ה"מלחמה" על מי הנילוס

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת ביבשת אפריקה, הינו המאבק על חלוקת מי הנילוס. אל"מ (מיל') שאול שי על הסוגייה שעלולה להבעיר את היבשת

ב-15 ביולי 2012 יצא נשיא מצרים מוחמד מורסי לוועידה של מדינות איחוד אפריקה ( AU) באדיס אבבה בירת אתיופיה. היה זה ביקור ראשון של נשיא מצרי באתיופיה מאז ביקורו של הנשיא מובארק באתיופיה ב-1995 אשר הסתיימה עם ניסיון ההתנקשות בחייו. נסיעתו של מורסי מבטאת את החשיבות שרואה מצרים בשיקום מעמדה באפריקה ובעיקר את החשיבות האסטרטגית שמיחסת מצרים לשמירת האינטרסים שלה בסוגיית חלוקת מי הנילוס, המהווה מוקד מחלוקת בין מצרים וסודאן לשאר מדינות אגן הנילוס.

בשנות התשעים, של המאה הקודמת, אמר בוטרוס בוטרוס גאלי, לשעבר שר החוץ של מצרים ומזכ"ל האו"ם, כי המלחמה הבאה באזור תפרוץ על רקע המחסור במים. כפי שהדברים נראים כיום, יתכן שנבואתו, או ראייתו מרחיקת הלכת, עלולה להתממש, אם כי כל הצדדים יעשו בוודאי את כל האפשר למנוע זאת.

הנילוס הוא אחד הנהרות הארוכים בעולם, אורכו כ - 6,655 קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו הוא 2,870,000 קילומטר רבוע, כעשירית משטחה של אפריקה. לנילוס שני מקורות עיקריים: הנילוס הלבן המתחיל באפריקה המשוונית והנילוס הכחול המתחיל באתיופיה. הנילוס הכחול והלבן מתאחדים בחרטום, בירת סודאן, ומשם זורם הנילוס המאוחד דרך מצרים עד הים התיכון.

עשר מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים סודאן ודרום סודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. הנילוס מהווה את עורק החיים ומקור המים העיקרי של מצרים וסודאן. 99 אחוזים מתושבי מצרים (כיום כ-80 מיליון) חיים בעמק ובדלתא של הנילוס והנילוס מספק למצרים 85 אחוזים מצרכיה במים. בהתאם להסכם שנחתם ב-1929 בין בריטניה לבין מצרים כאשר הבריטים שלטו באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בנילוס מדי שנה, מכסת המים של מצרים תהיה 48 מיליארד מטרים מעוקבים וזו של סודאן 4 מיליארד.

בהתאם להסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו. נאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו אשר יפגעו במכסת המים של מצרים. למצרים ניתנה הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו. בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם 1929, המגדיל את מכסות שתי המדינות: מצרים קיבלה 55,5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן 18.5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר.

בנוסף הוסכם, כי יבנה הסכר הגדול באסואן, המאפשר למצרים הפקת חשמל ואגירת מים ושימוש בהם לאורך השנה להשקיית השטחים החקלאיים. החל משנות התשעים החלו מדינות אפריקה, שיצאו לעצמאות ב-1960, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929 כדי להתאימו לצרכיהם שהלכו וגדלו. הם טענו כי ההסכמים שנחתמו בתקופה הקולוניאלית אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ריאלי לאינטרסים שלהם. זאת בנוסף לגידולה של האוכלוסייה וצרכיה למי שתייה, פיתוח החקלאיות ומשק האנרגיה.

ב-2010 שבע מדינות אפריקה מבין תשע מדינות אגן הנילוס - דהיינו ללא מצרים וסודאן, גיבשו הצעה להסכם חדש שהוצג בפני מצרים בכנס בדרג של שרים, שנערך ב- 14 באפריל 2010 בשרם א-שייח'. ההסכם נועד להבטיח חלוקה מחדש של מי הנהר באופן שיענה לצרכי מדינות מעלה ומורד הנהר בצורה מאוזנת וצודקת. מצרים דחתה את ההסכם והודיעה כי סירובה לחתום מעוגן בהסכמים הקיימים המבוססים על המשפט הבינלאומי.

לאור הסירוב המצרי הודיעו מדינות אפריקה כי ב-14 במאי 2010 יפתחו במהלך לחתימה על הסכם נפרד ללא מצרים וסודאן. במהלך החודשים אפריל – מאי 2010 עלה המתח ושני הצדדים פרסמו הודעות לוחמניות : מופיד שיהאב, השר המצרי לענייני הפרלמנט, הצהיר שמי הנילוס הם קו אדום לגבי ביטחונה הלאומי של ארצו, עניין של חיים ומוות מכיוון שלמצרים אין מקורות מים אחרים.

