחרי הבחירות בנובמבר.

למען היהודים

הנשיא החדש, ג'ון קנדי, הביע עוד בהיותו חבר הקונגרס את ידידותו העמוקה כלפי ישראל, וכאשר הוא ניצח בבחירות הייתה לממשלת ישראל סיבה לאופטימיות כי נוצרה הזדמנות לשפר את היחסים בין המדינות. במאי 1961, נועדו קנדי ובן גוריון בניו יורק, ובמהלך הפגישה העלה ראש הממשלה מחדש את סוגיית טילי ההוק וציין כי אייזנהאואר נתן לו להבין שנה קודם לכן שאינו פוסל את האפשרות שישראל תקבל את הטילים. 

הנשיא ענה כי "ההוק הוא אמנם נשק הגנתי, אבל הוא גם טיל ואם ייכנסו טילים למזרח התיכון, מרוץ החימוש יסלים במהירות". הוא הוסיף כי "ההוק ניתן למספר מועט של מדינות אחרות ואם הוא יועבר לישראל, השלב הבא בצד השני עלול להיות טיל אוויר-קרקע או טיל קרקע-קרקע". למרות זאת, בן גוריון סיפר כי בשלב מסוים, קנדי לקח אותו לצד החדר ואמר לו "אתה יודע, אני נבחרתי בקולות היהודים. אני צריך לעשות משהו עבורם".

מי שקיבל את המשימה היה מאייר פלדמן, יועצו הקרוב של הנשיא קנדי ששימש איש הקשר הבלתי רשמי לממשלת ישראל ולקהילה היהודית בארצות הברית. בראיון לספריית קנדי, הוא סיפר כי הסביר לנשיא כי אם שארצות הברית מחויבת למאזן כוחות במזרח התיכון, הרי מרגע שברית המועצות החלה לספק טילי קרקע-אוויר מתקדמים למצרים, אז "ארצות הברית יכולה לספק את ההוק, שהוא טיל טוב יותר, או שהישראלים יכולים לחפש אם מישהו אחר יספק נשק שווה ערך". 

גם בתוך הממשל התקיימו דיונים ממושכים בעד ונגד מכירת הסוללות. בתחילת יולי 1962, כתב עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב, פיליפ טלבוט, למזכיר דין ראסק כי טילי ההוק "יאפשרו לישראל לצמצם משמעותית את פגיעותה מול מתקפת פתע אווירית של מטוסי קרב ביעף נמוך". אולם הוא המליץ להימנע ממכירה בשלב הזה בטיעון שישראל יכולה להרתיע את מצרים מהתקפה וכי לא מסתמנת אפשרות של תקיפה מצרית, בנוסף לחוסר הרצון האמריקאי להכניס טילים למרוץ החימוש האזורי. 

בפנטגון, מנגד, ציינו כי "ישראל פגיעה לתקיפה אווירית" וכי הסכנה תגבר כאשר מצרים תקבל מפציצים חדשים, ולכן טילי ההוק "ימלאו פער חשוב בהגנה הישראלית". "השגת מערכת ההוק לא תשנה כשלעצמה את מאזן הכוחות", אמרו במשרד ההגנה. בשל כך, בתחילת אוגוסט, כתב ראסק לנשיא קנדי שהוא ממליץ כי "אם בתוך חודשיים לא יהיו סימנים להסכם צמצום נשק (מצד מצרים), אנחנו נציע את ההוק לישראל אחרי התייעצויות עם הבריטים ודיונים עם מצרים".

עבור קנדי זה הספיק והוא ביקש מפלדמן למסור לישראלים שהוא מוכן לתת את הטילים, אך הנחה אותו לברר מה ישראל תהיה מוכנה לתת בתמורה. לפי פלדמן, בן גוריון וגולדה מאיר היו "נלהבים" כששמעו את החדשות והם "חגגו באותו רגע. הם לא ציפו לזה". כאשר הוא הציג את עמדת הממשל בנוגע ל"תמורה", אמרו לו השניים כי ישראל תהיה מוכנה להצטרף לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ותאפשר לפקחים אמריקאים לבקר בכור בדימונה, ובנוסף יסכימו לקבל מספר מוגבל של פליטים פלסטינים. פלדמן ציין כי קיבל בברכה את הדברים וחשב שהישראלים ויתרו רבות, עמדה שזכתה לתמיכה גם במחלקת המדינה.

