אחריותו של המודיעין ושיתופו בתהליכים מדיניים. דעה
המשנה לנשיאה (בדימוס) בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, על חשיבות ארגוני המודיעין בישראל והאחריות המוטלת עליו. דעה
אליקים רובינשטיין
| 02/01/2018
אילוסטרציה: Bigstock
אחריותו של המודיעין ענקית; אין גופי בקרה עליו, גם אם ישנן הממשלה, הקבינט (ועדת השרים לביטחון) וועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובאשר לאמ"ן כמובן ישנו הרמטכ"ל. יש מקום לגוף הבקרה ("איפכא מסתברא") בתוך אגף המודיעין, אך בסופו של יום קדקוד הארגון – ר' אמ"ן, ר' שב"כ, ר' המוסד – חשוף בצריחו.
מלבד האחריות ביום פקודה ישנו גם הפיתוי בארגוני מודיעין לשימוש בכוח הנצבר על ידי מידע; כוח כזה עלול להיות קיים גם במערכות צוברות מידע נוספות, כמו המשטרה ורשויות אכיפה אחרות או הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, והיו דברים מעולם. מסיבה זו יש מקום להגבלת קדנציות של ראשי ארגוני המודיעין, כדי למנוע אנומליה של צבירת מידע וכוח בת עשרות שנים, כמו ג' אדגר הובר ראש ה-FBI שכיהן 49 שנים. אצלנו לא היו כהונות רבות שנים כל כך, אבל היו מי שכיהנו יתר על המידה. כפי שכותב אלוף פרופ' יצחק בן-ישראל (הפילוסופיה של המודיעין (תש"ס – 1999) "מי שצובר ידע נתון לפיתוי גובר והולך להשתמש שלא כהלכה...........ומנגנוני פיקוח שהחברה בנתה, כדי למנוע התנהגות כזאת, הם במקרה של המודיעין (החשאי) מעורפלים מאוד". מכאן העול המוסרי המיוחד המוטל על ראשי ארגוני המודיעין.
הקברניטים, תהליכים מדיניים והמודיעין
ראשי הממשל בישראל, על דרך הכלל, רוחשים כבוד רב לקריאת חומר מודיעיני ובמיוחד חומר גולמי, ולחוות דעת המודיעין. לגופי המודיעין תפקיד בזיהוי תהליכים ופוטנציאל, תוך זהירות רבה מנטילת האצטלה של חיווי דעה.
המודיעין נדרש גם בליווי המשא ומתן, לפניו ובמהלכו. מעקב אחרי הלכי רוח ועמדות בצד שכנגד הוא חיוני, וישנם כל הכלים לכך. כשמדובר בחומרים המלווים תהליכים מדיניים ודיפלומטיים, יש חשיבות להרחבת המעגל לאנשים העוסקים במשא ומתן עצמו, לא רק לקברניטים. הערתי על כך בשעתו בעקבות לקחי המו"מ עם מצרים. הואיל ונשאתי לאורך שנים בשני כובעים, הן כעוזר שר החוץ (ולימים כמזכיר הממשלה) הקורא את החומר שהועבר לראש הממשלה ולקבינט, והן כנושא ונותן בעצמי.
ערב קמפ דיויד נכתבו ניירות טובים, במו"מ על חוזה השלום עם מצרים היו צוותי מודיעין, ובהם רבי הסרנים אברהם סלע וז'ק נריה, לימים אלופי משנה, שהביאו חומרים מדי אישון בוקר לשר החוץ, אך לו בלבד. התרעתי כבר בעבר על הצורך להרחיב את מעגל המידע לנושאים ולנותנים עצמם. לימים הוצבו קציני מודיעין למשלחות המו"מ, ובמיוחד מאז מדריד. עבודתם של קציני מודיעין כמו עמוס גלעד, קובי חייק, מוטי דימנשטיין ואחרים הייתה מועילה מאוד במו"מ עם ירדן (במיוחד) והפלסטינאים, אך הם לא היו מופקדים לנהל מעקב מודיעיני על כוחותינו שלנו כשנפתח ערוץ אוסלו, למשל.
בנושא ירדן היה המוסד, בעיקר אפרים הלוי, משולב מעיקרא, וגם אירגן את כל הפגישות החשאיות עוד מאמצע שנות השמונים, כשם שאירגן המוסד את הפגישות בין משה דיין לשליח המצרי תוהאמי במרוקו ב-1977, בתקופה שקדמה לביקור סאדאת. אך המודיעין הצבאי לא שולב בראשונה בנושא מצרים, וגם בנושאי ירדן שולב חלקית בלבד בהנחיית ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, מה שגרם מעט אי נעימויות.
במו"מ עם סוריה בימי ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק מילא תפקיד חשוב אלוף אורי שגיא, לשעבר ראש אמ"ן. גם במו"מ עם לבנון ב-1982–1983 לא היה ליווי מודיעיני, אף כי שני אלופים – אברהם טמיר ואורי שגיא ואחר כך מנחם עינן, היו חברי משלחתנו.
גישתי היא כי היה מקום לשתף את אמ"ן במגעים עם מצרים ב-1977, שלאחריהם בא בהפתעה ביקור סאדאת. שיתוף כזה אולי היה מועיל להבנת התקופה.
