מסלול התעתועים של פיונגיאנג

קוריאה הצפונית עשתה דרך ארוכה עד שהגיעה לעמדה בה היא מסוגלת לאיים על המערב בארסנל הגרעיני שלה. כיצד הגיעה למצב זה? וכיצד תמימות המערב סייעה לפיתוח תוכנית הגרעין? סקירה מיוחדת של ההיסטוריה הגרעינית של הדיקטטורה האסייתית

מסלול התעתועים של פיונגיאנג

צילום: AP

התנהגותה המתריסה של פיונגיאנג מציבה אתגר משמעותי בפני ממשל טראמפ. מעולם לא הייתה רגיעה ארוכת ימים בחצי האי הקוריאני, אך כעת המצב הנפיץ באזור עומד בסימן שאלה. הניסוי הגרעיני של פיונגיאנג ב-3 בספטמבר הפתיע את העולם – תפוקת הפיצוץ הוערכה בין 100 ל-250 קילוטון. 

אף שלטענתה הפיצוץ היה תרמו-גרעיני (מימני), מומחים רבים מפקפקים בכך וסבורים כי מתקן הנפץ היה גרעיני המתוגבר בחומר מימני. בטרם ביצוע הניסוי הגיע מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג-און, מלווה במדעני גרעין, למכון לנשק גרעיני של ארצו. בתמונות שהפיצה סוכנות הידיעות הצפון קוריאנית KCNA נראה קים ג'ונג-און מביט בהתקן גדול דמוי בוטן וצבעו כסוף. לפי KCNA "הוא צופה בטעינת פצצת המימן בטיל הבליסטי הבין יבשתי החדש, Hwasong-14". כמו כן על הקיר הסמוך מוצג שרטוט חתך הראש הקרבי  של Hwasong-14 ובתוכו ההתקן שבתצלום. אמנם ההתקן דומה לפצצות התרמו-גרעיניות האמריקניות מדגמי W87 או W88, אך ייתכן שאינו אלא מודל. זאת ועוד, אין ודאות שבניסוי ה-3 בספטמבר הופעל התקן נפץ גרעיני זהה להתקן המופיע בתמונות ש-KCNA הפיצה. ברם, סביר כי הניסוי בוצע בהתקן נפץ בעל ליבת פלוטוניום.

אכן, בשנה האחרונה הצטברו סימנים לחידוש מאמצי קוריאה הצפונית להפיק פלוטוניום לנשק גרעיני. זאת, בהתבסס על תצלומי לוויין, כולל תצלומים תרמיים מלוויינים המצוידים בחיישני אינפרה-אדום, המאפשרים להבחין במתקנים הפולטים קרינת חום. התצלומים פוענחו על ידי מומחי אתר North 38 המתמחה בקוריאה הצפונית, של ביה"ס למחקרים בינ"ל מתקדמים ע"ש ג'והנס הופקינס. ביוני 2016 העריכה סבא"א כי פיונגיאנג נערכת להפעיל מחדש את הכור לייצור פלוטוניום שבמרכז הגרעיני יונגביון (Yongbyon), כ-90 ק"מ צפונית לפיונגיאנג, שהושבת מאז סוף 2015. 