במקביל, השגריר במצרים, דניס אובריאן, והשליח המיוחד מטעם קנדי, פיליפ סטרונג, הגיעו לעדכן את הנשיא גמאל עבד א-נאצר, על המכירה הצפויה. אובריאן סיפר כי סטרונג העביר מסר åΩלישראל. "אני מבין שאתה כנראה לא תסכים", הדגיש קנדי במכתב. "אני לא מתייעץ אתך בשום אופן, אבל אני לא רוצה שלא תהיה בלתי מודע". לפי אובריאן, נאצר ענה "כמובן, אני לא אוהב את זה. אבל אני מודה לכם שנמסר לי על כך", ואכן לא היו התקפות ישירות בתקשורת לאחר שנודע על המכירה.

סוגיה נוספת שהצריכה פתרון הייתה התשלום על הסוללות, כאשר במשרד ההגנה דרשו לקבל 25 מיליון דולר במזומן, דרישה שבישראל הבהירו כי לא יוכלו לעמוד בה. לבקשת הנשיא, מזכיר ההגנה, רוברט מקנמרה, הסכים לתת את הטילים תמורת הלוואה לעשר שנים עם ריבית של שלושה אחוזים וחצי. "זו הממשלה היחידה בעולם שתקבל את זה", הדגיש מקנמרה. "טוב, המדינה הזו לא יכולה לשלם כל כך הרבה", סיכם קנדי.

אנשי הממשל ביקשו לשמור על העסקה בסוד, במיוחד לאור ההערכות כי יעברו לפחות 18 חודשים של אימונים של אנשי צוות ושל ייצור הסוללות עבור ישראל. אולם בסוף ספטמבר 1962 כבר יצא הניו יורק טיימס בכותרת "ארצות הברית תספק לישראל טילים בשינוי מדיניות" וציין כי "וושינגטון מסכימה למכור את ההוקים אחרי שלמדה על הייצוא של האדומים (הסובייטים) לערבים". 

הציר המדיני בוושינגטון, מרדכי גזית, העריך במברק ששלח למשרד החוץ בירושלים לאחר הפרסום כי פלדמן הוא שעמד מאחורי ההדלפה. "אין ספק שהעיתוי (ועוד יותר צורת הפרסום) היה קשור בבחירות הממשמשות ובאות בנובמבר", כתב. "מתקבל על הדעת שנטייתו של הנשיא לאשר את המכירה קשורה ברגישותו לקולות יהודיים מחמת הרוב הזעום בעזרתו הוא נבחר לנשיאות. אבל חשוב ביותר להדגיש שהנשיא לא היה מאשר את הקליע (ההוק) אילו היו הגורמים הנוגעים בדבר מייעצים לו שלא לעשות זאת. שום נשיא (אלא אם כן הוא מושחת) איננו יכול לקבל החלטה בניגוד לדעת יועציו אם אלה מזהירים אותו שהחלטתו נוגדת את האינטרס הלאומי".

סוללות ההוק הראשונות הגיעו לישראל במרץ 1965, אחרי שיותר ממאה חברים של משלחת צה"ל עברו תהליך השתלמות והכשרה של שנה וחצי בבסיס פורט בליס שבטקסס, והן הוצגו בפני תושבי המדינה וכל העולם במצעד יום העצמאות של אותה שנה. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-21 במאי 1969, שוגר טיל הוק לעבר מיג 21 מצרי בחצי האי סיני ורשם את ההפלה הראשונה בהיסטוריה של מערכת ההגנה האמריקאית. 

***

ד"ר חיים איסרוביץ הוא הכתב לענייני חוץ של עיתון מעריב ועמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה