זוויות חדשות על הסכם השלום עם מצרים

במבט לאחור –מהגעת סאדאת לירושלים ועד שמירת הסכם השלום עם מצרים - נובמבר 1977

ארכיון המדינה

בערב ה-19 בנובמבר 1977 עצרה מדינת ישראל את נשימתה ובעקבותיה עיני העולם כולו, על מהלך דרמטי במזרח התיכון ובעולם הערבי: הגעת הנשיא סאדאת לישראל, הנוחת ופותח הדרך לשלום.

ימים ספורים לפני הביקור נושא הנשיא סאדאת נאום בפני מועצת העם המצרי בו הוא מודיע כי הוא נכון ומוכן לבקר בישראל ולנאום בכנסת ישראל בירושלים.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לא ממתין דקה למשמע קריאתו של הנשיא המצרי ומשגר הזמנה רשמית לביקור בירושלים ללא היסוס ומיד.

צמרת המדינה אחוזה תדהמה, סגן רוה"מ יגאל ידין חושש שמא מדובר בתרגיל שטני לקראת מתקפה צבאית של המצרים עלינו. בצמרת צה"ל בראשות הרמטכ"ל מוטה גור מטילים ספק בכוונותיו של הנשיא המצרי, שר הביטחון עזר ויצמן שוקל להדיח את מוטה גור אלא שבדרכו לירושלים לפגוש את רוה"מ בגין קרתה ת"ד הוא נפצע קשה אושפז והסתפק בצעד חריג: נזיפה פומבית ברמטכ"ל גור שניצל מהדחה.

ר' אמ"ן דאז האלוף שלמה גזית בראיון עמו ("ידיעות אחרונות "מ-14 אוק'2016) מוסיף שכשהתפרסמה הידיעה על הביקור "לא ידענו  באמ"ן כיצד לפרשה, בתחילה סברנו שמדובר בעוד גימיק של יח"צ מצד סאדאת ושאין לו כוונה של ממש לבוא ארצה. לא היינו מוכנים להכיר באפשרות שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. בסופו של דבר הכישלון של אמ"ן נבע מכך שזו הייתה החלטה של אדם אחד בינו ובינו".

כאמור האירוע המרגש ביותר הייתה החלטתו של הנשיא סאדאת להגיע לירושלים, היישר אל תוך גוב האריות  הישראלי ב- 19 נוב' 77. מהלך מרשים זה בא אחרי "הסכם הביניים ", הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בשנת 1975  בראשות ראש הממשלה יצחק רבין, הסכם שפתח עידן חדש המתמקד בניסיון להשיג שלום והפך לאחד מהמניעים את הנשיא סאדאת לביקור ההיסטורי בירושלים, בשליחות של הסכם שלום הנמשך במתכונתו עד ימים אלה.

את המאורע המרגש וההיסטורי מתאר בפניי הנשיא עזר ויצמן ז"ל מי שהיה בעת ההיא שר הביטחון: "ניצבים אנו בהצגה עם צופים מהארץ והעולם, תפאורה ססגונית ובה שחקני תיאטרון מעולים ומפתיעים המופיעים על במה אחת  נשיא מצרים: סאדאת ,רוה"מ בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בהצגה שלא נראתה על הבמה  מזה שנים.

השחקנים: סאדאת – הפתיע אותנו פעם במהלך הצבאי במלחמת יום הכיפורים ופעם שניה במהלך לשלום עם ישראל .

מנחם בגין – מפתיע אף הוא, מי שעמדותיו המדיניות ודעותיו הימניות ידועות בעברו ,אוזר אומץ והולך על מהלך של שלום עם הגדולה שבמדינות ערב, מצרים. בגין רוצה להוכיח שדווקא הוא יביא השלום .

הבמאי – נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר מלווה, מתווך ונותן חסותו האישית לנעשה באזורנו ,איש דתי המאמין ב"שחקנים" והצדדים הנושאים ונותנים להתקדם לשלום כולל במזה"ת.  בשנים 1978-79 אנו מוצאים עצמנו בתקופה של שלושה מנהיגים חזקים ומשמעותיים "שחקני מפתח" העומדים בראש. הגורמים האחראיים על הנעשה אז באזורנו, לשלושתם הרצון להגיע להסכם שלום, כל אחד מסיבותיו הוא.

