החזיתות החמות של 2018
שנת 2017 הייתה שקטה יחסית מבחינה ביטחונית לישראל, אבל בסיומה שורר מתח רב בחזיתות השונות. הטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 11/01/2018
צילום: דו"צ
1. איראן והחזית הצפונית: הזירה הצפונית מציבה בפני ישראל את האתגר הגדול ביותר. האירועים הפנימיים המוזרים בלבנון (כולל בריחת ראש הממשלה חרירי וחזרתו, לקראת סוף 2017) גוזלים מהחיזבאללה תשומת לב רבה על חשבון האויב הישראלי, אבל מהלכים איראניים, שכוללים הקמת בסיס קבע על אדמת סוריה, הם בעלי משמעות אדירה: איראן נערכת לשדרג את האיום שלה כלפי ישראל לקראת האפשרות שיותקפו מתקני הגרעין שלה, ולכן נוכחותה הרשמית על אדמת איראן היא מסוכנת מאין כמוה.
החשש הגדול הוא שבעתיד תעביר איראן לסוריה סוללות הגנה אווירית מתקדמות ביותר וטילים מתקדמים לים וליבשה, שיפגעו גם בחופש השיט וגם בתעופה. וזו תהיה רק ההתחלה של מלחמת טילים אדירה.
מאחורי הקלעים, מתנהלים מגעים מדיניים חובקי עולם, שנועדו למנוע את ההתבססות האיראנית בלבנון. ישראל השקיעה מאמצים אדירים בוושינגטון כדי להתריע בפני ארה"ב על הסכנה (גם לשכנה הנוספת במשולש הגבולות – ירדן, לא רק מבחינתנו), אבל האמריקאים לא ממש מתעניינים בסוריה.
מי ששולט בסוריה שאחרי ניצחון בשאר אסד במלחמת האזרחים, זו רוסיה. והרוסים אומרים לכל אחד מהצדדים את כל מה שהוא רוצה לשמוע (כולל לישראל), ועושים מה שטוב לרוסיה (ובשלב הזה האינטרס הרוסי מתיישב לא רע עם זה של האיראנים). לכן, ראש ממשלת רוסיה אמר כי נוכחות איראן בסוריה היא לגיטימית, שבועיים אחרי ששר ההגנה הרוסי ביקר בישראל והציע הרבה לבביות (ומעט צעדים מעשיים כנגד ההתפשטות האיראנית).
ההסלמה המילולית כבר עברה למעשים. על פי הפרסומים, נראה כי ישראל פועלת לסכל את הבסיס האיראני גם באמצעות תקיפות. זה לפחות ההקשר הסביר שבו אפשר לראות את הפרסומים על כך שבסוף 2017 הותקף המחנה האיראני, שהולך ומוקם על ידי העיר אל כיסווה מצפון לדמשק. לישראל אין בחודשים האחרונים מדיניות עקבית לגבי לקיחת אחריות על תקיפות בסוריה. לפעמים נלקחת אחריות ולעיתים "אין תגובה".
התקיפות המיוחסות לישראל בסוריה, מהקרקע או מהאוויר, מלוות עדיין במאמצים דיפלומטיים משלימים, להבהיר (בעיקר לרוסיה), שישראל תמשיך להתעקש שלא יקום בסיס איראני בסוריה. הבעיה היא שהאיראנים נחושים לא פחות. הם רוצים לגבות את מה שנתפס בעיניהם כפירות הניצחון במלחמת האזרחים הסורית, שבה הקיזו דם (בעיקר של לוחמי חיזבאללה לבנוניים).
נכון לסוף 2017 נראה כי ההתבססות האיראנית בלבנון (באישור רוסי), היא עובדה בלתי הפיכה. רמת הגולן הסורית תהיה חלק בלתי נפרד מכל חזית צפונית מעתה והלאה. לא רק לבנון. וכל עוד איראן וישראל מתבצרות בעמדותיהן, המתיחות תישאר במגמת עלייה. הסיפור רחוק מלהיות גמור. האם מה שיביא לשינוי המדיניות האיראנית זו המחאה הפנימית של ההמונים נגד המדיניות של משטר האייתולות, שפרצה בסוף שנת 2017? קשה לדעת. האם בשנת 2018 יבוטל הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן? גם עניין זה קשה לחיזוי.
2. מנהרות ומל"טים מעזה: גם מול רצועת עזה, הנשלטת על ידי החמאס, יש מתח רב בתחילת 2018. וגם בזירה הזאת יש מעורבות איראנית עמוקה. איראן מעבירה כסף רב, בעיקר לארגון הג'יהאד האיסלאמי, שב"תמורה" מתבקש לחמם את המצב. הארגון השולט ברצועת עזה, החמאס, אינו מעוניין בפתיחת חזית מידית מול ישראל, אבל מתכונן ככל יכולתו למלחמה הבאה.
האירוע המכונן מבחינת הפלסטינים בשנת 2017, היה הסכם הפיוס בין החמאס בעזה ובין ארגון הפתח, ששולט ביהודה ושומרון. אבל הסממנים המעשיים של הפיוס הם מעטים, ואינם מתבטאים ביותר מאשר משקיפים של הרשות הפלסטינית במעברי הגבול שכמעט אינם פעילים, מסביב לרצועת עזה.
בישראל חוששים כי החמאס פועל להכין הפתעה רבתי לקראת המערכה הבאה, שיכולה להיות צי של מל"טים חמושים שישוגרו לישראל, ונערכים לתת מענה בראש ובראשונה להפתעה של המערכה הקודמת ("צוק איתן" ב-2014) - המנהרות החודרות מתוך הרצועה לשטח ישראל.
המענה למנהרות הוא טכנולוגי (פיתוח אמצעים לגילוי מנהרות, בהובלת המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון – מפא"ת) – וגם הנדסי: במהלך שנת 2018 תשלים מערכת הביטחון מבצע נרחב של איתור מנהרות והקמת קיר תת קרקעי, בעלות של מיליארדי שקלים.
עבודות הבינוי הנרחבות יוצרות מתיחות משל עצמה, שכן בכל פעם שמתקרבים כוחות צה"ל למנהרה כלשהי גדל החשש מהסלמה רבתי, כמו שמלחמת "צוק איתן" התחילה בגלל פיצוץ מנהרה תת קרקעית על ידי צה"ל. הצדדים עלולים להיגרר ללחימה, שהם אינם מעוניינים בה.
3. מלחמת דת וטרור יחידים: לקראת סוף 2017 אמר ראש השב"כ, נדב ארגמן, כי השקט היחסי ביהודה ושומרון הוא מתעתע. לדבריו, מתחת לפני השטח העסק רוחש. יש ירידה במספר הפיגועים אבל הסיבה העיקרית לכך היא מאות סיכולים, גם של פיגועים קשים. ארגמן הוסיף בסקירה בכנסת, כי ראש הרשות אבו מאזן הוא חלש מאוד, וכי במקרה של חילופי שלטון לא מן הנמנע שהחמאס ישתלט על יהודה ושומרון, כפי שקרה ברצועת עזה. השב"כ אינו צופה שהסכם הפיוס הפלסטיני יאריך ימים. התרחיש שאותו תיאר ארגמן הוא הסיוט של הפת"ח: במערכת הביטחון הישראלית מודעים לכך שהסיבה העיקרית לשיתוף הפעולה הביטחוני בסיכול פיגועים אינו אהבת ישראל, אלא החשש מעליית החמאס כמו ההפיכה הרצחנית ברצועת עזה ב-2007. מידי פעם מתדלקים את הפחד הזה.
בשורה התחתונה, התיאום הביטחוני בין כוחות הביטחון הפלסטיניים לשב"כ עדיין נמשך, והוא סייע במידה רבה לצמצום גל פיגועי היחידים שהיה בשיאו בתחילת שנת 2017. אל מול הגל הזה נהגה ישראל בחוכמה כאשר נמנעה מהטלת מצור כבד על ערים פלסטיניות, ואפשרה להמוני פלסטינים להמשיך בחיים נורמליים.
במקביל, איסוף מודיעיני נרחב במקורות גלויים (בעיקר ברשתות חברתיות באינטרנט), סייע להצביע מראש על אנשים שהתכוונו לבצע פיגועים, ולסכל את תכניותיהם.
מצד שני, הצהרת טראמפ לקראת סוף שנת 2017, לפיה ארה"ב תעביר את שגרירותה מתל אביב לירושלים, שפכה שמן למדורה. ירושלים היא נושא טעון ביותר, וההכרזה מכניסה אלמנטים של מלחמת דת אל תוך סכסוך שהוא פוליטי וטריטוריאלי בעיקרו. טרור יחידים (שעלול להיות מבוצע גם על ידי יהודים באתרים מוסלמיים רגישים), עלול להצית תבערה בשנת 2018, במקרה של פיגוע קשה במיוחד.