ואמנם בין אוקטובר 2016 לינואר 2017 נחשפו בתצלומי לוויין עדויות לכך: במהלך דצמבר 2016 נחפר מחדש אפיק נהר טאיריונג (Taeryong) המוליך מים למכלי הקירור של הכור, ונוקה מקרח; ב-29 בדצמבר 2016 נמצא כי לא נותר שלג על גגות הכור ומבני העזר שלו בשל הטמפרטורה הגבוהה בהם, בניגוד לשלג שנערם על גגות בניינים שבסביבה – עדות להכנות להפעלת הכור מחדש (restart), וכן ב-22 בינואר 2017 אובחנה פלומת מים, כנראה חמים, מעל פתח היציאה של מגדל הקירור של הכור, שהצביעה שכנראה הכור כבר פועל. ברם, בתצלומים תרמיים מתקופת 06/17-09/16, נראה כי בחודשים אלה הופעל הכור לסירוגין ברמה נמוכה או שלא פעל כלל. כמו כן ב'מעבדה הרדיוכימית' התנהל באמצע 2016 מבצע שבו מוחזר רק חלק מהדלק המשומש של הכור. אך בחודשים אוקטובר-נובמבר 2016 אותרה ליד הכור תנועה ערה מאד של קרוניות רכבת משא, בניגוד לתנועה הדלילה לחודשים הקודמים של 2016 ולשנת 2015, ובניגוד לכך שבדצמבר 2016 לא אותרה יותר תנועת קרוניות. הממצא היה חשוב - חלק מהקרונות, שאורכן היה 14 מ', נשאו מיכלים ענקיים (casks) אשר כמותם ניצפו במרכז יונגביון רק בשנת 2000, כאשר נפרק דלק גרעיני משומש מהכור והועבר ל'מעבדה הרדיוכימית' להפרדת הפלוטוניום. כנראה ההסבר לכך מצוי בתצלומים התרמיים של 06/17-09/16: עלתה מהם האפשרות ש'המעבדה הרדיוכימית' פעלה באותה עת ובוצעו בה לפחות שני מבצעים למיחזור מנות דלק משומש ומיצוי הפלוטוניום שבו.

הבסיס להצלחה – תמימות המערב

תכנית הגרעין של פיונגיאנג החלה ב-1962, כחלק מדוקטרינת 'ההתבצרות המוחלטת' (All-Fortressization) שהמשטר אימץ. ברה"מ דחתה את פניית פיונגיאנג לספק לה נשק גרעיני, אך סייעה לה לפתח 'תכנית אנרגיה גרעינית למטרות שלום'. במסגרתה הוקם המרכז למחקר גרעיני יונגביון, שכלל כור מחקר קטן (מדגם מים קלים ודלק אורניום מועשר ל-10 אחוזים, ובהספק 2 מגה-וואט), שאינו מתאים לייצר פלוטוניום עבור נשק גרעיני; וכן, מעבדת ייצור רדיואיזוטופים ליישומים אזרחיים שכללה 7 'תאים חמים'. הכור נחנך ב-1965, ב-1974 הועלה הספקו ל-4 מגה-וואט, ובראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת שודרג שנית: הספקו הועלה ל-8 מגה-וואט בעקבות תדלוקו בדלק אורניום המועשר ל-80 אחוזים. 

תכנית מסלול הפלוטוניום כחומר בקיע עבור נשק גרעיני החלה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. קוריאה הצפונית הודתה בעת ביקור האנס בליקס (Hans Blix), מנכ"ל סבא"א, במאי 1992, כי מדעניה ביצעו ב-1975 ניסויים בהפרדת פלוטוניום - על ידי הקרנת כמויות קטנות של אורניום טבעי בכור המחקר, ומיצוי כמויות זעירות של פלוטוניום בקנה מידה מעבדתי מהאורניום המוקרן, ב'תאים החמים' שבמעבדה לרדיו-איזוטופים. 

ברם, תמימות המערב במחצית המאה הקודמת סייעה לפיונגיאנג בפיתוח תכנית הגרעין הצבאית. בריטניה פיתחה בשנות ה-50 כור מקורר גז ומואט גראפיט מדגם MAGNOX. הכור הראשון מדגם זה, Calder Hall, נחנך ב-1956 ונועד לייצור חשמל, אך גם הפיק פלוטוניום עבור הנשק הגרעיני הבריטי. אך בעקבות נאום הנשיא האמריקני אייזנהאואר ב-1953, "אטום למען השלום" (Atoms for Peace), בריטניה הסירה את סיווג הסודיות מעל תכנון הכור ומפרטו הטכני, שפורסמו בספרות המדעית הגלויה. נראה שמידע זה אפשר לקוריאה הצפונית ב-1980 לבנות עצמאית במרכז הגרעין יונגביון כור דומה בהספק 25 מגה-וואט (5 מגה-ואט חשמליים, להפקת פלוטוניום. אך גם רווחת הערכה שסוכנים חשאיים שפיונגיאנג הפעילה ביפן הבריחו לארצם תכניות מפורטות של כור MAGNOX, שיפן רכשה מבריטניה בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת עבור טוקאי (Tokai), תחנתה הגרעינית הראשונה.