נפלה בחלקי הזכות לשרת את נשיא המדינה עזר ויצמן ז"ל כששימש כשר הביטחון בתהליך השלום וקרבתו לנשיא סאדאת הייתה משמעותית ברגעים של משבר. בשיחות הרבות בינינו סיפר לי על מפגשיו עם הנשיא המצרי ומה להערכתו הביא לקריאתו לשלום עם ישראל. המניעים היו "מעצמות –העל" והשפעתן על אזורנו. קצה נפשם של המצרים מהסובייטים, סאדאת רצה להיחלץ מחיבוק הדוב ולעבור לליטוף האמריקאי שנתן אז אותותיו לרצון לשינוי.

הרצון לשבור את הקיפאון המדיני היה אחד מיעדיו של סאדאת כשיצא למלחמת יום כיפור. לא היו לו כל כוונות לכבוש את שטחה של מדינת ישראל, אך בהחלט הייתה לו כוונה להנחית עלינו מכה כואבת. אחרי המלחמה הוא התבטא: "עכשיו אני יכול לדבר במצפון נקי כלפי עמי". הוא צלח את התעלה, תפס מאחז בצד המזרחי (הישג טקטי בראייתו), למרות הצלחת כוחות צה"ל בצליחת התעלה מערבה ובכיתור הארמיה השלישית. מה שזירז את הפסקת האש וקיום שיחות בין הצבאות ב-ק"מ ה-101 מקהיר (נוב' 73). מעל ההישגים הצבאיים העיב המצב הכלכלי והדמוגרפי של מצרים המחייב שינויי מידי. הנשיא סאדאת היה ער למצב האומה וחיפש דרכים לשנות את המצב מן היסוד.

נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, כאיש דתי בפטיסטי מאמין השלום במזה"ת על סדר יומו כמנהיג "על". מאידך ההישענות האמריקאית על מקורות הנפט הערבי מוחלטת. פתיחת תעלת סואץ תביא להוזלת ההובלה ומחירי הנפט לארצו. האמונה הצרופה שחובתו להביא שלום ל-"בני אברהם" הייתה ונותרה לאורך שנים, קרטר הקדיש  הרבה זמן ומחשבה ומאמצים לסלול את דרך השלום.

במישור הפוליטי פנימי בישראל - מפלגת העבודה באופוזיציה נתנה רוח גבית למכנה משותף לשלום. דמוקרטיה באופייה מפוצלת ולא מאוחדת, אבל ברגעים גדולים שבהם ניתן להגיע להכרה היסטורית, צריך לשאוף למכנה רחב מרבי וזה הושג ב-1978.

תחילת המפגשים בין ישראל ומצרים הייתה מרגשת, אך כבר בביקורו ההיסטורי שובה סאדאת בקסמו את לב הציבור בישראל. בירושלים נושא סאדאת נאום בכנסת שהיה קשה לנו, הישראלים ונאום תשובה של רוה"מ בגין היה נימוסין בלבד ללא הצהרה מדינית.

חודש לאחריו יוצא רוה"מ בגין בליווי השרים דיין וויצמן ,ועוזריהם לאיסמעליה שבמצרים כאורחי הנשיא סאדאת. מפגש עבודה פנים אל פנים, להתמודדות על הבעיות הרציניות בינינו. בחדר סגור המתח עולה בשעה שעלו דוגמאות מהסכמי שלום שנעשו בעבר אך המפגש הסתיים בהצלחה.

מאז היו עליות וירידות, משברים ושיחות עם המצרים ואווירת אכזבה בקרב הציבור הישראלי. במצב זה הנשיא קרטר עושה מעשה ומזמין את הצדדים לקמפ-דיויד, תוך בקשה מפורשת שאיש לא יעזוב עד אשר יושג ההסכם. כבר אז היה ברור שנשיא מצרים עומד בתוקף על החזרת כל חצי האי סיני. משה דיין – שר החוץ ושר הביטחון עזר ויצמן, אנשי צבא עשרות שנים שנלחמו לא אחת במצרים אוזרים כוחות נפש חזקים לבוא לקמפ-דיויד עם תפיסת עולם חדשה, אחרת מזו שפיתחו בצבא. לאחר 12 ימים קשים ומתוחים נחתם ההסכם בקמפ-דיויד. ההסכם בעקרו קבע חזרה לגבולות הבינלאומיים, החזרת המתיישבים הישראלים לישראל, הסכם קבע עם סימני דרך לאוטונומיה לפלסטינים. הכול הבינו שהאוטונומיה אמורה להיות מצב ביניים של 3-5 שנים, לפני שיוחלט על הסטטוס הסופי כולל גבולות.

