נקודות התורפה של מדיניות ישראל בצפון ומי יהיה מנכ"ל תע"א הבא
המתיחות באזור הצפון שוברת שיאים השבוע, כשברקע איומי ארה"ב לתקוף בסוריה עקב התקיפה הכימית נגד מעוזי המורדים, והתקיפה המיוחסת לישראל בשדה התעופה הסורי T-4. גם העימות מול רוסיה, אליו נגררת ישראל, לא עוזר לסייע למצב. וגם – בתע"א מחממים מנועים לקראת החלטה על מחליפו של המנכ"ל הפורש יוסי וייס. הטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 12/04/2018
צילום: דו"צ
בשבוע שבו המתיחות בצפון שוברת שיאים, מדיניות ה"הקווים האדומים" של ישראל מעוררת סימני שאלה רבים יותר מאי פעם. על פי המדיניות הזאת, ישראל נחושה למנוע מאיראן להקים בסיסים בסוריה, וזאת באופן מוצהר, כפי שאמר (גם) ביום שלישי השבוע שר הביטחון אביגדור ליברמן בביקור בקצרין: "לאפשר לאיראנים להתבסס בסוריה זה כמו לשים חבל על צווארנו, וזה לא יקרה".
להצהרות מלוות גם תקיפות שעל חלקן ישראל לקחה אחריות בעבר. השבוע אירעה בסוריה תקיפה, שיוחסה על ידי איראן וסוריה לישראל (שמצידה אינה מאשרת). איראן טענה כי אנשיה נהרגו בתקיפה הישראלית, והכריזה כי לא תעבור על כך בשתיקה. כלומר, צפויה נקמה. בלי קשר לאיום ניתן למנות במצב הצפון לפחות ארבע נקודות תורפה מבחינת ישראל:
קווים אדומים מוצהרים וסכנתם:
המטרה של הצבת קווים אדומים פומביים היא הגברת ההרתעה. ההנחה היא שגורם המכריז על קו אדום יהיה מחויב לעמוד מאחוריו, והדבר אמור לגרום לצד השני לחשוב פעמיים (או שלוש) ובסופו של דבר להימנע מן הצעד שאותו הגורם המאיים מעוניין לסכל.
הבעיה היא שבכל הנוגע לזירה הצפונית, החשיבה של הצד שמנגד, איראן, איננה בדיוק על פי הספר. כל צד משחק כעת לפי הכללים של עצמו.
תקיפות שישראל לוקחת עליהן אחריות כמעט מחייבות את הצד שמנגד להגיב, כדי לשמור על כבודו.
מעבר לכך, לקווים אדומים מוצהרים פומביים יש מחיר כבד, שכן הם פוגעים בגמישות קבלת ההחלטות של הצד המאיים.
הניסיון ההיסטורי עם "קווים אדומים" טריטוריאליים אינו מוצלח במיוחד (ע"ע קו מאז׳ינו הצרפתי וקו בר לב הישראלי). גם במקרה של קווים הצהרתיים, כמו מלחמת ההתשה, הניסיון הישראלי אינו מלבב במיוחד.
בשנים 1969-1970 הצהירה ישראל כי לא תאפשר לטילי נ"מ סובייטים להתקרב לתעלת סואץ, ואפילו התדרדרה עד לכדי קרבות אוויר מול טייסים רוסים כדי לממש את איומיה. בסופו של דבר, ישראל ויתרה על הקו האדום הזה, ובמלחמת יום הכיפורים אותם טילים "כופפו את זנב" המטוסים הישראליים.
זירה נוחה לאיראנים:
בעיה נוספת נובעת מכך שכללי המשחק הנוכחיים נוחים יותר לצד האיראני. האיראנים פועלים הרחק מאדמתם, ויכולים להתגרות בשטח ישראל עצמה (כמו במקרה של המל"ט האיראני שהופל לאחרונה). ישראל, מנגד, מנועה לכאורה מלפעול על אדמת איראן. בטח היא לא יכולה לתקוף שם בגלוי ללא סכנת מלחמה רבתי.
הסתבכות במלחמת האזרחים הסורית:
מאז 2011 הפליאה ישראל ביכולתה לשמור על שקט כמעט מוחלט בצפון מבלי להיגרר כלל למלחמת האזרחים שגעשה במרחק של קילומטרים ספורים ממנה. כיום, התקיפות המוצהרות (וגם אלה שלא) מערבות את ישראל רשמית בסכסוכים על עתיד סוריה. השבוע ישראל מצאה את עצמה גם בלב המתיחות העצומה בין ארה"ב לרוסיה, על רקע האשמות טראמפ שבשאר אסד שוב השתמש בנשק כימי כנגד אויביו. בשורה התחתונה, ישראל היא כיום אחד השחקנים הפעילים בזירה הסורית הנפיצה.