כור הפלוטוניום שהוקם ביונגביון הופעל לראשונה ב-1986. קוריאה הצפונית בנתה עצמאית בתוך יונגביון מתקן לייצור דלק גרעיני עבור כור הפלוטוניום, אשר ליבתו הכילה 8,000 מוטות יצוקים מסגסוגת אורניום-אלומיניום ועטופים בסגסוגת מגנזיום-אלומיניום. המודיעין האמריקני זיהה את הכור לראשונה באפריל 1982, בתצלומי לוויין. 

תמימות המערב שיחקה פעם נוספת לידי פיונגיאנג. בשנת 1989 גילו האמריקנים בתצלומי לוויין כי בסמוך לכור הפלוטוניום הוקם מבנה גדול וצר, הנראה כ'מעבדה חמה' בעלת כושר הפרדת פלוטוניום בהיקף משמעותי. התברר שזו (שכינויה 'המעבדה הרדיוכימית') דומה למדי למתקן מיחזור דלק גרעיני מוקרן Eurochemic, הסמוך לעיר מול (Mol) בבלגיה: מבחינת המבנה, ובתהליכי טכנולוגיית ההפרדה, כגון הסרת עטיפות מוטות הדלק ומיצוק פסולת רדיואקטיבית נוזלית. בהקשר לכך, ב-1970, במסגרת דו"חות טכניים גלויים של סבא"א ((IAEA, פורסמו שרטוטי המתקן הבלגי, תרשימי זרימה של הנדסת התהליך במתקן, ותוצאות תהליכי ההפעלה. להערכת שירותי מודיעין מערביים, אכן הצליחו המדענים הצפון קוריאנים לשים את ידיהם על מפרטי מתקן Eurochemic, וליישמם בהקמת 'המעבדה הרדיוכימית' של יונגביון. תהליך הפרדת הפלוטוניום במעבדה הינו PUREX, טכנולוגיה שמשתמשים בה במתקני מחזור דלק גרעיני מוקרן מסחריים וצבאיים במדינות רבות, ועל פי ההערכה היא הייתה בעלת כושר טיפול בדלק משומש של  כורי MAGNOX בקיבולת שנתית של 200 – 250 טון, וכושר מיצוי של כ-100 ק"ג פלוטוניום מתוך הדלק המשומש. 

בביקור משלחת סבא"א ביונגביון ב-1992, הוצג בפניה בנוסף לכור הפלוטוניום הפעיל, גם כור גז-גרפיט בהספק 200 מגה-וואט שעמד בשלבי בנייה. בהמשך הם ביקרו באתר הקמת כור שלישי מטיפוס גז-גרפיט, בהספק משוער של 800-600 מגה-וואט, ליד טאהצ'ון (Taechon), כ-130 ק"מ צפון-צפון מערב לפיונגיאנג. הכור היה עדיין בשלבי בנייה מוקדמים. לטענת הצפון קוריאנים, הכורים הללו נועדו לייצור חשמל. לכן, במקום לציין בפני אנשי סבא"א את הספקיהם הכוללים (התרמיים) של שלושת הכורים - נתונים בעלי משמעות לגבי כמות הפלוטוניום שביכולתם להפיק, הם העדיפו לנקוב בהספקיהם החשמליים של הכורים: 50, ו-200 מגה-וואט חשמלי. 