4. נכס אסטרטגי: מצרים, ירדן סעודיה. לא הכול שלילי – בשנת 2017 היו גם התרחשויות חיוביות לישראל מהבחינה האסטרטגית. העבודה שאיראן בונה ציר שיעי בעל רציפות טריטוריאלית, ושולחת את זרועותיה לכל פינה (כולל מלחמה עקובה מדם בתימן) מאחדת מולה ציר סוני מתון.
מבחינת ישראל, הברית האסטרטגית עם שכנותיה ממזרח וממערב, ירדן ומצרים, היא בעלת חשיבות עצומה, אבל גם בנות הברית הרחוקות, ובראשן ערב הסעודית, הן חלק מהציר נגד איראן. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, השולט בפועל במדינה, מתגלה כמנהיג אמיץ, הנחוש לעצור את האיום האיראני ואינו מהסס להילחם בארגוני הטרור הסוניים – דאעש (נחל מפלה ניצחת בשנה החולפת) ואל-קעידה. שיתוף הפעולה הרציף של ישראל עם כוחות הביטחון הפלסטיניים ביהודה ושומרון, שהוזכר כבר, אינו מובן מאליו.
לבנון עוברת תהליכים פנימיים שיקשו על חיזבאללה להתגרות בישראל מבלי לקומם על השיעים את שאר העדות במדינה (החוששים מתגובה ישראלית), ובכלל - העובדה שהסכסוך הישראלי נתפס יותר ויותר כאחד מתוך אינספור סכסוכים עולמיים ולא כסכסוך האולטימטיבי, משרתת את האינטרס הישראלי.
5. סייבר: מה שמאפיין את תחילת 2018 זו העובדה שבין המלחמות מתנהלת מערכה שאינה פוסקת לעולם. חלקה מתבצע באופן פיסי (באמצעות תקיפות, המיוחסות לישראל, על מצבורי אמל"ח בסוריה, למשל) – ורובה במישור הקיברנטי. בסייבר, המערכה רק הולכת ומתעצמת. צה"ל מתאים את עצמו לכך וממשיך לבנות את אגף התקשוב כזרוע סייבר לכל דבר, המרכזת אלמנטים של הגנה ובניין כוח. ההתקפה מתחלקת בין מספר גופים, בצה"ל ובארגוני המודיעין האחרים, בעוד שהאיסוף המודיעיני באמצעות סייבר מרוכז באגף המודיעין. זוהי ההסדרה, נכון לתחילת השנה.
בתחום האזרחי הושלם בסוף 2017 מהלך משמעותי: הממשלה החליטה על איחוד יחידות מערך הסייבר הלאומי, ליחידה אחת שתהיה אחראית על כלל היבטי הגנת הסייבר במרחב האזרחי, החל מגיבוש מדיניות ובניין כוח טכנולוגי, ועד הגנה מבצעית בסייבר. זאת לאחר שעד אז היה מורכב המערך משתי יחידות, אך תוך חלוקת אחריות ביניהן: מטה הסייבר הלאומי שהוקם ב-2012 והיה אמון על הובלת האסטרטגיה, המדיניות הלאומית, ובניין הכוח הטכנולוגי בתחום הסייבר בישראל, והרשות הלאומית להגנת הסייבר שהוקמה בשנת 2016 כגוף האופרטיבי המרכזי להגנת הסייבר בישראל שיפעל לצד מטה הסייבר הלאומי כחלק ממערך סייבר לאומי. בהמשך לאיחוד היחידות, הוחלט על מינויו של יגאל אונא לעמוד בראש מערך הסייבר הלאומי החדש. אונא, שכיהן בעברו כראש אגף סיגינט-סייבר בשב"כ, עמד בחודשים האחרונים בראש היחידה לטכנולוגיות סייבר במערך הסייבר הלאומי. כעת כאמור, יחליף אונא בתפקידו את ד"ר אביתר מתניה – מי שהקים את מערך הסייבר הלאומי ועמד בראשו בשש השנים האחרונות.