היו מספר נושאים שהוחלט לא להכילם במסמך ההסכם ובמקום זאת לשגר מכתבים ענייניים לארה"ב. אחד הבולטים שבהם העיר ירושלים. בגין הצהיר במכתבו כי היא עיר אחת שאינה ניתנת לחלוקה. הנשיא סאדאת במכתבו אומנם הסכים ש-"פעילויות חיוניות בעיר צריכות להיות בלתי מחולקות ומועצת העיר משותפת, המורכבת ממספר שווה של חברי מועצה ערבים ויהודים ישראלים יפעלו יחד ויפקחו על פעילויות אלה. כלומר במישור המוניציפלי" העיר אכן לא תחולק אך ירושלים הערבית צריכה להיות בריבונות ערבית והתושבים הפלסטינים זכאים להשתמש בזכויות הלאומיות הלגיטימיות. ברבות הימים הוסיף הנשיא חוסני מובארק: "מה אתם מודאגים ,הרי יש לכם רוב יהודי בירושלים ותמיד ראש העיר יהיה יהודי". נושא שני שעלה בחילופי המכתבים היה פינוי המתיישבים הישראלים מסיני. רוה"מ בגין הודיע במכתבו שפינוי המתיישבים יהיה מותנה בכך: "שיוסכם על כל הנושאים התלויים ועומדים", כלומר רק כנושא אחרון. בגין היה חצוי בעניין היישובים בדיון בכנסת, אמר "בלב דואב וכואב ,אבל במצפון שקט, אני אמליץ לפנות את הישובים כי זו הדרך המובילה לשלום". בדיונים מתמשכים שהיו בוושינגטון D.C על סעיפים שונים בהשתתפות השרים דיין וויצמן מהצד הישראלי, בוט'רוס גאלי וכמאל חסן עליי מהצד המצרי, התמקחו והתווכחו ובסופו של דבר נזקקו להתערבות הנשיא קרטר, שדילג עצמו בין ירושלים לקהיר כדי לסגור הפערים האחרונים.

26 מרס 1979 על מדשאות הבית הלבן, נחתם הסכם השלום המלא והראשון בין ישראל למדינה ערבית מצרים. יש כאלה שיגידו שהיינו צריכים לעמוד איתנים, לא להיכנע ולא לוותר, אך בשיחותיי עם הנשיא ויצמן השיב לי כי אינו חושב כך. "גדולתם של מנהיגים נמדדת ביכולתם להשתחרר מסיסמאות, מפק"לים, מדעות שנותרו מאחור ולהבין את הזרמים ההיסטוריים ". ואכן זו הייתה שעתם גדולתם של אנואר  סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קרטר שבאה לידי ביטוי בקמפ-דיויד. מצרים וישראל 2016 רואות בהסכם השלום וביחסים ביניהן נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה. מצרים מעריכה מאוד את אשר ישראל בעקיפין מסייעת בלחימתם נגד דאע"ש וארגוני הטרור בצפון סיני ובחלקים המשיקים לגבול המשותף עם ישראל. כל זאת לא היה מתקיים אילולא התירה ישראל  בידיעה לפתוח הנספח הצבאי ב"הסכם השלום" , ואין שטחה של חצי האי סיני  מפורז יותר מכוחות צבאיים. הצבא המצרי פרוס עם יותר מעשרים גדודים ובהם טנקים, נגמשים, תותחים ועוד. היתר שימוש במרחב האווירי לתקיפות יעדים באמצעות  מטוסים ומסוקים. אפשר כי נאמר, זה גם חוזקו וחוסנו של ההסכם בין המדינות ,המחזיק בשלום היציב לאורך השנים. למרות "האביב  הערבי" וכל השינויים הפנימיים במצרים. כמה סמלי ראש הממשלה בגין העניק בטקס היסטורי באל-עריש 27 מאי 79 לנשיא סאדאת עותק ספר "גדול השלום " פרק השלום מתוך מסכת דרך ארץ זוטא, שהוא עמוד העולם הזה והעולם הבא.