שר המים המצרי דאז, הדר' נסר אלדין עלאם, אמר, כי למצרים זכות היסטורית למי הנילוס והיא הגנה עליה לאורך השנים וכי מצרים לא תחתום על הסכמים שאינם מבטיחים את זכויותיה. אם יחתמו מדינות מקורות הנילוס על הסכם נפרד, אמר השר, מצרים תנקוט בכל הצעדים הדרושים להבטחת זכויותיה. התקשורת המצרית האשימה את ישראל שהיא מסיתה את מדינות אפריקה נגד מצרים בכך שהיא מושיטה למדינות אלה סיוע בתחום החקלאות המצריך שימוש במים.

ביקורו של שר החוץ ליברמן בכמה מדינות אפריקה הובאה כדוגמא "לפעילות הענפה" של ישראל באפריקה הפוגעת באינטרסים המצריים. מנגד פרסמה אתיופיה ב 20 באפריל 2010 הודעה המאשימה את מצרים בעיכוב ההסכם והמאשרת שמדינות אגן הנילוס יחתמו ב-14 במאי על הסכם מסגרת לחלוקה צודקת של מי הנילוס, המבוסס על המשפט הבינלאומי. ב-14 במאי 2010, חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש באוגנדה בעניין חלוקת מי נהר הנילוס - "הסכם מדינות עמק הנילוס" ( הסכם אנטבה ). זמן קצר לאחר חתימת ההסכם המתריס כלפי מצרים והאיומים מכיוונה לפעול נגד כל מי שינסה לשנות את המצב הקיים, חנכה אתיופיה סכר חדש באפיק "הנילוס הכחול".

בתחילת שנת 2011 החלה אתיופיה בעבודות לבניית הסכר הנקרא – Grand Renaissance Dam או "סכר המילניום". תחילה ניסתה מצרים להניא את האתיופים מלבנות את הסכר, בין היתר באמצעות פעילות דיפלומטית והסתייע בפטריארך הקופטי שינודה השלישי, (שנפטר בינתיים), שנרתם לפעילות תיווך בין מצרים לבין אתיופיה באמצעות קשריו עם ראשי הכנסייה האתיופית.

במקביל מיהרה קהיר לשגר הודעות אזהרה לארבע המדינות לבל ינקטו צעדים שיפגעו במכסת המים של מצרים. ב - 2011 הקימו מצרים, סודאן ויתר מדינות אגן הנילוס ועדת מומחים שתפקידה לגבש הצעות לפיתרון משבר חלוקת המים. הקמת הועדה הורידה זמנית את סף המתיחות בין מצרים וסודאן ליתר מדינות אגן הנילוס אולם עד כה לא הצליחה הועדה לגבש פתרונות שיהיו מקובלים על כלל הצדדים.

מדינות אגן הנילוס יצרכו בשנים הבאות כמויות גדלות והולכות של מים ואנרגיה אותה ניתן יהיה להפיק מסכרים ותחנות כוח לאורך הנילוס. על מצרים לקחת בחשבון לא רק את צרכיה הגדלים אלא גם את גידול האוכלוסייה והצרכים של המדינות האפריקאיות. ב-2025 תסתכם אוכלוסיית כל מדינות הנילוס בכ-320 מיליון וכבר בשנים הקרובות צפויות האוכלוסיות באתיופיה ובקונגו לעבור את זו של מצרים. ניתן לחסוך כמויות גדולות של מים לטובת כלל מדינות אגן הנילוס באמצעות שיתוף פעולה אפקטיבי בין המדינות שכן חלק גדול ממי הנילוס מתאדים או הולכים לאיבוד בדרכו הארוכה ממקורותיו עד לים התיכון.

אולם בייעול הטיפול במי הנילוס אין די ולא יהיה מנוס משנוי בחלוקת המים בין השותפות השונות. שנוי כזה יכול להיות תוצאה של הסכם אולם במידה והסכם כזה לא יושג הרי שחלק מהמדינות ינקטו בצעדים חד צדדיים כפי שכבר עושה אתיופיה והדבר עלול להוביל לעימותים בין מדינות אגן הנילוס. נראה שאתיופיה ומדינות נוספות באגן הנילוס ערות לחולשתה של מצרים העסוקה בבעיותיה הפנימיות ומנצלות את המצב על מנת לקדם את האינטרסים שלהן בסוגיית חלוקת מי הנילוס.

ביקורו של נשיא מצרים באתיופיה משדר מסר ברור כי מורסי רואה בנושא מי הנילוס אינטרס אסטרטגי חיוני ומצרים גם בעת הזאת תשמור על האינטרסים שלה. לפיכך נראה כי חלוקת מי הנילוס תהווה את אחת הסוגיות האסטרטגיות המרכזיות שתעסיק לא רק את המדינות המעורבות ישירות במחלוקת אלא תדרוש מעורבות בינ"ל על מנת למנוע עימות אשר עלול לסכן את היציבות במזה"ת ובמזרח אפריקה.

אולי יעניין אותך גם