סכנה רוסית:
חמורה מאוד העובדה שישראל נגררת יותר ויותר לעימות מול רוסיה. עד כה ישראל השקיעה מאמץ עצום להגיע להבנות עם משטרו של ולדימיר פוטין, וזו הסיבה שראש הממשלה נסע שוב ושוב בשנים האחרונות למוסקבה, בדרך כלל כאשר קציני צבא בכירים מאוד היו לצידו. אלא שעם כל החיבה של פוטין לישראל (ויש חיבה) והכבוד (פחות), האינטרסים של פוטין תואמים כיום יותר לאלה של איראן ואפילו לטורקיה. ככל שישראל תמשיך לתקוף בסוריה, כך יגדל החיכוך עם מוסקבה ויגדל הסיכון שיועבר מרוסיה נשק מתקדם ביותר לידי סוריה איראן וחיזבאללה (אחרי שטילי קרקע-אוויר רוסיים בסוריה כבר ביטלו, למעשה, את חופש הפעולה האווירי המוחלט שממנו נהנה חיל האוויר הישראלי מאז שנות ה-80 של המאה שעברה).
אפשר אחרת?
יש להניח כי הקבינט שהתכנס ביום רביעי (במקור כדי לדון בעיקר במצב מול רצועת עזה) עסק במידה רבה במתיחות הגדולה בצפון (שקשורה גם לאיומי ארה"ב לתקוף בסוריה). כמובן שסוגיית הקווים האדומים היא רק חלק מן המדיניות הישראלית הכוללת בזירה הצפונית (למשל, הפעילות כוללת גם העברת מסרים אינטנסיבית באמצעים דיפלומטיים ואיום בתגובה ישראלית לא פרופורציונלית במקרה של הסלמה).
וככלל, יכול מאוד להיות שהמדיניות הכוללת ותוצאותיה נשקלו היטב על ידי הקבינט המדיני-ביטחוני, והחלופה שנבחרה היא בבחינת הרע במיעוטו לנוכח המצב המורכב בסוריה. מאידך, יכול להיות גם שהרכב הקבינט הנוכחי הוא מיליטנטי ולא מאוזן דיו.
סכנת ההידרדרות המהירה בצפון היא מוחשית וגדולה (או לחליפין עלולה להיות גלישה איטית למלחמת התשה במהדורה המודרנית). במקרה של מלחמה חלילה, המדיניות הנוכחית תיבחן לעומק בדיעבד.
הקרב על התע״א
בינתיים, כמה מהתעשיות הביטחוניות הגדולות נמצאות בתקופה מרתקת.
אלביט מערכות נערכת לבלוע את תעש מערכות על ידי הכללתה בחטיבת היבשה בראשות אודי ורד, כאשר במקביל תפוצל חטיבה חדשה (בעיקר לתקשוב ומודיעין) בראשות חיים דלמר.
בתעשייה האווירית מתחמם הקרב על תפקיד המנכ"ל הבא במקום יוסי וייס הפורש, כאשר עד ליום העצמאות תושלם הגשת המועמדים לוועדה בראשות היו"ר הראל לוקר. מבין המועמדים הפנימיים נחשבים מובילים ראשי החטיבות בועז לוי ושאול שחר אבל מוזכר (במפתיע) גם שמו של ראש אגף התכנון לשעבר אלוף נמרוד שפר, שמשמש כראש אגף אסטרטגיה מזה כשנה, אם כי לוקר מעוניין במנכ"ל בעל רקע ניהולי רחב.
הקרב עשוי להיות רב משתתפים עם שמות נוספים כמו מנהל מפעל חלל עופר דורון, סמנכ"ל הכספים איל יוניאן ואפילו ניסים הדס, המסיים תפקיד כמנכ"ל חברת הבת אלתא. מבחוץ הוזכרו שמותיהם של מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל, או מנהל "כוכב" כלשהו מהמגזר העסקי (אחד שכנראה לא בנמצא). כמועמד מרכזי להחליף את ניסים הדס כמנכ"ל אלתא נחשב יואב תורג'מן, לשעבר מנכ"ל מפעל מלמ, לצד מועמדים נוספים מתוך התעשייה האווירית ומחוצה לה.