מסלול תעתועים

חשיפת תכנית הגרעין הצבאית של פיונגיאנג הולידה בתדירות משברים מול המערב בראשות ארה"ב ומול סבא"א. חרף הצטרפותה לאמנת NPT (אי הפצת נשק גרעיני) בדצמבר 1985 ולהסכם פיקוח סבא"א בינואר 1992, ואשרור ה-NPT באפריל 1992, בשל רצונה לזכות בסיוע בינלאומי להקלת מצוקתה הכלכלית, פיונגיאנג התמידה לתעתע בסבא"א ולהוליכה שולל. בקיץ 1992 גילתה סבא"א כי כמות הפלוטוניום שבפועל הופרדה ב'מעבדה הרדיוכימית' גדולה בהרבה מהמוצהר. 

הדגימות שפקחי סבא"א נטלו בביקורם ביונגביון במאי 1992 מ'המעבדה הרדיוכימית' ומאתר אחסון הפסולת הרדיואקטיבית, נבחנו במעבדת סבא"א בסייברסדורף (Seibersdorf) שבאוסטריה ובמעבדות אחרות באירופה ובארה"ב. בבדיקות נמצא כי ריכוזי הרדיו-איזוטופים השונים בדגימות חרגו משמעותית מהערכים הצפויים לפי הצהרת פיונגיאנג. על סמך הממצאים העריכה סבא"א כי בשנים 1991-1989, בוצעו ב'מעבדה הרדיוכימית' פעילויות הפרדת פלוטוניום מתוך דלק גרעיני מוקרן. כמו כן, תצלומים שנתקבלו מלוויינים אמריקנים הצביעו על מיקומם של שני אתרי אחסון פסולת רדיואקטיבית נוספים בסמוך ל'מעבדה הרדיוכימית', שהוסוו על ידי שלטונות פיונגיאנג. 

דרישת סבא"א בסוף 1992 וב-1993 לאפשר לפקחיה לבקר בהם וליטול מהם דגימות נענתה בסירוב, באמתלה שהינם באזור צבאי. בשלב זה החלו יחסי  פיונגיאנג עם סבא"א להתדרדר, ובשל סירובה לפתור את סוגיית הפער בין הצהרתה על כמות הפלוטוניום שהופקה ב'מעבדה הרדיוכימית' לבין ממצאי סבא"א, תבעה מועצת נגידי סבא"א מפיונגיאנג לאפשר לסבא"א  לבצע "תהליכי פיקוח מיוחדים" על האתרים החשודים. בתגובה, קוריאה הצפונית הודיעה על פרישתה מאמנת NPT, אך במהרה נבהלה מהשלכות צעדה הנמהר ונסוגה מכוונתה לפרוש. ברם, 1994 הייתה שנת תהפוכות. פיונגיאנג הודיעה באפריל כי הפסיקה את פעולת כור הפלוטוניום על מנת לטעון את ליבת הכור בדלק גרעיני חדש. עם זאת, בקהיליית המודיעין האמריקנית סברו, כפי שטען מזכיר ההגנה האמריקני דאז, לס אספין (Les Aspin), כי לתהליך זה קדמה פריקה וטעינה בשנת 1989 שלא דווחה לסבא"א. השערה זו תואמת להערכת סבא"א כי בשנים 1991-1989 בוצעו ב'מעבדה הרדיוכימית' מספר פעילויות הפרדת פלוטוניום. 

בסופו של דבר, בתיווך ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, התחייבה קוריאה הצפונית להקפיא את תכנית הגרעין הצבאית ולפרק את תשתית הפקת פלוטוניום. זאת, כ"מסגרת מוסכמת" ("Agreed Framework") שחתמה עם ארה"ב. בתמורה לכך היא הייתה אמורה לזכות בסיוע בפיתוח משק האנרגיה, כולל הקמת 2 כורי כוח גדולים מטיפוס LWR (Light Water Reactor) לייצור חשמל, וגם הספקת 500 אלף טונות נפט לשנה, לחימום והפקת חשמל, עד מועד השלמת כור ה-LWR הראשון. למטרה זו נוסד KEDO - "ארגון חצי האי הקוריאני לפיתוח אנרגיה". ואכן ב-1994 פיונגיאנג השביתה את כור הפלוטוניום ואת 'המעבדה הרדיוכימית'. ברם, נותרה אי וודאות רבה לגבי כמות הפלוטוניום שבשנים 1994-1986 הופקה בכור הפלוטוניום והופרדה אחרי כן ב'מעבדה הרדיוכימית. אך הזיגזוג נמשך. 