***
אליקים רובינשטיין, משנה לנשיאה (בדימוס), בית המשפט העליון בערב עיון בירושלים לספרו של אפרים לפיד "לוחמי הסתר"
המשנה לנשיאה (בדימוס) בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, על חשיבות ארגוני המודיעין בישראל והאחריות המוטלת עליו. דעה
אילוסטרציה: Bigstock
אחריותו של המודיעין ענקית; אין גופי בקרה עליו, גם אם ישנן הממשלה, הקבינט (ועדת השרים לביטחון) וועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובאשר לאמ"ן כמובן ישנו הרמטכ"ל. יש מקום לגוף הבקרה ("איפכא מסתברא") בתוך אגף המודיעין, אך בסופו של יום קדקוד הארגון – ר' אמ"ן, ר' שב"כ, ר' המוסד – חשוף בצריחו.
מלבד האחריות ביום פקודה ישנו גם הפיתוי בארגוני מודיעין לשימוש בכוח הנצבר על ידי מידע; כוח כזה עלול להיות קיים גם במערכות צוברות מידע נוספות, כמו המשטרה ורשויות אכיפה אחרות או הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, והיו דברים מעולם. מסיבה זו יש מקום להגבלת קדנציות של ראשי ארגוני המודיעין, כדי למנוע אנומליה של צבירת מידע וכוח בת עשרות שנים, כמו ג' אדגר הובר ראש ה-FBI שכיהן 49 שנים. אצלנו לא היו כהונות רבות שנים כל כך, אבל היו מי שכיהנו יתר על המידה. כפי שכותב אלוף פרופ' יצחק בן-ישראל (הפילוסופיה של המודיעין (תש"ס – 1999) "מי שצובר ידע נתון לפיתוי גובר והולך להשתמש שלא כהלכה...........ומנגנוני פיקוח שהחברה בנתה, כדי למנוע התנהגות כזאת, הם במקרה של המודיעין (החשאי) מעורפלים מאוד". מכאן העול המוסרי המיוחד המוטל על ראשי ארגוני המודיעין.
הקברניטים, תהליכים מדיניים והמודיעין
ראשי הממשל בישראל, על דרך הכלל, רוחשים כבוד רב לקריאת חומר מודיעיני ובמיוחד חומר גולמי, ולחוות דעת המודיעין. לגופי המודיעין תפקיד בזיהוי תהליכים ופוטנציאל, תוך זהירות רבה מנטילת האצטלה של חיווי דעה.
המודיעין נדרש גם בליווי המשא ומתן, לפניו ובמהלכו. מעקב אחרי הלכי רוח ועמדות בצד שכנגד הוא חיוני, וישנם כל הכלים לכך. כשמדובר בחומרים המלווים תהליכים מדיניים ודיפלומטיים, יש חשיבות להרחבת המעגל לאנשים העוסקים במשא ומתן עצמו, לא רק לקברניטים. הערתי על כך בשעתו בעקבות לקחי המו"מ עם מצרים. הואיל ונשאתי לאורך שנים בשני כובעים, הן כעוזר שר החוץ (ולימים כמזכיר הממשלה) הקורא את החומר שהועבר לראש הממשלה ולקבינט, והן כנושא ונותן בעצמי.
ערב קמפ דיויד נכתבו ניירות טובים, במו"מ על חוזה השלום עם מצרים היו צוותי מודיעין, ובהם רבי הסרנים אברהם סלע וז'ק נריה, לימים אלופי משנה, שהביאו חומרים מדי אישון בוקר לשר החוץ, אך לו בלבד. התרעתי כבר בעבר על הצורך להרחיב את מעגל המידע לנושאים ולנותנים עצמם. לימים הוצבו קציני מודיעין למשלחות המו"מ, ובמיוחד מאז מדריד. עבודתם של קציני מודיעין כמו עמוס גלעד, קובי חייק, מוטי דימנשטיין ואחרים הייתה מועילה מאוד במו"מ עם ירדן (במיוחד) והפלסטינאים, אך הם לא היו מופקדים לנהל מעקב מודיעיני על כוחותינו שלנו כשנפתח ערוץ אוסלו, למשל.
בנושא ירדן היה המוסד, בעיקר אפרים הלוי, משולב מעיקרא, וגם אירגן את כל הפגישות החשאיות עוד מאמצע שנות השמונים, כשם שאירגן המוסד את הפגישות בין משה דיין לשליח המצרי תוהאמי במרוקו ב-1977, בתקופה שקדמה לביקור סאדאת. אך המודיעין הצבאי לא שולב בראשונה בנושא מצרים, וגם בנושאי ירדן שולב חלקית בלבד בהנחיית ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, מה שגרם מעט אי נעימויות.
במו"מ עם סוריה בימי ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק מילא תפקיד חשוב אלוף אורי שגיא, לשעבר ראש אמ"ן. גם במו"מ עם לבנון ב-1982–1983 לא היה ליווי מודיעיני, אף כי שני אלופים – אברהם טמיר ואורי שגיא ואחר כך מנחם עינן, היו חברי משלחתנו.
גישתי היא כי היה מקום לשתף את אמ"ן במגעים עם מצרים ב-1977, שלאחריהם בא בהפתעה ביקור סאדאת. שיתוף כזה אולי היה מועיל להבנת התקופה.
***
אליקים רובינשטיין, משנה לנשיאה (בדימוס), בית המשפט העליון בערב עיון בירושלים לספרו של אפרים לפיד "לוחמי הסתר"