המתיחות באזור הצפון שוברת שיאים השבוע, כשברקע איומי ארה"ב לתקוף בסוריה עקב התקיפה הכימית נגד מעוזי המורדים, והתקיפה המיוחסת לישראל בשדה התעופה הסורי T-4. גם העימות מול רוסיה, אליו נגררת ישראל, לא עוזר לסייע למצב. וגם – בתע"א מחממים מנועים לקראת החלטה על מחליפו של המנכ"ל הפורש יוסי וייס. הטור השבועי של עמיר רפפורט
צילום: דו"צ
בשבוע שבו המתיחות בצפון שוברת שיאים, מדיניות ה"הקווים האדומים" של ישראל מעוררת סימני שאלה רבים יותר מאי פעם. על פי המדיניות הזאת, ישראל נחושה למנוע מאיראן להקים בסיסים בסוריה, וזאת באופן מוצהר, כפי שאמר (גם) ביום שלישי השבוע שר הביטחון אביגדור ליברמן בביקור בקצרין: "לאפשר לאיראנים להתבסס בסוריה זה כמו לשים חבל על צווארנו, וזה לא יקרה".
להצהרות מלוות גם תקיפות שעל חלקן ישראל לקחה אחריות בעבר. השבוע אירעה בסוריה תקיפה, שיוחסה על ידי איראן וסוריה לישראל (שמצידה אינה מאשרת). איראן טענה כי אנשיה נהרגו בתקיפה הישראלית, והכריזה כי לא תעבור על כך בשתיקה. כלומר, צפויה נקמה. בלי קשר לאיום ניתן למנות במצב הצפון לפחות ארבע נקודות תורפה מבחינת ישראל:
קווים אדומים מוצהרים וסכנתם:
המטרה של הצבת קווים אדומים פומביים היא הגברת ההרתעה. ההנחה היא שגורם המכריז על קו אדום יהיה מחויב לעמוד מאחוריו, והדבר אמור לגרום לצד השני לחשוב פעמיים (או שלוש) ובסופו של דבר להימנע מן הצעד שאותו הגורם המאיים מעוניין לסכל.
הבעיה היא שבכל הנוגע לזירה הצפונית, החשיבה של הצד שמנגד, איראן, איננה בדיוק על פי הספר. כל צד משחק כעת לפי הכללים של עצמו.
תקיפות שישראל לוקחת עליהן אחריות כמעט מחייבות את הצד שמנגד להגיב, כדי לשמור על כבודו.
מעבר לכך, לקווים אדומים מוצהרים פומביים יש מחיר כבד, שכן הם פוגעים בגמישות קבלת ההחלטות של הצד המאיים.
הניסיון ההיסטורי עם "קווים אדומים" טריטוריאליים אינו מוצלח במיוחד (ע"ע קו מאז׳ינו הצרפתי וקו בר לב הישראלי). גם במקרה של קווים הצהרתיים, כמו מלחמת ההתשה, הניסיון הישראלי אינו מלבב במיוחד.
בשנים 1969-1970 הצהירה ישראל כי לא תאפשר לטילי נ"מ סובייטים להתקרב לתעלת סואץ, ואפילו התדרדרה עד לכדי קרבות אוויר מול טייסים רוסים כדי לממש את איומיה. בסופו של דבר, ישראל ויתרה על הקו האדום הזה, ובמלחמת יום הכיפורים אותם טילים "כופפו את זנב" המטוסים הישראליים.
זירה נוחה לאיראנים:
בעיה נוספת נובעת מכך שכללי המשחק הנוכחיים נוחים יותר לצד האיראני. האיראנים פועלים הרחק מאדמתם, ויכולים להתגרות בשטח ישראל עצמה (כמו במקרה של המל"ט האיראני שהופל לאחרונה). ישראל, מנגד, מנועה לכאורה מלפעול על אדמת איראן. בטח היא לא יכולה לתקוף שם בגלוי ללא סכנת מלחמה רבתי.
הסתבכות במלחמת האזרחים הסורית:
מאז 2011 הפליאה ישראל ביכולתה לשמור על שקט כמעט מוחלט בצפון מבלי להיגרר כלל למלחמת האזרחים שגעשה במרחק של קילומטרים ספורים ממנה. כיום, התקיפות המוצהרות (וגם אלה שלא) מערבות את ישראל רשמית בסכסוכים על עתיד סוריה. השבוע ישראל מצאה את עצמה גם בלב המתיחות העצומה בין ארה"ב לרוסיה, על רקע האשמות טראמפ שבשאר אסד שוב השתמש בנשק כימי כנגד אויביו. בשורה התחתונה, ישראל היא כיום אחד השחקנים הפעילים בזירה הסורית הנפיצה.