***
המאמר מתפרסם בגיליון 40 של המגזין ישראל דיפנס, שיצא לאור בימים אלה
שנת 2017 הייתה שקטה יחסית מבחינה ביטחונית לישראל, אבל בסיומה שורר מתח רב בחזיתות השונות. הטור השבועי של עמיר רפפורט
צילום: דו"צ
1. איראן והחזית הצפונית: הזירה הצפונית מציבה בפני ישראל את האתגר הגדול ביותר. האירועים הפנימיים המוזרים בלבנון (כולל בריחת ראש הממשלה חרירי וחזרתו, לקראת סוף 2017) גוזלים מהחיזבאללה תשומת לב רבה על חשבון האויב הישראלי, אבל מהלכים איראניים, שכוללים הקמת בסיס קבע על אדמת סוריה, הם בעלי משמעות אדירה: איראן נערכת לשדרג את האיום שלה כלפי ישראל לקראת האפשרות שיותקפו מתקני הגרעין שלה, ולכן נוכחותה הרשמית על אדמת איראן היא מסוכנת מאין כמוה.
החשש הגדול הוא שבעתיד תעביר איראן לסוריה סוללות הגנה אווירית מתקדמות ביותר וטילים מתקדמים לים וליבשה, שיפגעו גם בחופש השיט וגם בתעופה. וזו תהיה רק ההתחלה של מלחמת טילים אדירה.
מאחורי הקלעים, מתנהלים מגעים מדיניים חובקי עולם, שנועדו למנוע את ההתבססות האיראנית בלבנון. ישראל השקיעה מאמצים אדירים בוושינגטון כדי להתריע בפני ארה"ב על הסכנה (גם לשכנה הנוספת במשולש הגבולות – ירדן, לא רק מבחינתנו), אבל האמריקאים לא ממש מתעניינים בסוריה.
מי ששולט בסוריה שאחרי ניצחון בשאר אסד במלחמת האזרחים, זו רוסיה. והרוסים אומרים לכל אחד מהצדדים את כל מה שהוא רוצה לשמוע (כולל לישראל), ועושים מה שטוב לרוסיה (ובשלב הזה האינטרס הרוסי מתיישב לא רע עם זה של האיראנים). לכן, ראש ממשלת רוסיה אמר כי נוכחות איראן בסוריה היא לגיטימית, שבועיים אחרי ששר ההגנה הרוסי ביקר בישראל והציע הרבה לבביות (ומעט צעדים מעשיים כנגד ההתפשטות האיראנית).
ההסלמה המילולית כבר עברה למעשים. על פי הפרסומים, נראה כי ישראל פועלת לסכל את הבסיס האיראני גם באמצעות תקיפות. זה לפחות ההקשר הסביר שבו אפשר לראות את הפרסומים על כך שבסוף 2017 הותקף המחנה האיראני, שהולך ומוקם על ידי העיר אל כיסווה מצפון לדמשק. לישראל אין בחודשים האחרונים מדיניות עקבית לגבי לקיחת אחריות על תקיפות בסוריה. לפעמים נלקחת אחריות ולעיתים "אין תגובה".
התקיפות המיוחסות לישראל בסוריה, מהקרקע או מהאוויר, מלוות עדיין במאמצים דיפלומטיים משלימים, להבהיר (בעיקר לרוסיה), שישראל תמשיך להתעקש שלא יקום בסיס איראני בסוריה. הבעיה היא שהאיראנים נחושים לא פחות. הם רוצים לגבות את מה שנתפס בעיניהם כפירות הניצחון במלחמת האזרחים הסורית, שבה הקיזו דם (בעיקר של לוחמי חיזבאללה לבנוניים).
נכון לסוף 2017 נראה כי ההתבססות האיראנית בלבנון (באישור רוסי), היא עובדה בלתי הפיכה. רמת הגולן הסורית תהיה חלק בלתי נפרד מכל חזית צפונית מעתה והלאה. לא רק לבנון. וכל עוד איראן וישראל מתבצרות בעמדותיהן, המתיחות תישאר במגמת עלייה. הסיפור רחוק מלהיות גמור. האם מה שיביא לשינוי המדיניות האיראנית זו המחאה הפנימית של ההמונים נגד המדיניות של משטר האייתולות, שפרצה בסוף שנת 2017? קשה לדעת. האם בשנת 2018 יבוטל הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן? גם עניין זה קשה לחיזוי.
2. מנהרות ומל"טים מעזה: גם מול רצועת עזה, הנשלטת על ידי החמאס, יש מתח רב בתחילת 2018. וגם בזירה הזאת יש מעורבות איראנית עמוקה. איראן מעבירה כסף רב, בעיקר לארגון הג'יהאד האיסלאמי, שב"תמורה" מתבקש לחמם את המצב. הארגון השולט ברצועת עזה, החמאס, אינו מעוניין בפתיחת חזית מידית מול ישראל, אבל מתכונן ככל יכולתו למלחמה הבאה.
האירוע המכונן מבחינת הפלסטינים בשנת 2017, היה הסכם הפיוס בין החמאס בעזה ובין ארגון הפתח, ששולט ביהודה ושומרון. אבל הסממנים המעשיים של הפיוס הם מעטים, ואינם מתבטאים ביותר מאשר משקיפים של הרשות הפלסטינית במעברי הגבול שכמעט אינם פעילים, מסביב לרצועת עזה.
בישראל חוששים כי החמאס פועל להכין הפתעה רבתי לקראת המערכה הבאה, שיכולה להיות צי של מל"טים חמושים שישוגרו לישראל, ונערכים לתת מענה בראש ובראשונה להפתעה של המערכה הקודמת ("צוק איתן" ב-2014) - המנהרות החודרות מתוך הרצועה לשטח ישראל.
המענה למנהרות הוא טכנולוגי (פיתוח אמצעים לגילוי מנהרות, בהובלת המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון – מפא"ת) – וגם הנדסי: במהלך שנת 2018 תשלים מערכת הביטחון מבצע נרחב של איתור מנהרות והקמת קיר תת קרקעי, בעלות של מיליארדי שקלים.
עבודות הבינוי הנרחבות יוצרות מתיחות משל עצמה, שכן בכל פעם שמתקרבים כוחות צה"ל למנהרה כלשהי גדל החשש מהסלמה רבתי, כמו שמלחמת "צוק איתן" התחילה בגלל פיצוץ מנהרה תת קרקעית על ידי צה"ל. הצדדים עלולים להיגרר ללחימה, שהם אינם מעוניינים בה.
3. מלחמת דת וטרור יחידים: לקראת סוף 2017 אמר ראש השב"כ, נדב ארגמן, כי השקט היחסי ביהודה ושומרון הוא מתעתע. לדבריו, מתחת לפני השטח העסק רוחש. יש ירידה במספר הפיגועים אבל הסיבה העיקרית לכך היא מאות סיכולים, גם של פיגועים קשים. ארגמן הוסיף בסקירה בכנסת, כי ראש הרשות אבו מאזן הוא חלש מאוד, וכי במקרה של חילופי שלטון לא מן הנמנע שהחמאס ישתלט על יהודה ושומרון, כפי שקרה ברצועת עזה. השב"כ אינו צופה שהסכם הפיוס הפלסטיני יאריך ימים. התרחיש שאותו תיאר ארגמן הוא הסיוט של הפת"ח: במערכת הביטחון הישראלית מודעים לכך שהסיבה העיקרית לשיתוף הפעולה הביטחוני בסיכול פיגועים אינו אהבת ישראל, אלא החשש מעליית החמאס כמו ההפיכה הרצחנית ברצועת עזה ב-2007. מידי פעם מתדלקים את הפחד הזה.
בשורה התחתונה, התיאום הביטחוני בין כוחות הביטחון הפלסטיניים לשב"כ עדיין נמשך, והוא סייע במידה רבה לצמצום גל פיגועי היחידים שהיה בשיאו בתחילת שנת 2017. אל מול הגל הזה נהגה ישראל בחוכמה כאשר נמנעה מהטלת מצור כבד על ערים פלסטיניות, ואפשרה להמוני פלסטינים להמשיך בחיים נורמליים.
במקביל, איסוף מודיעיני נרחב במקורות גלויים (בעיקר ברשתות חברתיות באינטרנט), סייע להצביע מראש על אנשים שהתכוונו לבצע פיגועים, ולסכל את תכניותיהם.
מצד שני, הצהרת טראמפ לקראת סוף שנת 2017, לפיה ארה"ב תעביר את שגרירותה מתל אביב לירושלים, שפכה שמן למדורה. ירושלים היא נושא טעון ביותר, וההכרזה מכניסה אלמנטים של מלחמת דת אל תוך סכסוך שהוא פוליטי וטריטוריאלי בעיקרו. טרור יחידים (שעלול להיות מבוצע גם על ידי יהודים באתרים מוסלמיים רגישים), עלול להצית תבערה בשנת 2018, במקרה של פיגוע קשה במיוחד.
4. נכס אסטרטגי: מצרים, ירדן סעודיה. לא הכול שלילי – בשנת 2017 היו גם התרחשויות חיוביות לישראל מהבחינה האסטרטגית. העבודה שאיראן בונה ציר שיעי בעל רציפות טריטוריאלית, ושולחת את זרועותיה לכל פינה (כולל מלחמה עקובה מדם בתימן) מאחדת מולה ציר סוני מתון.
מבחינת ישראל, הברית האסטרטגית עם שכנותיה ממזרח וממערב, ירדן ומצרים, היא בעלת חשיבות עצומה, אבל גם בנות הברית הרחוקות, ובראשן ערב הסעודית, הן חלק מהציר נגד איראן. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, השולט בפועל במדינה, מתגלה כמנהיג אמיץ, הנחוש לעצור את האיום האיראני ואינו מהסס להילחם בארגוני הטרור הסוניים – דאעש (נחל מפלה ניצחת בשנה החולפת) ואל-קעידה. שיתוף הפעולה הרציף של ישראל עם כוחות הביטחון הפלסטיניים ביהודה ושומרון, שהוזכר כבר, אינו מובן מאליו.
לבנון עוברת תהליכים פנימיים שיקשו על חיזבאללה להתגרות בישראל מבלי לקומם על השיעים את שאר העדות במדינה (החוששים מתגובה ישראלית), ובכלל - העובדה שהסכסוך הישראלי נתפס יותר ויותר כאחד מתוך אינספור סכסוכים עולמיים ולא כסכסוך האולטימטיבי, משרתת את האינטרס הישראלי.
5. סייבר: מה שמאפיין את תחילת 2018 זו העובדה שבין המלחמות מתנהלת מערכה שאינה פוסקת לעולם. חלקה מתבצע באופן פיסי (באמצעות תקיפות, המיוחסות לישראל, על מצבורי אמל"ח בסוריה, למשל) – ורובה במישור הקיברנטי. בסייבר, המערכה רק הולכת ומתעצמת. צה"ל מתאים את עצמו לכך וממשיך לבנות את אגף התקשוב כזרוע סייבר לכל דבר, המרכזת אלמנטים של הגנה ובניין כוח. ההתקפה מתחלקת בין מספר גופים, בצה"ל ובארגוני המודיעין האחרים, בעוד שהאיסוף המודיעיני באמצעות סייבר מרוכז באגף המודיעין. זוהי ההסדרה, נכון לתחילת השנה.
בתחום האזרחי הושלם בסוף 2017 מהלך משמעותי: הממשלה החליטה על איחוד יחידות מערך הסייבר הלאומי, ליחידה אחת שתהיה אחראית על כלל היבטי הגנת הסייבר במרחב האזרחי, החל מגיבוש מדיניות ובניין כוח טכנולוגי, ועד הגנה מבצעית בסייבר. זאת לאחר שעד אז היה מורכב המערך משתי יחידות, אך תוך חלוקת אחריות ביניהן: מטה הסייבר הלאומי שהוקם ב-2012 והיה אמון על הובלת האסטרטגיה, המדיניות הלאומית, ובניין הכוח הטכנולוגי בתחום הסייבר בישראל, והרשות הלאומית להגנת הסייבר שהוקמה בשנת 2016 כגוף האופרטיבי המרכזי להגנת הסייבר בישראל שיפעל לצד מטה הסייבר הלאומי כחלק ממערך סייבר לאומי. בהמשך לאיחוד היחידות, הוחלט על מינויו של יגאל אונא לעמוד בראש מערך הסייבר הלאומי החדש. אונא, שכיהן בעברו כראש אגף סיגינט-סייבר בשב"כ, עמד בחודשים האחרונים בראש היחידה לטכנולוגיות סייבר במערך הסייבר הלאומי. כעת כאמור, יחליף אונא בתפקידו את ד"ר אביתר מתניה – מי שהקים את מערך הסייבר הלאומי ועמד בראשו בשש השנים האחרונות.
***
המאמר מתפרסם בגיליון 40 של המגזין ישראל דיפנס, שיצא לאור בימים אלה