לא היה בכך סוף פסוק לפעילות קוריאה הצפונית במסלול הפלוטוניום - בסוף 2002 התחולל משבר נוסף בין וושינגטון לפיונגיאנג על רקע חשיפת פרויקט הצנטריפוגות להעשרת אורניום של קוריאה הצפונית. על רקע זה קוריאה הצפונית פרשה ב-2003 סופית מאמנת ה-NPT, והפעילה מחדש את כור הפלוטוניום ו'המעבדה הרדיוכימית'. 

לפי הערכה, מסוף 2007 - מועד השבתת הכור פעם נוספת, כצעד בונה אמון כלפי ארה"ב - כמות הפלוטוניום שקוריאה הצפונית הפיקה הסתכמה, בהתחשב באי הוודאויות בנתונים אלה, בין 40 ל-50 ק"ג פלוטוניום באיכות צבאית. כמות זו מספקת לייצור 6 עד 8 פצצות. זאת בהנחה שכור הפלוטוניום הפיק בכל שנת פעילות כ-6 ק"ג פלוטוניום, המספיקים להכנת פצצה אחת, וכי כל הפלוטוניום מוצה מתוך הדלק המוקרן באמצעות 'המעבדה הרדיוכימית'. 

בשלהי 2006 ביקרה ביונגביון משלחת מדענים אמריקנים מאוניברסיטת סטאנפורד. בראשה עמד פרופ' זיגפריד הקר (Siegfried Hecker), שהקדיש את הקריירה שלו לפיתוח הנשק הגרעיני האמריקני, וכיהן בעבר כמנהל מרכז הגרעין האמריקני לוס אלאמוס (בו פותחה בתקופת מלחמת העולם ה-2 הפצצה הגרעינית האמריקנית הראשונה). פרופ' הקר ביקר בין 2004 ל-2015 שבע פעמים בקוריאה הצפונית, ומתוכם ב-2004, 2006, 2008 ו-2010 אף הוזמן ליונגביון. ביקוריו היו במעמד בלתי רשמי. 

פיונגיאנג השתמשה בו כצינור להעברת מידע לוושינגטון על סטטוס תכניתה הגרעינית, ואילו פקידי הממשל האמריקני ראו בכך סידור נוח לקבלת מידע פנימי מתוך החומות האטומות של קוריאה הצפונית. במהלך ביקור המשלחת האמריקנית ב-2006, התלווה אליהם מנהל יונגביון, ד"ר רי הונג-סופ (Ri Hong-Sop). בהציגו בפניהם את כור הפלוטוניום ו'המעבדה הרדיוכימית', הוא קבע בגאווה שאנשיו השתלטו לחלוטין על טכנולוגיית מעגל ייצור הפלוטוניום. לדבריו, שיפור עיקרי בתהליך מיצוי פלוטוניום ב'מעבדה הרדיוכימית' היה החלפת חלק ממערכות הערבוב-שיקוע בעמודות פולסים. בהתייחסו למתקן לייצור דלק גרעיני של יונגביון, מסר רי שאנשיו מסיימים הכנות להקמתו ועיצובו מחדש (refurbishment), בשאיפה להפעילו מחדש ב-2007. רי אף ציין שטרם נתקבלה בפיונגיאנג החלטה חד משמעית על גורלם של הכור השלישי שהוקם ביונגביון (200 מגה-וואט), והכור הגדול בטאהצ'ון (800-600 מגה-וואט),שהקמתם הופסקה בעקבות "המסגרת המוסכמת" מ-1994. אולם בנובמבר 2010 הגיע פרופ' הקר לביקור רביעי במרכז הגרעין יונגביון, בראשות משלחת בת 3 מדענים מאוניברסיטת סטאנפורד, והמלווה הצפון קוריאני הבכיר של המשלחת אישר כי בעקבות ההסכם מ-1994 שלטונות פיונגיאנג הרסו את שני הכורים. במקומם, לדבריו, פיונגיאנג החליטה על התחלה חדשה, ומאז יולי 2010 מקימה עצמאית כור ניסיוני מטיפוס LWR בהספק משוער של 30-25 מגה-וואט חשמל, כדי לבנות בעתיד תשתית ייצור חשמל המבוססת על כורי LWR. הוא הוסיף כי תכנית הגרעין של ארצו כוללת גם פיתוח מעגל דלק לכורים אלה, כולל יכולת העשרת אורניום הנדרשת עבורם. בהמשך, המארחים אף הציגו בפני אורחיהם האמריקנים את אתר בניית כור ה- LWR הניסיוני. 