סכנה רוסית:
חמורה מאוד העובדה שישראל נגררת יותר ויותר לעימות מול רוסיה. עד כה ישראל השקיעה מאמץ עצום להגיע להבנות עם משטרו של ולדימיר פוטין, וזו הסיבה שראש הממשלה נסע שוב ושוב בשנים האחרונות למוסקבה, בדרך כלל כאשר קציני צבא בכירים מאוד היו לצידו. אלא שעם כל החיבה של פוטין לישראל (ויש חיבה) והכבוד (פחות), האינטרסים של פוטין תואמים כיום יותר לאלה של איראן ואפילו לטורקיה. ככל שישראל תמשיך לתקוף בסוריה, כך יגדל החיכוך עם מוסקבה ויגדל הסיכון שיועבר מרוסיה נשק מתקדם ביותר לידי סוריה איראן וחיזבאללה (אחרי שטילי קרקע-אוויר רוסיים בסוריה כבר ביטלו, למעשה, את חופש הפעולה האווירי המוחלט שממנו נהנה חיל האוויר הישראלי מאז שנות ה-80 של המאה שעברה).
אפשר אחרת?
יש להניח כי הקבינט שהתכנס ביום רביעי (במקור כדי לדון בעיקר במצב מול רצועת עזה) עסק במידה רבה במתיחות הגדולה בצפון (שקשורה גם לאיומי ארה"ב לתקוף בסוריה). כמובן שסוגיית הקווים האדומים היא רק חלק מן המדיניות הישראלית הכוללת בזירה הצפונית (למשל, הפעילות כוללת גם העברת מסרים אינטנסיבית באמצעים דיפלומטיים ואיום בתגובה ישראלית לא פרופורציונלית במקרה של הסלמה).
וככלל, יכול מאוד להיות שהמדיניות הכוללת ותוצאותיה נשקלו היטב על ידי הקבינט המדיני-ביטחוני, והחלופה שנבחרה היא בבחינת הרע במיעוטו לנוכח המצב המורכב בסוריה. מאידך, יכול להיות גם שהרכב הקבינט הנוכחי הוא מיליטנטי ולא מאוזן דיו.
סכנת ההידרדרות המהירה בצפון היא מוחשית וגדולה (או לחליפין עלולה להיות גלישה איטית למלחמת התשה במהדורה המודרנית). במקרה של מלחמה חלילה, המדיניות הנוכחית תיבחן לעומק בדיעבד.
הקרב על התע״א
בינתיים, כמה מהתעשיות הביטחוניות הגדולות נמצאות בתקופה מרתקת.
אלביט מערכות נערכת לבלוע את תעש מערכות על ידי הכללתה בחטיבת היבשה בראשות אודי ורד, כאשר במקביל תפוצל חטיבה חדשה (בעיקר לתקשוב ומודיעין) בראשות חיים דלמר.
בתעשייה האווירית מתחמם הקרב על תפקיד המנכ"ל הבא במקום יוסי וייס הפורש, כאשר עד ליום העצמאות תושלם הגשת המועמדים לוועדה בראשות היו"ר הראל לוקר. מבין המועמדים הפנימיים נחשבים מובילים ראשי החטיבות בועז לוי ושאול שחר אבל מוזכר (במפתיע) גם שמו של ראש אגף התכנון לשעבר אלוף נמרוד שפר, שמשמש כראש אגף אסטרטגיה מזה כשנה, אם כי לוקר מעוניין במנכ"ל בעל רקע ניהולי רחב.
הקרב עשוי להיות רב משתתפים עם שמות נוספים כמו מנהל מפעל חלל עופר דורון, סמנכ"ל הכספים איל יוניאן ואפילו ניסים הדס, המסיים תפקיד כמנכ"ל חברת הבת אלתא. מבחוץ הוזכרו שמותיהם של מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל, או מנהל "כוכב" כלשהו מהמגזר העסקי (אחד שכנראה לא בנמצא). כמועמד מרכזי להחליף את ניסים הדס כמנכ"ל אלתא נחשב יואב תורג'מן, לשעבר מנכ"ל מפעל מלמ, לצד מועמדים נוספים מתוך התעשייה האווירית ומחוצה לה.