ביוני 2008, כמחווה להפגנת נכונותה לחדול מתכנית הגרעין הצבאית, קוריאה הצפונית הרסה את הסמל הבולט של פרויקט הפלוטוניום - מגדל הקירור של הכור, שגובהו היה 18 מ'. אך באפריל  2009 שינתה המטוטלת כיוון פעם נוספת – השיגור הכושל  של לוויין לחלל שקוריאה הצפונית ערכה חרף הלחץ הבינלאומי למנעה מכך, נראה היה בעיני הקהילייה הבינלאומית ככיסוי לניסוי בדיקת טכנולוגיית טיל בליסטי בין יבשתי. לפיכך היא גונתה במועצת הביטחון של האו"ם ואף הורחבו העיצומים עליה. פיונגיאנג הגיבה מיידית בביצוע ניסוי גרעיני במאי 2009 ובהפעלתה מחדש את 'המעבדה הרדיוכימית'. התנהלותה הלעומתית מול המערב אף החריפה בשל הניסוי הגרעיני השלישי שערכה בפברואר 2013, והצהרתה באפריל על כוונתה לעצב מחדש את הכור לקראת חידוש הפעלתו. אכן, בספטמבר 2013 היא הודיעה על תחילת הפעלתו מחדש. תצלומי לוויין  הצביעו כי אכן הכור הופעל במועד זה, אך כנראה רק ספוראדית, בשל התיישנות התשתית ובשל תקלות במערכת הקירור החדשה שהותקנה בו. כמו כן, נכון לדצמבר 2013, ניתן היה להבחין כי הוקם ביונגביון מתקן חדש לייצור דלק גרעיני – הן לכור הפלוטוניום, והן לכור ה LWR- שבתהליך בנייה.

סטטוס הנשק הגרעיני

העמימות לגבי כמות הנשק הגרעיני שבידי פיונגיאנג היא רבה. להערכת DIA, סוכנות המודיעין של הפנטגון, הארסנל של קוריאה הצפונית מכיל עד כ-60 פצצות. מנגד, פרופ' הקר סבור שברשות פיונגיאנג, נכון לסוף 2016, כמות חומר בקיע, פלוטוניום או אורניום מועשר באיכות צבאית המספקת לייצור כ-20 פצצות. ולהערכת דייוויד אולברייט (David Albright) נשיא מכון המחקר הוושינגטוני ISIS (נכון לאותה עת) – בין 13 ל-30 פצצות גרעיניות פלוטוניום ואורניום מועשר, כפוף לאי הוודאות אם קוריאה הצפונית מפעילה כיום מתקן אחד להעשרת אורניום או שניים. עוד להערכתו, קוריאה הצפונית מרחיבה עתה את מאגר הנשק הגרעיני בכמות של 5-3 פצצות לשנה. 

***

סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר